דיני נאמנות
נאמנות מוגדרת בחוק הישראלי כזיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת נהנה או למטרה אחרת.[1] לדיני הנאמנות יש שני היבטים עיקריים: האחד הוא ההיבט הקנייני, של מהות הזיקה בין הנכס לנאמן ובין הנכס לנהנה; השני הוא ההיבט החיובי, של מערכת היחסים בין הנאמן לנהנה.
סיווג דיני הנאמנות
המשפט האזרחי מחולק, ככלל, לשני תחומים: דיני חיובים ודיני קניין. הזכות שבחיוב היא זכות אישית, in personam, בעוד הזכות הקניינית היא זכות כלפי כולי עלמא, in rem. עם זאת, קיימים במסגרת המשפט האזרחי מספר תחומי דין מיוחדים, אשר כורכים בתוכם סוגיות של חיובים וקניין גם יחד. על תחומים אלו נמנים דיני חדלות הפרעון, דיני הירושה ודיני האמונאות (fiduciary law). דיני הנאמנות הם חלק מדיני האמונאות, שהם עצמם חלק מדיני היושר (equity).
לעיתים, בפרט בבריטניה, נשמעת האמירה שדיני הנאמנות הם חלק מדיני הקניין. אכן, מבחינה היסטורית, דיני הנאמנות התפתחו סביב הסוגיה של טיב הזכויות הקנייניות כלפי נכס הנאמנות – זכות הבעלות של הנאמן לצד זכותו הקניינית שביושר של הנהנה. עם זאת, הגדרה של דיני הנאמנות כחלק מדיני הקניין בלבד מחמיצה את החיובים האישיים (האובליגטוריים) הקיימים בין הנאמן ובין שאר הצדדים ביחסי הנאמנות. דיני הנאמנות עוסקים בזכות אובליגטורית הכרוכה ומשולבת עם זכות קניינית. זו דוגמה לדואליות המאפיינת את דיני היושר בכללותם.
יסודות הנאמנות
מספר רכיבים דרושים לקיומה של כל נאמנות.
- נכס – על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הנאמנות, לא תיתכן נאמנות ללא נכס כלשהו המשמש מושא הנאמנות. אותו נכס עשוי להיות מיטלטלין, מקרקעין, זכויות או כל נכס אחר. לעיתים, הנכס עשוי להיות פשוט יחסית (למשל, תכשיט). פעמים אחרות, במיוחד כאשר נכס הנאמנות הוא זכויות ולא נכס מוחשי, עשויות להיות לו פנים מורכבות למדי. כך, לדוגמה, בטרם חברה מנפיקה לציבור סדרת אגרות חוב, היא חייבת למנות לאותה סדרה "נאמן".[2] על הנאמן לפעול לטובת המחזיקים באגרות החוב, שהם הנהנים. פעולותיו העיקרית של הנאמן הן פיקוח על החברה המנפיקה וסיוע למחזיקים לממש את זכויותיהם במידת הצורך. נכס הנאמנות, במקרה זה, הוא הזכויות והסמכויות השונות שיש לנאמן, בעיקר כלפי החברה המנפיקה.
- נאמן – לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות, לכל נאמנות חייב להיות נאמן.
- החזקה או פעולה – בהתאם לסעיף 1 לחוק הנאמנות, על הנאמן "להחזיק או לפעול" בנכס. הווה אומר, הנאמן עשוי להיות הבעלים של הנכס או להחזיק בו באופן אחר; הוא עשוי גם שלא להחזיק בנכס, אלא רק לפעול בנכס (השייך לבעלים אחרים). המצב השני מתקיים, לדוגמה, לגבי חברה המשמשת כ"מנהל קרן" בקרן נאמנות. נכסי הקרן שייכים ל"נאמן", שהוא חברה נפרדת ממנהל הקרן. אולם, מנהל הקרן הוא זה שפועל בהם ומבצע את פעולות הקניה והמכירה. הן הנאמן והן מנהל הקרן הם נאמנים לטובת בעלי היחידות בקרן הנאמנות.[3]
- לטובת נהנה או למטרה אחרת – סעיף 1 לחוק הנאמנות קובע כי לכל נאמנות חייב להיות נהנה או, לחלופין, חייבת להיות מטרה אחרת כלשהי. מרבית הנאמנויות הן לטובת נהנים. נאמנות לטובת "מטרה אחרת" עשויה להיות, לדוגמה, נאמנות שהוקמה לטובת עזרה לחולים במחלה פלונית. במקרה כזה, אין אף נהנה (אדם מסוים, בר זיהוי) אלא קבוצה בלתי-מוגדרת של מוטבים אפשריים, הכל בכפיפות למטרה שהוגדרה. הנאמן נדרש לזהות את האופן הנכון להשגת המטרה ולפעול בהתאם לו. על אף שבנאמנות לטובת "מטרה אחרת" אין נהנה, יכול כל אדם מעוניין לפנות לבית המשפט לגבי הנאמנות,[4] במטרה להגן על זכויותיה של הקבוצה הבלתי-מסוימת (למשל, אם הנאמן השתמש בנכסי הנאמנות למטרה שונה מזו שהוגדרה).
מהות הנאמנות
חיוב משפטי "רגיל" אינו חיוב שבנאמנות. בחיוב רגיל, צד אחד חייב נכסים או ביצוע פעולה לצד שני (הנושה). לנושה יש זכות אובליגטורית, ללא רכיב קנייני, לדרוש את קיום החיוב. אם החייב אינו מקיים את חיובו, הנושה יכול לתבוע אותו ולזכות בתוכן החיוב, אם תתקבל תביעתו. כאשר החייב אינו מסוגל לבצע את החיוב, עקב היותו נתון בחדלות פרעון, הנושה יאלץ להיכפף למשטר חדלות הפרעון, הקובע בין היתר שנכסי החייב יחולקו בין הנושים בשיעור שווה (בדרך כלל, פירוש הדבר הוא שכל נושה רגיל, שאין לו זכות קניינית כלפי נכסי החייב, יזכה רק בשיעור חלקי מחובו ולעיתים אף במאום). החיוב הרגיל, שאינו בנאמנות, הוא ברירת המחדל המשפטית. הלוואה, חשבון בנק, אגרת חוב, המחאה, תגמולי ביטוח, דמי שכירות, תשלום בגין רכישת נכס, פיצוי בנזיקין – כל אלו הם חיובים רגילים.
לעומת זאת, הנאמנות היא מערכת מורכבת יותר של זיקות משפטיות. היחוד שבנאמנות הוא כפול: ראשית, במישור של דיני החיובים, in personam, המסדיר את הזיקות בין הנאמן לבין אנשים אחרים (כגון הנהנה ויוצר הנאמנות) ובינם לבין עצמם. בניגוד לדיני החיובים הרגילים, מערכת היחסים הנאמנותית מטילה על הנאמן מספר חיובים מיוחדים וקפדניים, שבמרכזם החובה שלא להימצא בניגוד עניינים בין האינטרס האישי שלו לאינטרס של הנהנה. לנאמן אסור לחלוטין להפיק לעצמו טובת הנאה מהנאמנות,[5] אפילו אם לא נגרם לנהנה כל נזק מכך. אם הנאמן הפר חובה זו, אפשר ויראו בכך עשיית עושר ולא במשפט.
שנית, הנהנה זוכה גם בזכות קניינית כלפי נכס הנאמנות. אל הזכות האישית מתווספת ונקשרת זכות in rem. לנהנה אין את זכות הבעלות בנכס (הנמצאת לרוב בידי הנאמן). יש לו זכות קניינית שביושר (equitable proprietary claim), שהיא זכות מיוחדת במינה, אשר אינה נמנית עם זכויות הקניין הרגילות. לזכות זו יש מספר נפקויות רבות-עוצמה. כך, לדוגמה, אם הנאמן נקלע לחדלות פרעון, נכס הנאמנות לא נכלל במאסת הנכסים העומדים לחלוקה לנושיו.[6] הנהנה אינו מוכפף לדיני חדלות הפרעון, אלא זכאי לקבל לידיו את מלוא נכס הנאמנות. ההגנה הקניינית על זכותו של הנהנה מחוזקת גם בקביעת חוק הנאמנות כי "אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות."[7] נכסי הנאמנות הם מאגר כלכלי עצמאי, החסין מפגיעה בו בשל חובות הנאמן; רק חובות שנוצרו עקב קיומה של הנאמנות עצמה מאפשרים ירידה לנכסי הנאמנות לשם סיפוקם. נפקות נוספת של הזכות הקניינית שביושר באה לידי ביטוי במצב בו נכס הנאמנות יצא מידי הנאמן שלא כדין (למשל, ללא תמורה מספקת). במקרה זה, ייתכן ותקום לנהנה זכות עקיבה (tracing) אחר הנכס והוא יהיה זכאי להוציאו מידי הצד השלישי המחזיק אותו.
בפועל, לא תמיד יש צורך להבחין בין הסעדים האובליגטוריים לסעדים הקנייניים העומדים לנהנה. לדוגמה, אם הנאמן עשה רווח לעצמו מתוך נכסי הנאמנות, הנהנה זכאי לתבוע רווח זה מהנאמן. כאשר הנאמן אינו חדל פרעון, התוצאה לגבי הנהנה תהיה לרוב זהה בין אם יקבע שיש לו זכות קניינית ברווח ובין אם יקבע שהנאמן חייב להחזיר את הרווח מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
הצדדים בנאמנות
במסגרת יחסי הנאמנות עשויות להימצא מספר דמויות.
- נאמן (trustee) – אדם המחזיק או הפועל בנכס הנאמנות. על הנאמן חלים חיובים משמעותיים, במרכזם החובה לפעול לטובת מטרת הנאמנות ללא התחשבות באינטרס העצמי של הנאמן או בכל אינטרס זר אחר. עם זאת, אין מניעה שהנאמן עצמו יהיה נהנה.[8]
- נהנה (beneficiary) – אדם שלטובתו מוחזק או מופעל נכס הנאמנות.
- יוצר הנאמנות (settlor) – אדם המקים נאמנות, לרוב בכך שהוא מעביר את נכס הנאמנות לשליטת הנאמן. יוצר הנאמנות יכול להיות גם נהנה. בנאמנות על פי חוזה, יוצר הנאמנות אינו יכול להיות גם הנאמן, שהרי לשם כריתת חוזה נדרשים שני צדדים לפחות.[9]
- מגן הנאמנות (protector) – אדם שבתנאי הנאמנות הוענקה לו סמכות פיקוח או הכרעה בענייני הנאמנות, אף שאינו הנאמן עצמו. ניתן לקבוע כי מגן הנאמנות יוכל לתת הוראות לנאמן בנושאים שונים, למנותו או לפטרו, לשנות את מטרות הנאמנות ולאחוז בסמכויות נוספות כיוצא באלו. לרוב הנאמנויות אין מגן והנאמן עצמו אוחז בהן בשיקול דעת מלא.
יצירת הנאמנות
נאמנות נוצרת על פי חוזה, על פי כתב הקדש או על פי חוק.[10]
המסמך היוצר את הנאמנות עשוי להיות מכונה "כתב הנאמנות" או "שטר הנאמנות" (deed of trust).
כאשר נאמנות נוצרת על פי חוזה, על הנאמן עצמו להיות צד לחוזה. זאת, לאור העובדה שבמסגרת יחסי הנאמנות מוטלים על הנאמן חיובים רבי-משקל, אשר נדרשת הסכמתו של הנאמן להיות כפוף להם. בנאמנות על פי חוזה מתאפשר לצדדים חופש נרחב לעצב את תנאי הנאמנות לפי רצונם. ניתן להתנות על הוראות חוק הנאמנות, פרט למספר הוראות קוגנטיות החלות על כל נאמנות.[11]
בנאמנות מכוח הדין, לעומת זאת, לא תמיד נדרשת הסכמת הנאמן. כך, למשל, נאמנות קונסטרוקטיבית מתקיימת כאשר הנאמנות לא נוצרה באופן מפורש, אלא נלמדת מנסיבות המקרה שלפיהן לצד אחד יש זכות קניינית מסוימת בנכס, אף על פי שהנכס בבעלותו של צד אחר. לדוגמה, אדם ששילם את מלוא התמורה עבור דירה, שטרם נרשמה על שמו במרשם המקרקעין, עשוי להיחשב לנהנה של נאמנות קונסטרוקטיבית, שהנאמן בה הוא בעל הדירה הנוכחי (הסוגיה תתעורר אם בעל הדירה נכנס להליך חדלות פרעון אחרי שהתמורה שולמה לו ולפני שהדירה הועברה במרשם). בדרך כלל, נאמנות על פי חוק אינה נוצרת ישירות מכוח החקיקה עצמה. במקום זאת, החקיקה מסמיכה גוף מסוים (לרוב, בית המשפט) ליצור את הנאמנות ולמנות את הנאמן. על הנאמנים מכוח הדין נמנים המפרק, כונס הנכסים, בעל התפקיד בהבראת חברה, מנהל העזבון, האפוטרופוס וכל נאמן אחר שבית המשפט ממנה שלא מכוח חוזה או הקדש.
נאמנות יכולה להיווצר גם באמצעות כתב הקדש. בניגוד לכריתת חוזה, אפשר שעשיית כתב ההקדש תהיה פעולה חד-צדדית, כגון הוראה בצוואה או כתב חתום בידי יוצר ההקדש לפני נוטריון.[12] ייתכן שיווצר כתב הקדש אך לא יוגדר בו נאמן. בהתאם לכך, החוק מסמיך את בית המשפט למנות נאמן להקדש.[13] בדומה לנאמנות על פי חוזה, גם בנאמנות על פי כתב הקדש נדרשת הסכמת הנאמן לשמש בתפקידו.[14] בהתאם לכלל שעל פיו לכל נאמנות יהיה נאמן, תחילת ההקדש (תחילת קיומה של הנאמנות) היא רק במועד בו מועברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן.[15] כאשר הקדש מסוים הוא "נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי", הוא מוגדר על פי חוק כהקדש ציבורי.[16] החוק קובע שורה של כללים מפורטים בקשר לאופן הניהול והפיקוח על הקדשות ציבוריים[17] – כללים שאינם חלים על הקדשות שאינם ציבוריים ועל נאמנויות אחרות. לשיטת הדין, הפיקוח המוגבר נדרש עקב העניין שיש לציבור הרחב באותם הקדשות.
סוגי נאמנויות
בעולם המודרני, כמעט כל אדם קשור ביחסי נאמנות כלשהם, לעיתים אף ללא ידיעתו. לדוגמה, כל עמית בקרן פנסיה הוא נהנה של נאמנות, בה נכס הנאמנות הוא הכספים הצבורים בקרן והנאמן הוא החברה המנהלת.[18] רבים אחרים משמשים נאמנים ויוצרי נאמנות. קיימים מגוון הסדרים משפטיים וכלכליים שאינם מכונים בשם "נאמנות" אך מהווים נאמנות לכל דבר ועניין. נאמנויות הן מיסודות הכלכלה המודרנית, כאשר חלק ניכר מפעולות החסכון וההשקעה נעשה במסגרתן וסכומי הכספים המנוהלים בהן במדינות המפותחות הם גבוהים ביותר ביחס לגודלה הכולל של הכלכלה. כך, למשל, סכום החסכון הפנסיוני בישראל, נכון לספטמבר 2011, עמד על 928 מיליארד ש"ח.[19]
הבאים מהווים דוגמאות לנאמנויות או לנאמנים:
- נאמנות פרטית, כגון נאמנות הנוצרת לטובת בני משפחה.[20]
- קופת גמל, לרבות קרן פנסיה וקרן השתלמות.
- קרן נאמנות.
- נאמנות לאופציות הניתנות לעובדים.
- נאמנים המתמנים בידי רשות שיפוטית:
- בעל תפקיד בהבראת חברה.
- מפרק בפירוק בידי בית המשפט.
- כונס נכסים.
- מנהל עזבון.
- מפרק בפירוק מרצון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004).
הערות שוליים
- ^ סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, ס"ח 128 (להלן: חוק הנאמנות).
- ^ סעיף 35ב לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ס"ח 234.
- ^ סעיפים 74–75 לחוק השקעות משותפות בנאמנות, תשנ"ד-1994, ס"ח 308.
- ^ סעיף 39 לחוק הנאמנות.
- ^ פרט לתגמולים וטובות הנאה שהותרו בחוק או בתנאי הנאמנות, כגון שכר הנאמן והוצאותיו בהתאם לסעיף 8 לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1980, נ"ח 639 קובע, בין היתר, כי "נכסי פושט רגל" – הנכסים העומדים לחלוקה בין נושיו לפי פקודה זו, למעט נכסים שהוא מחזיק בהם כנאמן".
- ^ סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 13(ד) לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118.
- ^ סעיף 2 לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 11 לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 17(א) לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 21(ב) לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 21(ג) לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 17(ב) לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 26(א) לחוק הנאמנות.
- ^ סעיפים 25–31 לחוק הנאמנות.
- ^ סעיף 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005, ס"ח 889.
- ^ "למה פנסיה?" באתר פורום החוסכים לפנסיה בישראל.
- ^ לעיתים קרובות, בנאמנויות כאלו, תנאי הנאמנות קובעים שנכסי הנאמנות יוענקו לנהנה רק לאחר שזה יעבור אירועים מוגדרים בחייו, לדוגמה, הגיעו לגיל מסוים או נישואיו. ניתן גם לקבוע שנכסי הנאמנות יוענקו לנהנה בתשלומים קבועים מתוך הקרן או מתוך פירות הקרן, כך שנמנע מהנהנה לבזבז את הכספים בבת אחת. לעיתים אף ניתן שיקול דעת מוחלט לנאמן באשר לאופן הענקת הנכסים לנהנה.
| חוק ומשפט | ||
|---|---|---|
| ענפים עיקריים | משפט ציבורי • משפט חוקתי • משפט מנהלי • משפט פלילי • דיני חיובים • דיני חוזים • דיני נזיקין • דיני עשיית עושר ולא במשפט • דיני קניין • דיון אזרחי • דיון פלילי • משפט בינלאומי פומבי • דיני היושר | |
| תחומים נוספים | משפט ימי • דיני חדלות פירעון • דיני תאגידים • דיני הגבלים עסקיים • משפט בינלאומי פרטי • דיני הגנת הצרכן • דיני משפחה • דיני ירושה • קניין רוחני • דיני עבודה • משפט צבאי • דיני מיסים • דיני נאמנות | |
| מקורות המשפט | חוקה • חוק • תקנות • צו • תקדים • קודקס • מנהג • פקודה • אסדרה | |
| שיטות משפט | משפט קאנוני • המשפט המקובל • המשפט הקונטיננטלי • המשפט הרומי • משפט עברי • שריעה • יאסה • השיטה האינקוויזיטורית • השיטה האדברסרית | |
| תורת המשפט | פוזיטיביזם משפטי • פורמליזם משפטי • ריאליזם משפטי • הגישה הביקורתית למשפט • משפט הטבע • משפט השוואתי • הגישה הפמיניסטית למשפט • ניתוח כלכלי של המשפט • מחשבה מדינית | |
| מוסדות ובעלי תפקידים | רשות מחוקקת • הרשות השופטת • רשות מבצעת • שופט • עורך דין • בוררות | |