יסוד טרנס־אורני הוא יסוד שמספרו האטומי גדול ממספרו האטומי של אורניום (92). כל היסודות הטרנס־אורניים נוצרו באופן מלאכותי, מלבד הנפטוניום והפלוטוניום[1] שנמצאים בכמויות זעירות בעפרת אורניום. שאר היסודות הם תוצאה של "הפצצת" אטומים בחלקיקים שונים על־ידי שימוש במאיצי חלקיקים. רובם בעלי זמן מחצית חיים הקצר משמעותית מגילו של כדור הארץ, וגם אם היו קיימים בעת היווצרותו, דעכו זה מכבר.
חוסר היציבות של היסודות שמעבר לאורניום נובע מהמרחק הרב שבין הנוקלאונים בגרעין של אטום בגודל כזה. כדי שגרעין יהיה יציב, צריך הכוח הגרעיני (היוצר משיכה בין פרוטונים) להתגבר על הכוח החשמלי (היוצר דחיה בין פרוטונים). כיון שהכוח הגרעיני בין שני פרוטונים דועך מהר מאד ככל שהמרחק ביניהם גדל (מהר בהרבה מדעיכת הכוח החשמלי ביניהם), הוא אינו מצליח להתגבר על הדחיה החשמלית ביניהם בגרעינים גדולים מדי – כלומר, בגרעיני היסודות הטרנס־אורניים.
היסוד הבא בתור שטרם יוצר הוא אונונניום.
יסודות טרנס-אורניים
| מספר אטומי (z) |
שם |
שנת גילוי/יצירה |
מגלים/יוצרים |
מוסד
|
| 93 |
נפטוניום |
1940
|
פיליפ אבלסון, אדווין מקמילן
|
אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
|
| 94 |
פלוטוניום |
1941–1940
|
גלן סיבורג ואחרים
|
| 95 |
אמריציום
|
1944
|
אלברט גיורסו, גלן סיבורג ואחרים
|
פרויקט מנהטן
|
| 96 |
קוריום
|
| 97 |
ברקליום |
1949
|
אלברט גיורסו, גלן סיבורג, סטנלי גרהרד תומפסון
|
אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
|
| 98 |
קליפורניום |
1950
|
אלברט גיורסו, קנת סטריט, גלן סיבורג,
סטנלי גרהרד תומפסון
|
| 99 |
איינשטייניום
|
1952
|
אלברט גיורסו ואחרים
|
המעבדה הלאומית לוס אלמוס,
המעבדה הלאומית לורנס ברקלי
|
| 100 |
פרמיום
|
| 101 |
מנדלביום |
1955
|
אלברט גיורסו, גלן סיבורג, סטנלי גרהרד תומפסון
|
המעבדה הלאומית לורנס ברקלי
|
| 102 |
נובליום |
1958
|
אלברט גיורסו, גלן סיבורג, תורביורן סיקלאנד
|
| 103 |
לורנציום |
1961
|
אלברט גיורסו, תורביורן סיקלאנד ואחרים
|
| 104 |
רתרפורדיום |
1968
|
אלברט גיורסו, מאטי נורימה ואחרים
|
| 105 |
דובניום |
1970
|
| 106 |
סיבורגיום |
1974
|
אלברט גיורסו, מאטי נורימה, גלן סיבורג ואחרים
|
| 107 |
בוהריום |
1981
|
פטר ארמברוסטר, גוטפריד מינצנברג ואחרים
|
מרכז הלמהולץ למחקר יונים כבדים, דרמשטאדט (גרמניה)
|
| 108 |
האסיום |
1984
|
| 109 |
מייטנריום |
1982
|
| 110 |
דרמשטטיום
|
1994
|
זיגורד הופמן ואחרים
|
| 111 |
רנטגניום
|
| 112 |
קופרניקיום |
1996
|
| 113 |
ניהוניום |
2004
|
קוסוקה מוריטה
|
RIKEN, טוקיו (יפן)
|
| 114 |
פלרוביום |
1999
|
יורי אוגאנסיאן ואחרים
|
המכון המאוחד למחקר גרעיני, דובנה (רוסיה)
|
| 115 |
מוסקוביום |
2004
|
| 116 |
ליברמוריום |
2000
|
| 117 |
טנסין |
2010
|
| 118 |
אוגאנסון |
2002
|
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ G.T. Seaborg and M.L. Pearlman, J. Am. Chem. Soc. 70 1948, p. 1571
