דיני חוזים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

דיני החוזים הם חלק מהענף המשפטי העוסק בחיובים רצוניים והם חלק מן המשפט האזרחי.

הגדרת החוזה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חוזה

חוזה הוא הסכם אכיף[1]. דיני החוזים מגדירים את הכללים, העקרונות והסטנדרטים שבמסגרתם תיאכף התחייבות בפועל או שתקנה היא זכויות אחרות (לבד מזכות האכיפה) מקבילות או משלימות (כגון פיצויים בשל הפרת החוזה). רוב השיטות המשפטיות מבחינות בין התחייבות סתמית אשר איננה ניתנת לאכיפה, להתחייבות חוזית הניתנת לאכיפה. מקובל לסבור כי ההבחנה בין "הסכם" ובין "חוזה" הוא יסוד האכיפות או התוקף המשפטי. מקום שלפנינו הסכם הנעדר תוקף משפטי, לפנינו הסכם של כבוד, ומקום שלפנינו הסכם בעל תוקף משפטי, הרי שלפנינו חוזה.

חוזה נִכְרָת כאשר יש "הצעה וקיבול", בהתאם לדרישות פרק א' של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. "הצעה", בהתאם לדרישות החוק, היא פנייה של אדם לחברו המעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה, והיא טומנת בחובה את הפרטים המהותיים הכלולים בהצעה. "קיבול", בהתאם לדרישות החוק, הוא הודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. מקובל לסבור כי משמעות דרישת גמירת הדעת היא כוונה רצינית ושלמה להתקשר בחוזה המסוים עם האדם המסוים. על מנת שתהיה התחייבות חוזית, נדרש אפוא שהצדדים לחוזה יהיו מודעים להתחייבות שהם נוטלים על עצמם, ושתהיה להם כוונה להיכבל משפטית בחוזה המסוים.

דרישה נוספת לכריתת החוזה היא זו המתבטאת במבחן המכונה "הכוונה ליצור יחסים משפטיים". שאלה שבה נחלקו העמדות היא האם מבחן "הכוונה ליצירת יחסים משפטיים" הוא מבחן נפרד וחיצוני ליסוד "גמירת הדעת" האמור בחוק החוזים, או שמא הוא מבחן הנטמע והכלול בו. בעבר, הובעה בפסיקת בית המשפט העליון העמדה שמבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא חלק מיסוד גמירת הדעת הנבחן המתווה את דרכי יצירת החוזה. מנגד, יש שהביעו עמדה כי מבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא מבחן סף, חיצוני ונפרד, ליסוד גמירת הדעת. לפי עמדה זו, עוד לפני שבוחנים את השאלה האם נכרת חוזה בין הצדדים בהתאם ליסודות האמורים בחוק, יש לבחון האם הייתה כוונה מקדמית ליצירת יחסים משפטיים במערכת היחסים הנדונה. שאלה זו, איננה רק שאלה עובדתית הבוחנת את המסגרת החברתית שבה ניתנה ההתחייבות (למשל, האם ההתחייבות ניתנה במסגרת עסקית או במסגרת אינטימית בין מכרים) אלא גם שאלה של מדיניות משפטית כללית, שבהתאם לה ניתן להוציא מגדרי דיני החוזים התחייבויות שלא ראוי ולא נכון לעסוק בהן במסגרת הדין.

חופש החוזים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חופש החוזים

ערך חשוב, אולי המרכזי ביותר, בדיני החוזים הוא עקרון חופש החוזים. חופש החוזים עשוי להיות מוצדק הן על ידי תפיסות אינדיבידואליסטיות (מטעמים של אוטונומיית הרצון החופשי) והן על ידי תפיסות כלכליות המקנות משנה תוקף לרצונם החופשי של הצדדים (מטעמים של השאת רווחת הפרטים המתקשרים והרווחה המצרפית). עקרון חופש החוזים בא לידי ביטוי בהוראות חוק החוזים לפיהן חוזה יכול להכרת בכתב או בעל פה, ובעיקר בסעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי תכנו של החוזה הוא ככל שיסכימו הצדדים. ביטוי נוסף לעקרון חופש החוזים מצוי בדברי חקיקה רבים המאפשרים התנאה מצד הצדדים על הוראותיהם. במקרים רבים ניתן באמצעות הסכמה בין צדדים להתנות על הוראות חוקים מסוימים. מקובל לומר כי אחד המאפיינים של החקיקה האזרחית הישראלית היא היכולת להתנות על הוראותיה[2]. עם זאת, קיימים חוקים אשר אינם מאפשרים להתנות על הוראותיהם באמצעות "חוזה" בין שני הצדדים גם אם שני הצדדים מעוניינם בכך (לדוגמה: שעות עבודה ומנוחה והגנה על רוכשי דירות, לדוגמה עקרונות כלליים המגבילים את חופש החוזים כגון 'תקנת הציבור'). אופן כריתת החוזה גם הוא, לעיתים, מותנה בדרישות צורניות פורמליות בהקשרים מסוימים. למשל, עסקה במקרקעין אינה יכולה להתבצע בעל פה וטעונה מסמך בכתב (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). אם כי המגמה הברורה בהקשר זה בשנים האחרונות היא לסטייה מדרישות פורמליות תוך התקרבות להכרעות ערכיות-מהותיות הנסבות על מהות הפעולה - ועל עקרונות נוספים, כגון עקרון תום הלב - ולא על צורתה החיצונית של הפעולה[3].

היסטוריה של דיני החוזים בישראל

עם קום המדינה היה הבסיס המשפטי לדיני החוזים נעוץ בשני מקורות חיצוניים. ראשית, נשאבו דיני החוזים מהמג'לה, היא קובץ דיני הממונות העות'מאני שנלקח מן המשפט המוסלמי. כבר בימי המנדט הבריטי היה ברור כי המג'לה היא מסמך מיושן, קאזואיסטי, ואינו תואם את הצרכים של דיני החוזים במדינה מודרנית ומתפתחת. במקום בו לא נמצאה תשובה במג'לה פנו השופטים אל המשפט המקובל הבריטי. גם לאחר קום המדינה נשאבו דיני החוזים משני מקורות אלו, כאשר אליהם נוספה פסיקה ישראלית חדשה, שפיתח בית המשפט העליון[4].

בתחילת שנות השבעים החלה חקיקה ישראלית חדשה שקבעה עקרונות ישראליים מקוריים לדיני החוזים, וקבעה מושגי מפתח מקוריים, שקיבלו עם הזמן פרשנות ישראלית מקורית, ללא תלות בכל שיטת משפט זרה (לדוגמה, החיוב לשאת ולתת על כריתת חוזה, והחובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום לב[5]).

כיום תלוי ועומד בשלבי חקיקה "קובץ דיני ממונות" הבא להסדיר מחדש את החקיקה האזרחית הישראלית, ללכד את הסדריה, ולהפוך על פיהם כמה מן הקביעות וההסדרים המצויים בחוקי החוזים הקיימים. בשנת 2011, פורסמה הצעת חוק דיני ממונות ברשומות הכנסת, מהלך המבטא את התקדמותו המשמעותית של הליך חקיקה זה. החקיקה אמורה לאחד ולהסדיר נושאים רבים הקשורים בדיני הממונות ובהם, ובעיקרם, את כל החוקים השונים העוסקים בדיני החוזים.

חקיקה בדיני החוזים

החקיקה בדיני החוזים עוסקת הן בעקרונות כלליים החלים על כל חוזה באשר הוא, והן בהסדרים ראויים בסוגי חוזים מסוימים. המדובר או בסוגי חוזים נפוצים (כגון חוזה המכר), או בסוגי חוזים בהם יש להגן על הצד החלש, והחוק הוא בעל מגמה צרכנית (כגון חוזה הביטוח).

החוקים הכלליים בדיני החוזים הם:

  • חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973[6]: החוק עוסק בשאלה מהו חוזה, כיצד הוא נכרת, מהם הפגמים העשויים להביא לביטולו (ולדוגמה טעות, הטעיה, כפייה או עושק), מהן תוצאות הביטול ומהי דרך הביטול, מה יכול להיות תוכן החוזה, כיצד יש להשלים הוראה חסרה בחוזה, כיצד יש לפרש חוזה, מהו חוזה לטובת אדם שלישי, ועוד הוראות רבות.
  • חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971[7]: החוק מסדיר את התרופות (הסעדים להם זכאי הצד הנפגע) במקרה של הפרת חוזה. התרופות המוכרות בחוק הן אכיפה, ביטול (הגורר בעקבותיו השבה), ופיצויים.
  • חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962[8]: כיוון שחוזה הוא מפגש רצונות בין שני צדדים כשירים, חוק זה מגדיר מיהו הכשיר להתקשר בחוזה, ומהם הסעדים במקרה של התקשרות עם מי שאינו כשיר.

החוקים העוסקים בסוגי חוזים ספציפיים הם:

חוק החוזים

בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 נקבעו מספר כללים מהותיים בדיני החוזים:

  • כאשר לא נקבע בחוזה במפורש הזמן לביצוע החוזה, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה[13].
  • המציע אינו יכול לחזור בו, לאחר שהניצע הביע את הסכמתו בצורה שמחייבת אותו (את הניצע)[14].
  • המציע הצעה בלתי חוזרת או מציע שקבע מועד לקיבול ההצעה (למשל "עד שבוע"), אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן הניצע דחה את ההצעה[15].
  • במודעה שפונה לציבור הרחב או לקהל יעד אחר, כל מי שהמודעה מיועדת אליו נחשב ניצע[16].
  • קיבול שיש בו תוספת או הגבלה או שינוי, נחשב להצעה[17].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דיני חוזים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ גבריאלה שלו, אפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו, 2019), עמ' 6.
  2. ^ גבריאלה שלו ואפי צמח, דין פירוש החוזה - על מחלוקת פוסקים והסכמת הצדדים, קרית המשפט י, התשע"ד, עמ' 1–42
  3. ^ שירלי רנר, "דיני חוזים - מגמות והערכה", משפטים כא, 33
  4. ^ לסקירת התפתחות המשפט האזרחי במדינת ישראל, ראו: מנחם מאוטנר, כללים וסטנדרטים בחקיקה האזרחית החדשה - לשאלת תורת-המשפט של החקיקה, משפטים יז, עמ' 321
  5. ^ Allan D. Miller and Ronen Perry, Good Faith Performance, Iowa Law Review, Vol. 98, pp. 689–745, 2012 – מאמר על מקומו ומשמעותו של מושג תום הלב בדיני החוזים
  6. ^ Wikisource-logo.svg חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בספר החוקים הפתוח
  7. ^ Wikisource-logo.svg חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, בספר החוקים הפתוח
  8. ^ Wikisource-logo.svg חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, בספר החוקים הפתוח
  9. ^ Wikisource-logo.svg חוק החוזים האחידים, התשמ"ב-1982, בספר החוקים הפתוח
  10. ^ Wikisource-logo.svg חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, בספר החוקים הפתוח
  11. ^ Wikisource-logo.svg חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, בספר החוקים הפתוח
  12. ^ Wikisource-logo.svg חוק השכירות והשאילה, תשכ"ט-1974, בספר החוקים הפתוח
  13. ^ סעיף 41 לחוק החוזים
  14. ^ סעיל 3 לחוק החוזים
  15. ^ סעיף 3(ב) לחוק החוזים
  16. ^ סעיף 2 לחוק החוזים
  17. ^ סעיף 11 לחוק החוזים


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0