כתב יתדות

כתב יתדות (בלעז: כתב קוניפורם על שם צורת-קנה) הוא שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה, סוריה, ממלכת פרס, ובאזור של אררט (טורקיה של ימינו). סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שמו) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כחלק ממילה שימש כהברה שנקראת כך בתוך המילה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

מקור הכתב

כתב היתדות הוא מצורות הכתב הקדומות ביותר בתולדות האנושות. הכתב פותח על ידי השומרים סמוך לשנת 3000 לפנה"ס מתוך כתב ציורים של עם קדום שהתגורר בדרום מסופוטמיה (עם שכנראה לא היה ממוצא שומרי ולא שמי). סימני התמונות הועברו אל מילים בעלות צליל או משמעות דומה לשמותיהן, למשל ציור של בית ששימש כדי לרשום מילה שמשמעותה בית-מגורים או שימש להשמעת ההברה הסגורה "בִּיתּ" הועבר לאוסף סימנים קוויים המתקבלים מהטבעת החרט על לוח הטין הרך. למשל הצורה E= התקבלה מהטבעת חמישה סימני מקף, תחילה שניים זה על זה ומימין להם שלושה זה על זה כשראשי השלושה מחוברים זה לזה בקו אנכי אמצעי. בתחילת השימוש בכתב מספר הסימנים היה כ-2,000, במשך הזמן מספר הסימנים הצטמצם ל-600–800 סימנים.

התפתחות הסימנים

הכתב שימש במשך כ-3,000 שנה, במשך זמן זה חלה בו התפתחות והוא עבר מספר שלבים. הכתב היה בשימוש עד המאה הראשונה לספירה ואז הוחלף לחלוטין באלפבית. הכתב מורכב מצירוף של סימנים הברתיים ועיצורים. רוב הסימנים הם רבי הגאיים, כלומר אפשר לקרוא אותם ביותר מדרך אחת, ומובנו של הסימן הוא לפי ההקשר. ובמקביל יש הגאים בעלי סימנים שונים. כתב היתדות עבר מספר שינויים במשך כל תקופת השימוש בו. הדוגמה שלהלן מדגימה את השינויים שהכתב עבר.

התפתחות הסימן סָג שמשמעותו היא ראש

שלב 1 – מראה את המילה בשלב של כתב הציורים בערך 3000 לפנה"ס.
שלב 2 – מתוארך סביב 2800 לפנה"ס. סימן הראש הסתובב על צידו, ופונה עתה כלפי מעלה.
שלב 3 – מתוארך סביב 2600 לפנה"ס. זהו הכתב הקדום ביותר הידוע לנו. הציור הפך קווי, ומופשט יותר וקיבל סומן כ"אות" (אידאוגרמה, ובלשון המחקרית "סימן").
שלב 4 – שלב 4 דומה לכתב בשלב 3 אלא שהוא כתוב באמצעות קנה ("יתד") על גבי חרס.
שלב 5 – מייצג את הסימן בסוף האלף השלישי (סביבות 2200) לפנה"ס, כ-400 שנה אחרי שלב 2. היתדות לא לגמרי מקבילים זה לזה.
שלב 6 – מייצג את הכתב האשורי הקדום בתחילת האלף השני (1999 והלאה) לפנה"ס. היתדות כולן התיישרו אנכית או אפקית. כתב זה אומץ על ידי החיתים
שלב 7 – הסימן פשוט יותר. כתב היתדות האשורי מתחילת האלף הראשון (סביבות שנת 1000) לפנה"ס ועד להיעלמות הכתב.

בתקופות הקדומות ביותר הסימנים סודרו בתיבות והשורות נקראו מלמעלה למטה. לאחר מכן שונה כיוון הסימנים ב-90 מעלות והשורה נקראה משמאל לימין.

מספרים

ערך מורחב – ספרות בבליות

כתב יתדות כולל גם שיטת ספירה וסימנים לציון מספרים. בשיטה זו נעשה שימוש לראשונה בסביבות המאה ה-19 לפני הספירה. היא התבססה על בסיס 60, והיא העתיקה ביותר הידועה שמשתמשת בערכי מיקום (בדומה לשיטה העשרונית המקובלת כיום), כלומר שיטה שבה ערכה של ספרה נקבע לא רק לפי צורתה, אלא גם לפי מיקומה במספר.

לשיטת הספירה יש הדים גם כיום: אנו מחלקים כל שעה ל-60 דקות, וכל דקה ל-60 שניות. כמו כן, כאשר אנו מודדים זוויות באמצעות מעלות, אנו מייחסים להקפה אחת של מעגל ערך של 360 מעלות.

השימוש בכתב על ידי עמים אחרים

התעודה הראשונה בכתב היתדות נמצאה בארך בשכבה מסוף האלף הרביעי לפנה"ס. ב-2500 לפנה"ס לערך אימצו האכדים את הכתב השומרי. האכדים היו עם ממוצא שמי ששפתם הייתה שונה לחלוטין, אי לכך עיצורים שמיים רבים אי אפשר היה לבטא במדויק באמצעות הסימנים שבכתב השומרי. ברבע האחרון של האלף השלישי לפנה"ס אומץ כתב היתדות על ידי החורים והעילמים. כתב היתדות היה בשימוש בבבל ואשור. טקסטים בכתב היתדות נמצאו במאה ה-18 לפנה"ס באללח' על חופו המזרחי של הים התיכון. מכתבי אל-עמארנה שנכתבו במצרים במאה ה-14 לפנה"ס נכתבו בכתב זה. השימוש בכתב הגיע במאה התשיעית לפנה"ס גם לאוררטו. הכתב נמצא בשימוש גם אצל החיתים. כתב היתדות השומרי-אכדי שימש יסוד גם לשתי שיטות של כתבי יתדות אלפביתיים: כתב היתדות של אוגרית שכלל כ-30 סימנים, וכתב היתדות הפרסי–אחמני הקדום שכלל 41 סימנים.

היעלמות הכתב

במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס החל הכתב האלפביתי הארמי-עברי לדחוק את השימוש בכתב היתדות. גם בבבל ובפרס בתקופה האחמנית ואחר כך בתקופה הממלכה הסלאוקית, עד שהשימוש בכתב נעלם כליל במאה הראשונה לספירה. המסמך האחרון בכתב יתדות שנמצא הוא טקסט אסטרונומיה מבבל המתוארך לשנת 75 לספירה. כתב היתדות נשתכח במשך השנים שלא היה בשימוש. התיירים האירופאים הראשונים שהגיעו למסופוטמיה במאה ה-18 נתקלו בסימנים החרותים, אף לא זיהו את הסימנים ככתב.

פענוח כתב היתדות

חקר התרבויות העתיקות שהשתמשו בכתב יתדות נקרא אשורולוגיה. בתחילת המאה ה-17 ביקר האציל האיטלקי פייטרו דלה וַאלֶה במסופוטמיה והיה הראשון שזיהה את חורבות בבל. בשובו לאירופה הביא איתו מבבל מאור ומפרספוליס לוחות עם כתובות, אך לא ניסה לפענח אותן. הלוחות פורסמו לאחר מותו. ב-1711 פורסמו בספריו של ז'אן שארדן, שביקר בפרספוליס ב-1674, ציורים ברורים למדי של כתובות בכתב יתדות. בשנת 1778 יצר הדני קרסטן ניבור העתקים מכתובות שונות של פרספוליס. העתקים אלה היו הראשונים שהיו מקיפים ומדויקים מספיק כדי לשמש בסיס לפענוח. בשנת 1802 בדק ג'פ' גרוטפנד (אנ') את העתקיו של ניבור והצליח לזהות נכון 12 מסימני כתב היתדות הפרסי העתיק. זו הייתה תחילתו של הפענוח. בשלב ראשון בודדו הסימנים שסימנו את שמות המלכים, שמות אבותיהם ותואריהם. השמות האלה הושוו לשמות שהיו ידועים ממקורות אחרים: מקורות עבריים, יווניים ופרסיים מאוחרים יותר.

הטקסט הראשון המלא שפוענח כהלכה היה כתובת של דריווש הראשון, הנקראת כתובת ביסותון שהייתה כתובה בשלוש שפות. הפענוח נעשה על ידי הנרי רולינסון שטיפס על סלע והעתיק את הכתובת. החפירות הראשונות בצפון מסופוטמיה שהחלו בשנת 1842 הביאו לגלויים רבים, חשיפת ארמונות, תבליטי אבן ועוד. בשנת 1854 נחשפה הספרייה הגדולה של אשורבניפל בנינוה שגילויה אפשר המשך פענוח של הכתב.

רישום כתב היתדות המפוענח

רישום ופענוח כתב היתדות נעשה בשני שלבים: ראשית, סימון הסמלים לפי טבלה האומרת את שמות האותיות בשומרית עתיקה, או את משמעותן כמילה באכדית, או את משמעותן כהברה. תוכן זה נקרא תעתיק מפוצל והוא נראה כך: E4.GAL il-um-MES (היכל האלים). מהתעתיק המפוצל, דרך כללי דקדוק ידועים נוצר תעתיק מקושר (קומפוזיטי), הנשמע כהברות המשוערות מתוך הכתב. למשל, exalum ilumi (היכלום אילומי).

תרגום אוטומטי

ב-2023 חוקרים הראו שניתן לתרגם שפות כתב יתדות כמו אכדית באופן אוטומטי ברמה גבוהה באמצעות שיטות של עיבוד שפה טבעית כמו רשת קונבולוציה.^[1]

בארכאולוגיה של ארץ ישראל

עד שנת 2012, 95 מקורות כתובים בכתב היתדות נתגלו ב-28 אתרים שונים בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל. כמחצית מהטקסטים (42 במספר) זוהו על ידי המחברים כשייכים לתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל. שאר הטקסטים מתחלקים בין תקופת הברונזה התיכונה, לתקופת הברזל בארץ ישראל. אפיון נוסף של הממצא בארץ ישראל הוא המגוון הרב של הסוגות הספרותיות ושפות הכתיבה המצויים בו, בין השאר: מכתבים, טקסטים אדמיניסטרטיביים, טקסטים משפטיים, כתובות מונומנטליות רשמיות, לחשים מאגיים, ואפוסים – בשפות אכדית, שומרית, ושפות כנעניות^[2]. בין השאר נמצאו:

מכתבי תענך

ערך מורחב – מכתבי תענך

מכתבי תענך – שלושה עשר לוחות שהתגלו באתר הארכאלוגי תל תענך בדרום עמק יזרעאל. הלוחות כתובים בכתב יתדות בשפה האכדית על גבי חרס (בדומה למכתבי אל-עמארנה). 12 תעודות התגלו בחפירות של 1903–1904, ותעודה נוספת התגלתה על ידי אלברט גלוק בשנת 1968. התעודות הן מתקופה שקדמה לתקופת אל-עמארנה והן מתוארכות לתקופת הברונזה המאוחרת א, אבל מבחינת סגנונן שייכות לאותה תרבות^[3].

תל חצור

ב-2010, נחשפה בחפירות תל חצור תעודת חרס בת כ-3,800 שנה, הכוללת חוקים בסגנון חוקי חמורבי הכתובה בכתב יתדות בשפה האכדית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפה בארץ ישראל תעודה שנכתבה בסגנון הכתיבה של מלך בבל חמורבי, ושקודקס חוקיו היה הנרחב ביותר במזרח הקדום^[4].

תל אפק

בתל אפק (אנטיפטריס) נמצאו שישה שברים של לוחות טין כתובים בכתב יתדות, כנראה חלק מארכיון שהיה במקום. ביניהם, קטע של עלילה מיתולוגית, מילון למונחי עבודת האדמה בשפות האכדית והשומרית; ומילון נוסף, שכלל נוסף על האכדית והשומרית, גם את השפה הכנענית^[5]. הממצא החשוב ביותר מן הארמון הוא מכתב שלם על לוח טין, כתוב באכדית, שנשלח מאוגרית, בשנת 1230 לפנה"ס בקירוב. המכתב נשלח מאדם בשם תכוחלינו אל בכיר בממשל המצרי בארץ-ישראל בשם חיא, שניהם דמויות מוכרות היטב בתכתובת הדיפלומטית הבינלאומית מאותה תקופה^[6].

תל חדיד

במהלך החפירות הארכאולוגיות בשולי תל חדיד^[7], מטעם אוניברסיטת תל אביב, נחשפו שתי תעודות כתובות בכתב יתדות, במצב השתמרות מצוין^[8]. שתי התעודות הן מסמכים משפטיים הכתובים באשורית.

שטר מכר של קרקעות משנת 698 לפנה"ס
שטר הלוואה משנת 664 לפנה"ס.

תעודות אלה מצטרפות לשתי תעודות בכתב יתדות הכתובות באשורית, מן השנים 651 ו-649 לפנה"ס, שהתגלו בתל גזר, כ-10 ק"מ מדרום לתל חדיד.