דמאי

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דְמאי הוא כינוי לתבואה או פירות שנלקחו מעם הארץ שאין ודאות שהקפיד להפריש מעשרות מתבואתו ומפירותיו.

מהות הדמאי

על פי תקנת חז"ל, הלוקח גידולי קרקע מעם הארץ חייב לעשר אותם מחמת הספק. תקנת דמאי מיוחסת בתלמוד[1] ליוחנן כהן גדול, שחי בתקופת בית המקדש השני. וכך כתב הרמב"ם[2]:

"בימי יוחנן כהן גדול, שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים, אבל עמי הארץ - פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי."

להלכות הדמאי הוקדשה מסכת במשנה: מסכת דמאי.

דיני הדמאי

לפי התלמוד הבבלי,[3] תקנת דמאי הותקנה על פי מציאות שבה רוב הפירות היו מעושרים, ומכיוון שמדין תורה הולכים אחר הרוב, חכמים הקלו באיסור דמאי והתירו להשתמש בפירות דמאי והתירו לעניים ולאכסניה לאכול דמאי[4]. על כן, הדמאי כשלעצמו נחשב בניגוד לטבל לדבר הראוי לאכילה ולכן ניתן להשתמש בו לעירוב חצרות, עירוב תחומין ועירוב תבשילין, ומזמנים עם אדם שאכל דמאי[5].

החובה להפריש דמאי חלה על כל גידולי הקרקע בהם נוהג דין תרומות ומעשרות. אולם גידולי קרקע שברובם באים מההפקר ועל כן אינם חייבים במעשרות, פטורים מהדמאי.

הדמאי בזמן הזה

לדעת הרב אברהם ישעיהו קרליץחזון איש, שביעית סימן י) תקנת הדמאי נוהגת גם בזמננו, ולכן אף הקונה פירות בשוק, מאדם שלא קבל עליו 'חברות', דין הפירות כדמאי וחייב להפריש מהם תרומות ומעשרות, וכך נוהגים כיום ההולכים בשיטתו, (חזונאישניקים) להפריש מכל תבואה או מאוכל שנעשה ממוצרים המחויבים במעשרות.

ולדעת הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה סימן סב) בזמננו בטלה תקנה זו ואין לה משמעות כיום. יצויין שבימינו מי שאינו מפריש מעשרות, לרוב גם אינו מפריש תרומה גדולה, ועל כן המציאות היא שונה.

אטימולוגיה

לפירוש הביטוי דמאי קיימות סברות אחדות, אותן ניתן לחלק בין אלו המקשרות את המילה דמאי לעמי הארץ לבין אלו המקשרות אותה למושג הכללי של ספק:

  • צייטלין הציע שהמילה "דמאי" נגזרת מהמילה היוונית "דימוס" שמשמעותה "פשוטי העם".[6] לדעתו, התבואה נקראת אפוא על שם ספקיה, שהם פשוטי העם, שאינם בקיאים בפרטי המצוות או אינם מקפידים עליהם. אך מונטגומרי דוחה את האטימולוגיה הזו: הוא מעיר שהמילה היוונית עבור "פשוטי עם" אכן הושאלה בספרות חז"ל אבל צורתה "דימוס" ולא "דמאי".[7]

האטימולוגיות האחרות שהוצעו למילה "דמאי" מקשרות בין "דמאי" לבין ספק.

  • בירושלמי (סוטה ט, יא) המילה "דמאי" נדרשת בצורה הבאה: "דמאי, דמי תקין דמי לא תקין", דהיינו שמא תיקן, שמא לא תיקן. לוי מתרגם "דמי" כאן "אפשר לחשוב" (denkbar),[8] ויסטרוב[9] "ישנה שמועה" (talk), כלומר ספק תיקנו, ספק לא תיקנו.
  • הרמב"םפירושו למשנה ברכות ז, א) הציע שדמאי הוא קיצור של השאלה "דא מאי", המבטאת בארמית את הספק הקיים במעמדה של התבואה. אך, כפי שהעיר בן-חיים, המילה "מאי" אינה קיימת, לא בעברית ולא בארמית של ארץ ישראל.[10]
  • גם חנוך ילון הציע אטימולוגיה ארמית. לדעתו, דמאי הוא מלשון דמא או דמה, שפירושם "שמא" בארמית נוצרית ובארמית שומרונית.[11]
  • מספר חוקרים, בעקבות הערוך, הציעו אטימולוגיה שמית: לדעתם, שורש המילה דמאי הוא ד-מ-י, ומשקלו כשל פנאי. בן-חיים מסביר: "מתחילת ברייתו היה דמאי כללי והביע את רעיון הספק... רק במרוצת הימים, נתייחד לדבר של קדושה, ועל ידי כך נתבטל בהדרגה, שימושו לחולין".[10]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד א'.
  2. ספר זרעים, הלכות מעשר ט, א.
  3. מסכת שבת, דף י"ב, עמוד א'
  4. משנה, מסכת דמאי, פרק ג', משנה א'
  5. משנה, מסכת ברכות, פרק ז', משנה א'
  6. S. Zeitlin, “The Am Haarez”, JQR, 23, 1932-33, עמ' 49
  7. J.A. Montgomery, The Etymology of דמאי, JQR, 23, 1932-33, עמ' 209
  8. J. Lewy, Wörterbuch über die Talmudim und Midraschim, 1942, עמ' 412
  9. M. Jastrow, A Dictionnary of the Targumim, the Talmud Bavli and Yerushalmi and the Midrachic Literature, Luzac & co, 1903, עמ' 312
  10. 10.0 10.1 ז' בן-חיים, "מן הדקדוק ומן המילון", מחקרים בלשון, ב-ג, תשמ"ו, עמ' 108
  11. ח' ילון, פרקי לשון, מוסד ביאליק, תשל"א, עמ' 346
First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0