Non finito
Non finito (באיטלקית: לא גמור, או בתרגום חופשי: "אסתטיקת אי-השלמות") היא טכניקה באמנות פלסטית, שבה האמן אינו מביא את הפסל לידי ליטוש וגימור. בהרחבה משמש הביטוי לכל יצירת אמנות שלא הושלמה בין אם באופן מקרי, ובין אם באופן מכוון מתוך ראיית אי-השלמות כערך אסתטי בפני עצמו, או מתוך כוונה להדגיש את שלמות היצירה על ידי חיבול בה והשארה של חסרונות מינוריים.
בעוד שהנון-פיניטו כטכניקה אמנותית מופיע לראשונה אצל דונטלו כאמצעי לביטוי הדרמטיות והעוצמה הרוחנית של האובייקט המוצג, מיכלאנג'לו הוא ללא ספק חסידה המובהק של אסתטיקת האי-שלמות, היות שבתנאים הנוחים שהתקיימו במאה ה-15, רק נסיבות נדירות היו עלולות לגרום לאי-השלמת עבודת אמנות.
להבדיל מטכניקת ה"טורסו", בה האומן מותיר חללים (בדרך כלל זרועות או רגליים) בפסל, בנון-פיניטו משתמש האמן בכמות חומר מעבר למה שדרוש להשלמת היצירה, ומותיר גושי חומר מקוטעים בלתי גמורים על הפסל, תוך הצגת הדמות כ"תקועה" בתוך גוש של חומר.
הביטוי נון-פיניטו משמש גם ככינוי למבנים שנבנו באופן חלקי, כמו הפלאצו "Nonfinito" בפירנצה שהפך ל"מוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה ואתנולוגיה של פירנצה".
כדוגמאות בולטות ל-Non finito מציינים לעיתים קרובות פסלים אלו:
- העבד המתמרד, מאת מיכלאנג'לו
- שערי הגיהנום, מאת אוגוסט רודן
לקריאה נוספת
- בעיית ה-Non finito ביצירתו של מיכלאנג'לו, Schulz, J. "Michelangelo's Unfinished Works," Art Bulletin, vol.47, 1975, 366-73
