חרס
שגיאות פרמטריות בתבנית:פירוש נוסף
פרמטרי חובה [ נוכחי ] חסרים
לשימושים אחרים, ראו 
חרס הוא חומר קרמי (סיליקט) שלאחר שיובש לחלוטין נצרף בכבשן להקשייתו. תהליך זה משמש לייצור כלים וחפצי אמנות.
המילה חרס היא מילה עתיקה, היא מופיעה במקרא (בכתיב חרשׂ) וכן במשנה ובתלמוד, בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה. כלי החרס עשויים מחומר (טעות לשונית נפוצה: חימר).
היסטוריה של השימוש בחרס
חפצי אמנות העשויים חרס יוצרו כבר בתרבויות העתיקות של אירופה, כמו הצלמיות באתר דולני וייסטוניצה. כלי החרס הקדומים בעולם יוצרו על ידי ציידים-לקטים נוודים בסין בעת העתיקה ושימשו כנראה לבישול. אלפי שנה לאחר מכן יש כלי חרס גם בתרבות הג'ומון של יפן. הופעת תעשייה של כלי החרס בהיקף נרחב אירעה בתרבות הירמוכית. הכלים האופייניים לאותה תקופה מעוטרים במגוון עיטורים מוטבעים וצבועים. כאלף שנה מאוחר יותר החל השימוש באבניים.
כלי החרס זולים לייצור, שהרי חומר הגלם ניתן היה להשגה בקלות, כמו כן, כלי חרס שנשבר אינו ניתן להתכה מחדש, ולכן הגמרא במקומות רבים קוראת לדבר חסר חשיבות "חספא בעלמא".
אתרים ארכאולוגיים מניבים שפע רב של חרסים המשמשים את הארכאולוגים בטיפולוגיה על פי סגנונם המשתנה של הכלים.
חרסים שימשו כמצע כתיבה, ועליהם נכתב בכתב היתדות וסוגי כתב דומים.
סוגי חרס
סוגי חומר שונים משמשים לייצור חרס, ולפי סוג החומר וטמפרטורת השריפה מתקבלים סוגי חרס שונים.
חומר חרסיתי הנשרף בטמפרטורה של 800-1250 מעלות צלזיוס ונשאר נקבובי מעט, קרוי בפשטות "חרס", זהו הסוג הנפוץ ביותר.
חומר לבן עדין הנשרף בטמפרטורות גבוהות יותר ועובר תהליך של כמעט-התכה נקרא בעברית חרסינה ובלועזית פורצלן. כאשר הדופן דקה, הוא שקוף למחצה.
החרס בהלכות טומאה וטהרה
כלי חרס שונים משאר הכלים המקבלים טומאה, בעוד האחרים מקבלים טומאה במגע, כלי חרס אינו מקבל טומאה במגע רק מאוירו[1].
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע בראנד, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ג.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: חרס |
הערות שוליים
- ^ משנה, כלים פרק ב משנה א.
