תמונתו של צ'ה גווארה
תמונתו של צ'ה גווארה היא תמונה שצילם הצלם הקובני אלברטו קורדה (Korda) ב-1960, ובה נראה המהפכן המרקסיסטי צ'ה גווארה כשהוא חובש כומתה ומביט לעבר נקודה לא ברורה משמאלו של המתבונן. התמונה התפרסמה בסוף שנות ה-60, והפכה לאייקון תרבותי שעובד לתמונות, פסלים ויצירות אמנות אחרות בכל רחבי העולם ואף סמל לרבים. שמה הרשמי של התמונה הוא "Guerrillero Heroico" ("לוחם הגרילה ההירואי").
הרקע לצילום
ב-4 במרץ 1960, כחודשיים לאחר השלמת המהפכה הקובנית, התפוצצה אוניית המטען לה קוברה בנמל הוואנה. בפיצוץ נהרגו עשרות בני אדם. למחרת, 5 במרץ, ערך פידל קסטרו עצרת זיכרון בבית העלמין קולון וצעדה לאורך המאלקון. במהלך הצעדה נשא קסטרו נאום בפני אלפי הצועדים. הבעת פניו של גווארה בעת שהאזין לנאום לכדה את תשומת לבו של קורדה, הצלם הרשמי של קסטרו. הוא הספיק לצלם שתי תמונות, בטרם נבלע גווארה בהמון. קורדה ציין כי הבעת פניו של גווארה העידה על "חוסר שקט מוחלט"[1], כעס וכאב[2], וכי העצימה את דמותו. עוד ציין כי צילום התמונה לא דרש ממנו כישרון או טכניקה מיוחדים, אלא רק מזל[3]. בתמונה המקורית, שצולמה בחטף, נכללו גם עץ דקל ואדם נוסף, לצדו של גווארה.
עורך "הרבולוסיון", העיתון בו עבד קורדה, התרשם דווקא פחות מהתמונה והחזיר אותה לצלם. בכתבה שסיקרה את האירוע פורסמו רק תמונות של קסטרו, ושל ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר, שאף הם נטלו בו חלק. קורדה, שאהב את התמונה, יצר ממנה את הגרסה המוכרת כיום שבה מופיעה רק דמותו של גווארה, ללא עץ הדקל והאדם הנוסף, תלה אותה בביתו ונהג לתת עותקים ממנה כמתנה לידידיו. ככלל, רק מעטים נחשפו לה בשנים הראשונות לאחר שצולמה.
פרסום התמונה
ב-1967 שהה פעיל השמאל האיטלקי ג'אנג'אקומו פלטרינלי בבוליביה, בעת שגווארה נלכד בה בידי סוכני ה-CIA. פלטרינלי קיבל את הזכויות לפרסום יומנו של גווארה בעת שביו, ופנה לממשלת קובה לשם קבלת תמונות שיוכל לפרסם עם היומן. הוא הופנה לקורדה, ומצא עניין רב בתמונה שצילם. קורדה נתן לו אותה ללא תשלום, בהיותו "ידיד המהפכה". כרזות הנושאות את התמונה הופצו באיטליה כדי לעורר עניין בלכידתו של גווארה, ולאחר שגווארה הוצא להורג השתמש פלטרינלי בתמונה לכריכת הספר שהוציא ולפרסומו. הספר נמכר במיליון עותקים, והתמונה זכתה לפרסום רב.
עוד באותה שנה, יצר האמן האירי ג'ים פיצפטריק רפרודוקציה של הצילום. בכרזות שעיצב, היה הרקע לדמותו של גווארה אדום, והכוכב על כובע הברט שלו צהוב. הוא גם הגביה מעט את עיניו של גווארה ביחס לצילום המקורי, והוסיף אות F הפוכה על כתפו, לציון שמו. הכרזות הופצו בחינם, ושימשו ארגוני שמאל בבריטניה, באירלנד, בצרפת ובהולנד. כדי להענות לביקוש הרב, הקים פיצפטריק חברה שעסקה בהדפסתן ובהפצתן. הכרזה בעיצובו של פיצפטריק הייתה נפוצה גם בהפגנות הסטודנטים בצרפת ב-1968.
הגרסה של פיצפטריק לתמונה שימשה את אנדי וורהול להכנת כרזה נוספת באותה שנה, שכללה קולאז' ובו תשעה העתקים של התמונה בצבעים עזים, בדומה ליצירות אחרות של וורהול, ובהן "דיפטיכון מרילין", שכללה את דיוקנה של מרילין מונרו. למעשה, התברר כי לא וורהול יצר את התמונה, אלא אחד מתלמידיו, ג'רארד מלאנגה, שהיה זקוק לכסף ומכר את הכרזה כיצירה של וורהול לגלריה ברומא. וורהול הכריז על היצירה כשלו בדיעבד, בתנאי שהרווחים ממנה יועברו אליו.
התמונה הופיעה לראשונה בארצות הברית בכרזות בעיצובו של פול דייוויס, שנתלו בתחנות הרכבת התחתית של ניו יורק כפרסום לגיליון פברואר 1968 של המגזין הספרותי "Evergreen Review".
בקובה עצמה התפרסמה התמונה לראשונה בעיתון רבולוסיון ב-16 באפריל 1961, במודעה שפרסמה כינוס בהשתתפותו. בסופו של דבר לא יצא הכינוס אל הפועל עקב הפלישה למפרץ החזירים, והתמונה התפרסמה במודעה נוספת ב-28 באפריל. לאחר היוודע דבר מותו של גווארה, כוסה בניין משרד הפנים בכיכר המהפכה בהוואנה בכרזה ענקית הנושאת את התמונה. לאורך השנים הוחלפה הכרזה בגרסאות שונות שלה, עד שבסופו של דבר הוצב בחזית הבניין דיוקן עשוי פלדה המבוסס על התמונה, ותחתיו הכיתוב "Hasta la Victoria Siempre" ("עד הניצחון תמיד"). מאז 1983 מעטרת התמונה שטרות של 3 פסו קובני, וב-1992 הוחל בהטבעת מטבע בערך זהה, שאף הוא נושא את הדיוקן.
התמונה כאייקון תרבותי
התמונה סייעה בהעצמת דמותו הכריזמטית של גווארה ובהפיכתו לדמות מיתולוגית. כשהציג מוזיאון ויקטוריה ואלברט תערוכה שעסקה בגווארה בשנת 2006, צוין כי בזכות התמונה הפך גווארה לאייקון של "שיק רדיקלי" וכי לתמונה "חיים משל עצמה"[4]. ארגוני שמאל ברחבי העולם אימצו את התמונה, אך היא הפכה גם לנחלתם של מורדים במוסכמות באשר הם. ברחבי העולם נמכרות חולצות טי רבות הנושאות את דיוקנו של גווארה, והפופולריות שלהן כה רבה, עד כי היא נפוצה גם בין אלו שאינם תומכים באידאולוגיה שלו, או כלל אינם יודעים מהי. אוהדי מועדוני ספורט ברחבי העולם, ובפרט כאלו שצבע מדי קבוצותיהם אדום, אימצו את הדיוקן והם נוהגים להניפו כחלק מעידוד קבוצותיהם וללבוש חולצות הנושאות את הדיוקן. בישראל נפוץ השימוש בתמונה בקרב אוהדי מועדוני הכדורגל הפועל תל אביב והפועל קטמון ומועדוני הכדורסל הפועל אוסישקין והפועל ירושלים. אתר האינטרנט של אוהדי הפועל ירושלים אף נקרא "צ'ה".
טרישה זיף, שחקרה את האיקונוגרפיה של צ'ה גווארה כתבה בספרה מ-2004 כי "צ'ה גווארה הפך למותג, והסמליל של המותג הוא תמונתו, שמייצגת שינוי. היא הפכה לאייקון של מי שחושב מחוץ למסגרת, בכל הקשר שהוא, בין אם מדובר באדם שמתנגד למלחמה, תומך בירוקים, או מתנגד לגלובליזציה. הנוכחות שלה בכל מקום, מבלפסט ועד סווטו, מגדר ההפרדה ועד הבוטיקים הפריזאים, הפכה אותה לתמונה שיצאה מכלל שליטה. בשלב זה, מדובר באימפריה"[5].
העיתונאי מייקל קייסי סבור כי הפופולריות של התמונה נעוצה בכך שהיא סיפקה סמל של מורד בתקופה שבה העולם חיפש שינוי[6]. ג'ון לי אנדרסון ציין כי התמונה מציגה את גווארה כ"אייקון המהפכני האולטימטיבי", עם "עיניו הנעוצות באומץ לעבר העתיד" ו"הבעת פניו המגלמת זעם גברי נוכח אי-צדק חברתי"[7].
ארבעה ציורי קיר בהוואנה, המבוססים על תמונתו
בול רוסי לציון 50 שנים למהפכה הקובנית, ובו תמונתו של גווארה
זכויות יוצרים
במשך שנים, לא הייתה התמונה מוגנת בזכויות יוצרים, מאחר שקובה לא הייתה חתומה על אמנת ברן עד 1997, אותה הגדיר קסטרו כ"קונספט בורגני". כל מי שעשה שימוש בתמונה, לרבות פלטרינלי ופיצפטריק, עשה זאת מבלי ששילם לקורדה עבור השימוש בה. קורדה עצמו ראה בחיוב את הפצת התמונה בעולם, משום שסבר כי היא עשויה לקדם את האידאולוגיה המרקסיסטית בה תמך גווארה, אך בשל אותה אידאולוגיה התנגד גם לשימוש מסחרי בתמונה או באופן שיפגע, לדעתו, בזכרו של גווארה.
בשנת 2000 הגיש קורדה תביעה בבריטניה נגד חברת פרסום שהשתמשה בתמונה לשם פרסומו של משקה וודקה סמירנוף. במסגרת הסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, שילמה החברה לקורדה 50 אלף דולר, אותם תרם למערכת הבריאות הקובנית. לאחר מותו של קורדה בשנת 2001, המשיכו יורשיו בקו אותו הוביל ביחס לתמונה. בשנת 2003 הגישו תביעה בצרפת נגד ארגון "עיתונאים ללא גבולות" שיצא בקמפיין נגד התיירות לקובה, במחאה נגד הפגיעה בזכויות האזרח במדינה, תוך שימוש בתמונה לצד הסיסמה "ברוכים הבאים לקובה, בית הכלא הגדול בעולם". בתו של גווארה עצמו, אליידה, התייחסה אף היא לסוגיה, וציינה כי אין לבני משפחתה שאיפות להפיק רווחים כלכליים מהתמונה, אך הם מודאגים משימוש בלתי ראוי בה, באופן הפוגע במורשתו[8].
משפטנים הטילו ספק באפשרות להגן על זכויות היוצרים של קורדה בתמונה, בין אם משום שצילם אותה כעובד ממשלת קובה[9], ובין אם משום שלפי דיני זכויות היוצרים בקובה עצמה, זכויותיו בה פקעו. עם זאת, לפי דיני זכויות היוצרים בארצות הברית, ייתכן כי בתי המשפט בה יכירו בזכויותיו בתמונה[10].
ג'ים פיצפטריק הודיע בשנת 2008 כי הוא מעביר את הזכויות על הרפרודוקציה שיצר לבית חולים קרדיולוגי לילדים בהוואנה.
קישורים חיצוניים
- מי יצר את הצילום האייקוני של צ'ה גווארה?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
- ילדיו של צ'ה גווארה: נמאס לנו ממסחור דיוקנו, באתר ynet, 6 ביוני 2008
הערות שוליים
- ^ Jon Lee Anderson, Che Guevara: A revolutionary life, p. 465
- ^ Trisha Ziff, Che Guevara: Revolutionary & Icon (2006), p. 15.
- ^ Brandi Leigh, "The Photographer behind the Face of Ernesto Che Guevara", arthistoryarchive.com
- ^ אתר מוזיאון ויקטוריה ואלברט
- ^ Stephanie Holmes, "Che: The icon and the ad", BBC, 5 באוקטובר 2007.
- ^ Brian Byrnes, "Communists, capitalists still buy into iconic Che photo, author says", CNN, 5 במאי 2009
- ^ Sean O'hagan, "Just a Pretty Face?", האובזרבר, 11 ביולי 2004.
- ^ Marc Lacey, "40 years after Che Guevara's death, his image is a battleground", New York Times, 8 באוקטובר 2007.
- ^ Ariana Hernandez-Reguant, "Copyrighting Che: Art and Authorship under Cuban Late Socialism", Public Culture 16(1) 2004, p. 1, 4.
- ^ Sarah Levy, "A Copyright Revolution: Protecting the Famous Photograph of Che Guevara", 13 Law and Business Review of the Americas (2007), p. 687.
