מושג שסתום
מושג שסתום הוא מושג בתחום המשפט, המופיע בחקיקה, שלגביו הותיר המחוקק כר נרחב לפרשנות פסיקתית. שסתום הוא התקן, אשר משמש לפתיחת מעבר, לסגירת מעבר או לוויסות. מושגי השסתום מאפשרים גמישות פסיקתית והתאמת הפסיקה בהתאם לשינויים החברתיים המתרחשים במהלך הזמן. זאת, באופן משלים לחקיקת משנה, שם נתן המחוקק לרשות המבצעת אמצעים להתערב בהתאמתו של החוק למקום ולזמן.
הביקורת על שימוש יתר במושגי שסתום היא שהם גורמים, למעשה, לחוסר ודאות משפטי, ולמעשה הפרשנות הניתנת למונחים אינה בהכרח הפרשנות החברתית המקובלת אלא פרשנות המונחית על ידי עולם הערכים של השופט המכריע באותו דיון קונקרטי.
לעיתים מחליט המחוקק לצמצם את אי הוודאות שיוצר מושג שסתום, ומעניק לו הגדרה בחקיקה. כך, למשל, המושג "תושב ישראל", שלו חשיבות ניכרת בפקודת מס הכנסה ובחוק הביטוח הלאומי, הופיע בחוקים אלה ללא כל הגדרה, ומשמעותו נוצרה בפסיקה בלבד. בתחילת 2003 שינה המחוקק את טעמו, ותיקן שני חוקים אלה כך שנוספו בהם כללים מפורטים יותר לבחינת היותו של אדם תושב ישראל.
דוגמאות בולטות למושגי שסתום:
- סבירות. המונח מקובל במספר ענפי משפט. כך, למשל, במשפט המנהלי. החוק לא יכול לקבוע הנחיות מפורשות לכל מקרה ומקרה שרשות ציבורית צריכה לקבל לגביו החלטות, אך החלטותיה צריכות להיות במתחם הסבירות. בענפים אחרים של המשפט, כמו דיני הנזיקין או העונשין קבועים מונחים כמו "זמן סביר" או "האדם הסביר" (או, לעיתים, "אדם מן היישוב"). הגדרת עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין נפתחת במילים "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות".
- עקרון תום הלב. אדם הפועל בתום לב עושה זאת מתוך הנחה שהוא אינו פוגע באדם אחר. המונח מקובל בעיקר בדיני החוזים, אך גם בדיני הנזיקין והקניין.
- תקנת הציבור (הדוקטרינה המקבילה בדין זר היא Public policy) הוא מונח המופיע במגוון חוקים ומוכר על ידי בית המשפט כמונח שסתום למניעת ביצוע הסכמים כשהתוצאה של אכיפת ההסכם אינה ראויה. בין השאר מופיע המונח בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי חוזה שנוגד את תקנת הציבור בטל, בסעיף 24(9) לחוק הבוררות הקובע שניתן לבטל פסק בורר אם הוא נוגד את תקנת הציבור[1] ובסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, בו ניתן לו משמעות החופפת את רעיון ההגנה מן הצדק[2].
לקריאה נוספת
- גבריאלה שלו, סוס הפרא – לאן או מה אירע לתקנת הציבור? קריית המשפט 21 ב (2002)
