סדנת הבואשים
שגיאות פרמטריות בתבנית:חברה מסחרית
פרמטרים ריקים [ סיסמה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| קובץ:לוגו סדנת הבואשים.jpg | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1943–- |
| חברת אם | לוקהיד מרטין |
| מיקום המטה | בתסדה מרילנד ארצות הברית |
| ענפי תעשייה | תעשייה אווירית וחלל, תעשייה ביטחונית |
| מוצרים עיקריים |
מטוסי קרב מטוסי ביון מטוסי תובלה |
| אנשי מפתח | קלארנס ג'ונסון |
סדנת הבואשים היא מחלקה בחברת לוקהיד מרטין אשר אחראית על רבים מהפרוייקטים החדשניים והמצליחים ביותר של החברה. מראשיתה בשנות מלחמת העולם השנייה ועד היום המחלקה פיתחה מספר מטוסים שהפכו לאייקונים. "סדנת בואשים" הפכה בתעשייה לשם נרדף למפעל המנוהל באופן עצמאי, ממודר וחופשי מנוהלים מיותרים[1][2]. בשנותיה הראשונות סדנת הבואשים הייתה חלוצה בתחום מטוסי הקרב והסילון. בתקופת המלחמה הקרה פיתחה את מטוסי הביון המובילים: U-2, הציפור השחורה והחמקן F-117 נייטהוק. בין המטוסים המבצעיים כיום ניתן למנות את מטוס הקרב F-35 לייטנינג II ומטוס התובלה C-130 אשר נמצאים גם בשירות חיל האוויר הישראלי.
ראשית הדרך
P-38 לייטנינג
בשנת 1937 יצא הגיס האווירי של צבא ארצות הברית בדרישה למטוס קרב מסוג חדש. הדרישה נכתבה בידי בנג'מין קלסי וגורדון סוויל תוך שימוש במונח "מטוס יירוט" (interceptor), כדי להבדיל אותו ממטוסי המרדף (pursuit), שעבורם היו בגיס האוויר מגבלות קשיחות שלא איפשרו כתיבת מפרט למטוס הנדרש. הם זיהו חסרון משמעותי מול מטוס הקרב הגרמני המוביל מסרשמיט 109, והבריטי ספיטפייר, במיוחד בתחום קרבות אוויר בגובה רב. הדרישה המאתגרת כללה שני מנועים במקום האחד שהיה נהוג, והכפלת משקל החימוש. חברת לוקהיד נענתה לאתגר. יחד עם המהנדס הראשי של לוקהיד, הול היברד, קיבל קלארנס (קלי) ג'ונסון את ניהול הפרויקט שנקרא P-38 לייטנינג.
קלי ניהל את הפרויקט באופן חריג. הוא בחר צוות קטן במיוחד של 40 מהנדסים, והקים עבורם מתחם ממודר, אליו הייתה גישה רק למעורבים ישירות בפרוייקט. התכן היה מהפכני בצורה, בשיטות הייצור, ובביצועים. שינויים ותוספות בתכן אושרו באופן לא רשמי מול קלסי, איש הקשר בגיס האוויר. פיתוח המטוס הושלם למעשה עוד בטרם נשלחה ההזמנה הרשמית מהצבא.
המטוס שיוצר עלה על הדרישות. P-38 שבר את שיא המהירות למטוסי קרב עם מהירות שיוט של 400 קשר. בסך-הכל יוצרו כ-10,000 דגמי P-38. המטוס השתתף בזירות השונות של מלחמת העולם השנייה והיה מקום שלישי במספר ההפלות הכולל של ארה"ב, ומקום ראשון בזירת האוקיינוס השקט. היה זה מטוס P-38 שהפיל במבצע מפורסם את איסורוקו יממוטו, המפקד העליון של הצי היפני המשולב.
P-80 שוטינג סטאר
.jpg)
הקמתה הרשמית של סדנת הבואשים בשנת 1943 הייתה פרוייקט P-80 שוטינג סטאר, שנועד להיות מטוס הקרב הסילוני הראשון במערב. מטוס הסילון הנאצי מסרשמיט Me 262 טס 150 קשר מהר יותר מכל מטוס מערבי והעמיד בסכנה את צבאות בעלות הברית. גיס האוויר נפגש עם קלי ג'ונסון להציג בפניו דרישה שאפתנית במיוחד: לייצר אבטיפוס מעופף בתוך 180 יום[3] תוך שימוש במנוע הסילון החזק ביותר של בעלות הברית, הגובלין. לוקהיד נענתה לאתגר בהקמת מחלקה חדשה, "לוקהיד פרוייקטי פיתוח מתקדמים", בראשות קלי ג'ונסון.
אולמות הייצור של החברה היו מלאים עד אפס מקום עקב המאמץ המלחמתי. לוקהיד שכרה אוהל קרקס שישמש לפיתוח המטוס סהחדש, ליד מפעל פלסטיק שהפיץ ריח מסריח במיוחד. הפיתוח התקיים בסודיות מוחלטת. מתוך כ-150 אנשים שעבדו בפרויקט, רק 5 ידעו שמדובר בפיתוח מטוס עם מנוע סילון, ואפילו לא כל מנהלי החברה היו בסוד העניינים. העובדים תודרכו אפילו בנוגע לאופן שבו עליהם לענות לטלפון.
אב-הטיפוס הראשון XP-80 נמסר בתוך 143 יום, 7 ימים פחות מתאריך היעד השאפתני. המטוס נקרא "לולו-בל". הוא עבר בהצלחה את כל הדרישות, והגיע למהירות של מעל 500 קשר. לאחר אב הטיפוס, המשיכה סדנת הבואשים בפיתוח המטוס לדגמים מתקדמים ומבצעיים, אשר השתתפו בקרבות לראשונה במלחמת קוריאה.
המנוע לאבטיפוס נשלח מבריטניה בסודיות כה מוחלטת, שאחד הטכנאים הבריטיים נתפס על ידי המשטרה ללא ניירות מתאימים. הוא אמר שהוא עובד עבור לוקהיד אך הנהלת החברה בעצמה לא הייתה מודעת לפרטים, ולכן הכחישה את הקשר. הוא שוחרר ממעצר למחרת היום. בתקופה עסוקה זו נקבע גם שם המחלקה לעתיד. באחד הימים, מהנדס ענה לטלפון במילים "Skonk Works", על שם מפעל מזהם בדיוני בקומיקס פופולרי, שהזכיר לו את הסירחון ששרר באזור אוהל הקרקס. העובד פוטר בו-במקום (ונדרש לחזור לעבודה למחרת), אך הכינוי תפס. לימים הוחלף השם הרשמי ל"סדנת הבואשים".
תקופת המלחמה הקרה
U-2
לאחר מלחמת העולם השנייה ברית המועצות סגרה את גבולותיה, ומודיעין על הנעשה בתחומה היה יקר להשגה, בכסף ובדם. מידע מתוכנית הגרעין האמריקנית זלג לברית המועצות, אך במערב לא ידעו מה הרוסים מפתחים ומייצרים. ערוץ חשוב במיוחד היה מודיעין אווירי - מטוסי ריגול. עד לשנת 1954, מטוס הביון העיקרי היה B-29 סופרפורטרס, מופעל בידי חיל האוויר האמריקאי ומצויד במצלמות ענק. המפציץ הגדול יכל לטוס רק בשולי ברית המועצות, מכיוון שהרוסים עשו כל מאמץ להפיל מטוסים אלו, והצליחו במקרים רבים. ניתן לשער שהרוסים לא רצו לאפשר למפציץ לטוס בשטחם, בין השאר, כי מפציצי B-29 הטילו את פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי.
חיל האוויר האמריקאי התניע תוכניות שונות לפיתוח מטוס שלא יהיה בסיכון – מטוס שטס בגובה רב יותר. בתקופה זו היה פער מודיעיני (או בלבול) לגבי ביצועי המכ"ם הסובייטי, וחשבו שמטוס מעל גובה 60,000 רגל לא יתגלה. התנעת הפרויקט סבלה מפיצול דעות בחיל – האם נדרש תפקוד כפול של המטוס גם במלחמה וגם בתקופות שלום, או רק מודיעין אסטרטגי בזמן שלום. הגישה לייעוד כפול הובילה את העמדה הרשמית בחיל. בגלל הדרישה לתפקוד בזמן מלחמה נדרש המטוס לחוזק מבני, תותח ועוד דרישות שהכבידו על תכנון המטוס והנמיכו את תקרת הגובה אליה ניתן להגיע. חיל האוויר שלח קול קורא לחברות קטנות, מתוך רצון להשלים את הפרויקט מהר, כאשר הדרישה הייתה לטיסה מעל 65,000 רגל. לוקהיד לא נכללה בנמענים אך מנהל בלוקהיד עם קשרים בחיל האוויר שמע על התוכנית, ולוקהיד הגישה הצעה בכל זאת. ההצעה של לוקהיד עלתה על המתחרים בגובה וטווח הטיסה, אך הייתה רדיקלית יותר. היא נדחתה על הסף בידי חיל האוויר, כאשר נימוקי הדחייה נגעו לחדשנות שבמטוס והיכולת שלו לשמש "רק" למטרה המרכזית לשמה נועד - ביון. הסיבות לדחייה היו: היעדר תותח, היעדר כן נסע, שימוש במנוע יחיד, שימוש במנוע מסוג חדש, ויכולת נשיאת משקל נמוכה שלא הספיקה למצלמות הענקיות באורך 6 מ' שהיו בשימוש.
במקביל לתהליכים בחיל האוויר, הנשיא אייזנהאואר חשש שמטוס צבאי, אם יופל, יוביל למלחמה. הוא נתן בידי ה-CIA אישור ותקציב שחור לפיתוח ותפעול טייסת ביון, מתוך מחשבה שהרוסים יגיבו לטיסות אזרחיות באופן פחות תוקפני. ה-CIA דווקא אהב את הרעיונות שהוצגו בהצעה של לוקהיד, שהמשיכה בפיתוח למרות הדחיה.
טיסת מודיעין בריטית בשנת 1953 בגובה 66,000 רגל כמעט ויורטה בידי הסובייטים. האירוע גרם לשינוי בהבנה של הביצועים הנדרשים, ובפרט הדרישה לגובה טיסה עלתה מעל 70,000 רגל. ההצעה של לוקהיד הגיעה לגובה 73,000 רגל, בעוד כל ההצעות המתחרות היו מתחת ל-70.
הערות שוליים
- ↑ Fortune, 5 Corporate Skunkworks You Should Know About
- ↑ Forbes, Why Corporate Skunk Works Need to Die
- ↑ לוקהיד נדרשה לספק אבטיפוס בתוך 180 יום לפי מקורות כגון מאמר בעיתון LIFE [1]. לפי מקורות אחרים, למשל אתר החברה [2] סוכם על 150 יום.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] סדנת הבואשים27209418