מיעוט המצוי
מיעוט המצוי הוא הגדרה הלכתית שנזכרה לראשונה בדברי הראשונים. משמעות הגדרה זו היא החלת חובת בדיקה על כלל הפריטים, מפני איסור כלשהו המצוי במיעוט ניכר מהם. הדוגמה הבולטת לכלל הלכתי זה היא בדיקת ריאותיהן של כלל הבהמות מסירכא המטריפה את הבהמה, מחמת מיעוט מצוי של בהמות הסובלות ממחלה מטריפה זו. דוגמה נוספת שכיחה היא בדיקת פירות וירקות שמיעוט המצוי מהם נגוע בחרקים האסורים באכילה מהתורה, ומחייב את כל הפריטים ממינים אלו בבדיקה לשלילת הנגיעות בפרי או בירק הנאכל.
מקור הדין
הכלל לפיו כל סך של פרטים שמיעוט המצוי מהם אסור באיסור כלשהו, מחויבים בבדיקה לשלילת מפגש אסור עם אותו איסור, נזכרת לראשונה בדברי הראשונים. הנושא המרכזי שלגביו מוזכרת הגדרה זו של 'מיעוט המצוי' הוא הימצאות סירכות מטריפות בריאות הבקר והצאן, דבר האוסר את הבהמה באכילה. לפי הכלל הנ"ל, מאחר ומיעוט מצוי (ניכר, שכיח) מהבהמות לוקה בהתגלות סירכא בריאה, יש חובה לבדוק את כל הבהמות הנשחטות מחשש הימצאות סירכא בריאה. כך כתב למשל הרשב"א:
ומה שחששו להן [בדיקת סירכת הריאה] חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו, למיעוט שאינו מצוי לא חששו.
— חידושי הרשב"א מסכת חולין דף ט עמוד א
הגדרת מיעוט המצוי
הריב"ש סובר שמיעוט המצוי הוא מיעוט ניכר מאד, שקרוב ל-50%: ”שמעוט מצוי, ר"ל שהוא קרוב למחצה, ורגיל להיות” (שו"ת הריב"ש סימן קצא).
לעומת זאת, המשכנות יעקב לומד מהמשנה:”המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה, תאנים מקבל עליו עשר מתולעות למאה” (משנה מסכת בבא בתרא פרק ו' משנה ב') שמיעוט המצוי הוא 10%.[1]
אמנם לדעת שבט הלוי אין לכמת את הגדרת מיעוט המצוי באחוזים, אלא כל שהמיעוט מלווה את הרוב בכל זמן ובכל מקום - נחשב מיעוט המצוי. אך אם ישנם זמנים שבהם אין מיעוט אסור, או שישנם מקומות שבהם אין מיעוט אסור - אין זה נחשב למיעוט המצוי:
אבל מה שיראה לעניות דעתי, דענין מיעוט המצוי היינו שהופעת המיעוט ומציאותו הוא מצוי הרבה, דכל רוב בהמות שבעולם ובכל מדינה ומדינה מוחזקים במיעוט טריפות מחמת סירכות הריאה... ולעולם אין רוב כשירות בלי מועט טריפות, והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום
— שו"ת שבט הלוי חלק ד' סימן פ"א
הלכות שלגביהן מוזכר דין זה
מלבד חובת בדיקת ריאות הבהמה מסירכות, ובדיקת המאכלים מחרקים, נזכרו נושאים נוספים שדין 'מיעוט המצוי' משפיע עליהם. המרכזיים שבהם הם: איסור אשת איש להינשא לגבר אחר על סמך עדות שבעלה הראשון נראה טובע בים או אגם גדול שלא ניתן לראות את קצהו, הואיל ומיעוט המצוי של הטובעים מצליח להינצל מכך ולחיות.[2]
כיוצא בזה, מי שהעידו על בעלה שהגיע לגסיסה, אינה מותרת להינשא לאדם אחר על סמך עדות זו, הואיל ומיעוט מצוי של הגוססים אינם מתים מיד, וחוששים למיעוט זה.[3]
דוגמה נוספת היא אלמנה הרה שבעלה מת ללא ילדים, ולאחר מותו ילדה ילד שמת בתוך שלושים יום, על פי ההלכה אינה יכולה להינשא לאדם אחר ללא חליצה, הואיל וחוששים שמא אותו ילד שמת היה מאותו מיעוט המצוי של ילדים המוגדרים כ'נפלים' המתים בתוך שלושים יום מלידתם, שאינם נחשבים ל'ולד של קיימא', וממילא חל חיוב חליצה על אותה אשה.[4]
גם איסור דמאי מבוסס על כך שמיעוט שכיח של עמי הארץ לא היו מעשרים את פירותיהם.[5]
קישורים חיצוניים
- הרב יואל פרידמן, הגדרת מיעוט המצוי, באתר דעת
- הרב עזריאל אריאל, תגובה למאמרו של הרב יואל פרידמן, באתר דעת
- הרב יעקב אפשטיין, על מיעוט המצוי ב'חבל נחלתו' יב, כח, בויקיטקסט
הערות שוליים
- ^ משכנות יעקב יורה דעה סימן ט"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"א עמוד א', וראשונים שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"כ עמוד ב'.
- ^ תוספות על מסכת יבמות דף ל"ו עמוד ב'.
- ^ תוספות על מסכת שבת דף י"ג, עמוד א'.
