קוטור
 | |
| קוטור, 2009 | |
| מדינה |
 מונטנגרו |
|---|---|
| מחוז | קוטור |
| ראש העיר | מריה צ'טוביץ' |
| תאריך ייסוד | המאה ה-5 לפני הספירה |
| שטח | 335 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 13.510 (2003) |
| ‑ במטרופולין | 22.947 |
| ‑ צפיפות | 68 נפש לקמ"ר (2003) |
| קואורדינטות | 42°25′48″N 18°46′12″E / 42.43000°N 18.77000°E |
| www.opstinakotor.com | |
.JPG) | |
| החומה הוונציאנית של קוטור | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4 | |
| מדינה |
מונטנגרו |
|---|---|
קוטור (בסרבית - Котор; באיטלקית - Cattaro) היא עיר במונטנגרו, השוכנת לחוף מפרץ קוטור של הים האדריאטי. מספר תושביה 13,510 והיא המרכז המינהלי של מחוז קוטור.
היסטוריה
קוטור מוזכרת לראשונה בשנת 168 לפנה"ס בכתבים רומיים. אז נקראה בשם Acruvium והייתה חלק מהפרובינקיה הרומית דלמטיה. היא נכללה באימפריה הביזנטית. ב-1102 נכבשה על ידי האימפריה הבולגרית הראשונה ובשנית 1395–1420 הייתה לרפובליקה עצמאית.
בשנים 1420–1797 הייתה תחת שלטון הרפובליקה של ונציה ונכללה במחוז שנקרא "אלבניה הוונציאנית". בתקופה זו נבנו חומות וביצורי העיר שעמדו במצור של הצבא העות'מאני ב-1538 ו-1657. בהסכם קמפו פורמיו מ-1797 עברה קוטור ביחד עם דלמטיה לשלטון מונרכית הבסבורג. ב-1804 סופחה לממלכה הצרפתית של איטליה ועם נפילת נפוליון, בשנת 1814 הועברה בידי הבריטים לידי מונטנגרו. אולם רוסיה הכריחה את מונטנגרו לוותר על העיר וחופה, והעבירה את העיר לידי האימפריה האוסטרו הונגרית[1], והסדר זה נתקבע בהחלטות קונגרס וינה.
ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה סופחה קוטור לממלכת יוגוסלביה. במלחמת העולם השנייה סופחה קוטור ביחד עם דלמטיה לאיטליה הפאשיסטית בשנים 1941–1943. לאחר המלחמה נכללה קוטור ביחד עם מונטנגרו ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטת של יוגוסלביה (1945–1992) ומ-1992–2006 ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
ב-15 באפריל 1979 סבלה קוטור מרעידת אדמה קשה, שפגעה במבנים רבים[2]. בעזרת אונסק"ו, שהכיר בהמשך אותה שנה בעיר ובסביבתה כאתר מורשת עולמית, שוקמה העיר. ב-2017 מערכת ביצורי קוטור, שכבר נכללה בהכרזה הקודמת, הוכרזה כחלק מאתר מורשת עולמית נוסף, מפעלי ההגנה הוונציאניים בין המאות ה-16 וה-17: סטטו דה טרה ומערב סטטו דה מאר, הכולל מלבד ביצורי קוטור עוד מערכות ביצורים ונציאניות באיטליה ובקרואטיה.[3]
תיירות
קוטור נמצאת בקצה מפרץ קוטור (בסרבית Boka Kotorska) שאינו פיורד לפי ההגדרה, למרות שרבים מכנים אותו כך. חומת העיר הוונציאנית משתרעת לאורך 4.5 ק"מ בגובה 20 מטר וברוחב 15 מטר. לאורך החומה יש תבליטים של האריה של מרקוס ה"קדוש", פטרונה של ונציה.
בחומות העיר העתיקה של קוטור יש שלשה שערים. הגדול והמפורסם מביניהם הוא שער הים. בראש השער - תאריך כיבוש העיר על ידי כוחות הפרטיזנים של טיטו (21 בנובמבר 1944) וכן אימרה מפורסמת שלו בסרבית: Tuđe nećemo, svoje ne damo - "את שלהם איננו רוצים, את שלנו לא ניתן". בכניסה נמצאת הכיכר המרכזית של העיר העתיקה, הנקראת "כיכר הנשק" ובה מגדל שעון ולידו עמוד הקלון על ידו היו מעמידים עבריינים ומשפילים אותם. הבתים בנויים בסגנון ונציאני ואוסטרו-הונגרי.
מקוטור עולה כביש צר ומפותל לכפר נייגושי. ממרומי הדרך יש תצפיות יפות על קוטור והמפרץ. נייגושי ידוע בבשר הפרושוטו הנמכר שם.
קישורים חיצוניים
- קוטור, באתר "מנו ברגר"
- תמונות מקוטור, באתר "colonial voyage"
הערות שוליים
- ↑ G.M. Mackenzie, Travels in the Slavonic Provinces of Turkey-In-Europe, 1877, page 196-197
- ↑ Restoration of the cultural heritage of Montenegro after the earthquake of 15 April 1979, Unesco, Paris, 1979
- ↑ מפעלי ההגנה הוונציאניים בין המאות ה-16 וה-17: סטטו דה טרה ומערב סטטו דה מאר, באתר אונסק"ו (באנגלית).
-
מבט על קוטור ומפרץ קוטור מהכביש המוביל לנייגושי -
האריה הוונציאני בחומת קוטור -
מעל שער הים - תאריך שחרור העיר על ידי טיטו ואימרתו המפורסמת
.JPG)
.JPG)
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] קוטור25137319