SDECE
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סוכנות ממשלתית ריקה. SDECE הוא ראשי התיבות של Service de Documentation Extérieure et de Contre-Espionnage (מצרפתית: השירות לתיעוד חיצוני וסיכול ריגול), שהייתה סוכנות הביון החיצונית של צרפת בין ה-6 בנובמבר 1944 ל-2 באפריל 1982, אז הוחלפה על ידי המינהל הכללי לביטחון חוץ (DGSE). אין לבלבל אותו עם המשרד השני, שעסק במודיעין צבאי בלבד.
תחת הרפובליקה הרביעית ה-SDECE היה כפוף לנשיא מועצת הרפובליקה. מתחילת הרפובליקה החמישית ועד 1962, הסוכנות הייתה כפופה לראש הממשלה מישל דברה ומשאביה הופנו במידה רבה למלחמת אלג'יריה. בעקבות פרשת מהדי בן ברכה הכפיף הגנרל שארל דה גול את השירות למשרד הכוחות המזוינים והשירות הפך לארגון צבאי.
היסטוריה
ה-SDECE נוסד בשנת 1946 כממשיכו של ארגון BCRA מתקופת המלחמה, שהיה קשור מדי עם הגאליסטים כדי לשרת את הרפובליקה כראוי.[1] ארגון SDECE היה ידוע בצרפת בשם la piscine (בריכת השחייה) מכיוון שמפקדתו בפריז הייתה ממוקמת ליד בריכת שחייה ציבורית.[2]
SDECE היה כפוף רשמית לשר ההגנה, אך למעשה דיווח לנשיא בפועל באמצעות יועץ מיוחד לענייני מודיעין.[1] SDECE היה מעורב לעיתים קרובות בסכסוכים בירוקרטיים מול המשרד השני של המטה הכללי הצרפתי בווייטנאם ובאלג'יריה, והתחרה על תפקידי המודיעין בצרפת מול הביטחון הכללי (Sûreté Générale), מה שהוביל לעימותים פנימיים רבין בין אנשי SDECE לגופי ביטחון רפובליקניים אחרים שעסקו במודיעין.[1] כפי שהיה בדרך כלל עם המודיעין הצרפתי, חלוקת האחריות בין סוכנויות יריבות הובילה לזרועות שונות של המדינה הצרפתית לבלות יותר זמן בתוך מחלוקות ביורוקרטיות אחת עם השנייה יותר מכל דבר אחר.[1]
בספטמבר 1949 מילא ה-SDECE תפקיד בולט ב"שערוריית הגנרלים ", כאשר הביטחון הכללי (Sûreté Générale) חשף כי הרמטכ"ל הסתמך על מסמכים חסויים הנוגעים למלחמה בווייטנאם לגנרל אחר, שהעביר אותם לידי SDECE. סוכן שבתורו נתן אותם לווייטנאמים.[1] צרפת ניסתה לקבור את הסיפור בכך שהורתה לעיתונים שלא להדפיס אותו, אך כתב הטיים בפריז דיווח למשרד הטיים בניו יורק.[1][1] שגרירות צרפת בוושינגטון ניסתה לדכא את הסיפור, אך ממשלת ארצות הברית סירבה וציטטה את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, מה שהוביל לשערוריית פרשת הגנרלים מכיוון שברגע שהתפרסמו החדשות בארצות הברית, הוא צוטט על ידי התקשורת הצרפתית.[1]
בשנות החמישים, לארגון SDECE היה מוניטין של ביצוע מבצעים מוזרים כמו גניבת דלק ממטוסים סובייטים שנחתו בצרפת כדי לנתח את תכולת דלק הסילון הסובייטי ולסמם את אנשי הריגול הסובייטים באוריינט אקספרס כדי לגלות את תוכן המזוודות שנשאו.[1] עם זאת, יחידת ההצפנה של ה-SDECE נחשבה לטובה במיוחד, לאחר שפיצחה כמה קודים דיפלומטיים סובייטים, אך ניסיונותיה לשפר את תפקוד הארגון היו פחות מוצלחים.[1]
בשנת 1951 SDECE יצרה פלוגת גרילה צרפתית שנועדה למנוע את המאבק על עצמאות מצרפת, אבל העוינות הכללית של הווייטנאמים לצרפתים הגבילו את ערעור הלחימה למען צרפת בקרב העם הווייטנאמי.[3] סוכני SDECE הצניחו יחידות בווייטנאם ובמזרח אירופה, אך ל-SDECE חדרו היטב סוכנים קומוניסטים צרפתים שסיפקו למוסקבה את כל פרטי המבצעים.[1] בפרט, מבצעי הארגון במזרח אירופה בשנות החמישים היו אסון מוחלט שכן כל סוכן בודד שהוצנח למזרח אירופה נלכד על ידי הק.ג.ב..[1]
כמו בווייטנאם, במהלך מלחמת אלג'יריה, ה-SDECE מילא תפקיד בולט בניהול מלחמה מלוכלכת נגד אויבי הרפובליקה.[1] שנות החמישים והשישים זכורים כ"עידן ההתנקשויות הפוליטיות" על ידי סוכני SDECE, שכן אחד התפקידים העיקריים של הסוכנות הייתה להתנקש בחברים בארגון FLN הבדלני.[1] מספר ההרג עלה באופן דרמטי בשנת 1958 כאשר שארל דה גול, אישר לארגון SDECE להרוג חשודים מחברי ה-FLN.[4] שתי הרציחות הראשונות אירעו במערב גרמניה, שם נהרג סוחר נשק שמכר נשק ל-FLN כאשר ה-SDECE הטמין פצצה במכוניתו בעוד פוליטיקאי אלג'ירי אנטי-צרפתי נהרג בירי.[2] הסיבה שכוחות משטרת גרמניה המערבית לא היו יעילם בחקירת החיסולים הייתה תוצאה של הסכם חשאי עם הגנרל ריינהרד גהלן, ראש Bundesnachrichtendienst שלפיו המודיעין הגרמני קיבל מידע מצרפת בתמורה לחופש פעולה של SDECE לבצע מעשי רצח על אדמת גרמניה.[2] אחד מסוכני SDECE, פיליפ ל. ת'יאוד דה ווז'ולו, כתב בזיכרונותיו משנת 1970: "עשרות חיסולים בוצעו. מלבד השימוש ברובים או בסכינים, שיטות מתוחכמות יותר השתכללו. אקדחים של פחמן דו-חמצני שירו מזרקים קטנים נרכשו בארצות הברית - אך אנשי SDECE החליפו את התרופה המרגיעה ברעל קטלני. הקורבן הראה את כל הסימפטומים של סבל מהתקף לב".[2] מלבד חברי FLN, ה-SDECE הרג אנשי רוח צרפתיים ממחנה השמאל שתמכו ב-FLN, סוחרי נשק ולאומנים אנטי-צרפתים אחרים באפריקה.[2] ה-SDECE עסק גם בחטיפת שש ספינות שהגיעו לאלג'יריה עם נשק ל-FLN בשנים 1956–1961, ופוצץ ספינה אחת שהייתה מלאה בנשק שמיועד ל-FLN בנמל המבורג.[2] באלג'יריה עצמה, ה-SDECE התנקש בחשד לחברי FLN וסיפק לצבא מודיעין על כפרים "לא נאמנים" שבהמשך נשרפו.[2] רבים מהמתנקשים היו וייטנאמים פרו-צרפתים שברחו לצרפת לאחר עצמאות וייטנאם והיו מוכנים למדי להרוג ו/או להיהרג עבור צרפת.[2] בשנת 1960, רבים מהמתנקשים, כולל רוב הווייטנאמים, היו אנשי OAS, מה שהוביל את SDECE לשלוח סוכנים חדשים לאלג'יריה כדי לרצוח את המתנקשים לשעבר שהצטרפו ל-OAS.[2] בינואר 1961 פוצץ הארגון את מטה מתנקשי ה-OAS.[2] בשנת 1960, הקים דה גול את ארגון Service d'Action Civique (SAC), ארגון המקושר ל-SDECE שכלל 8,000 איש שריגלו אחר מתנגדיו הפוליטיים, פירקו הפגנות אנטי-גאליסטיות ועסקו ב"טריקים מלוכלכים" לטובת SDECE.[2]
בדצמבר 1961 זעזעה את ה-SDECE שערוריית פרשת מרטל (הידועה גם בשם פרשת ספיר) כאשר עריק ק.ג.ב, אנטולי גוליצין חשף בפני ה-CIA את קיומה של טבעת ריגול סובייטית בתוך ה-SDECE.[5] הנשיא ג'ון קנדי כתב מכתב לנשיא דה גול ובו פירוט גילוייו של גוליצין, שנמסר לדה גול באופן אישי על ידי ראש תחנת ה-CIA בפריז.[5] עם זאת, דה גול האמין שהטענה לפיה קיימת טבעת ריגול היא מזימה של ה-CIA לחוסר ארגון ה-SDECE, והורה ל-SDECE לנתק את כל שיתוף הפעולה עם ה-CIA.[5] ג'יימס ג'סוס אנגלטון, מפקד הביון הנגדי של ה-CIA, שלא ראה תגובה צרפתית למידע של גוליצין, הזמין פריצה לשגרירות צרפת בוושינגטון כדי לצלם את ספרי הקוד ששימשו להצפנת הקודים הדיפלומטיים במשרד החוץ הצרפתי. בכך התאפשר לאמריקאים לדעת מה הצרפתים עושים ולפקח על התגובה הצרפתית לגילויים של גוליצין (ה-NSA כנראה לא היה מסוגל לפצח את הקודים של משרד החוץ הצרפתית בשנות השישים).[5] כאשר התגלה שה-CIA פרץ לשגרירות הצרפתית כדי לגנוב את הקודים הדיפלומטיים הצרפתיים, נזכר ראש תחנת ה-SDECE בוושינגטון בפריז בבושת פנים.[5] למרות אמונתו של דה גול שטבעת הריגול של הק.ג.ב. היא דיסאינפורמציה של ה-CIA, מאוחר יותר התגלה כי טבעת הריגול אכן קיימת, וכי ז'ורז' פאקס, מזכיר העיתונות של נאט"ו ואנדרה לברטה, מדען תעופה עבדו שניהם עבור הק.ג.ב..[6] פאקס הורשע בריגול למען ברית המועצות, וקיבל מאסר עולם, אשר הופחת מאוחר יותר ל-20 שנות מאסר.[5] פרשת ספיר עוררה השראה בסופר האמריקאי לאון יוריס לכתוב את הרומן <b>טופז</b> משנת 1967 על החדירה הסובייטית ל-SDECE באמצעות טבעת הריגול "טופז", שדומה כל כך לפרשת ספיר עד שרבים חשדו כי ה-CIA הדליף מידע ליוריס בנושא פרשת ספיר.[5]
באוקטובר 1965, ה-SDECE היה מעורב בשערורייה נוספת כאשר שני סוכני SDECE חטפו את מהדי בן ברכה, מהגר מרוקאי ממחנה השמאל ברחובות פריז ומסר אותו לידי סוכני ממשלת מרוקו כדי לענות ולהרוג אותו.[2] מלך מרוקו חסן השני, בן ברית של צרפת, התעצבן זה מכבר על הביקורת של בן ברכה על משטרו וביקש מגנרל דה גול להסגירו בחזרה למרוקו, אך מכיוון שבן ברכה קיבל מקלט בצרפת ואינו מפר חוקים, לא הייתה אפשרות חוקית להסגיר את בן ברכה למרוקו, מה שדרש שימוש באמצעים חלופיים. גופתו של בן ברכה מעולם לא נמצאה, אך מכיוון שנראה בפעם האחרונה חי בפריז כשהוא נמסר על ידי שני סוכני SDECE לסוכנים מרוקאים ב-29 באוקטובר 1965, ככל הנראה הוא נרצח על ידי המרוקאים.[2] הגילוי כי גנגסטרים מהפשע המאורגן הצרפתי היו מעורבים גם בחטיפת בן ברכה עוד הוסיף לשערורייה כשצרפתים רבים הזדעזעו לגלות כי SDECE שיתף פעולה לעיתים קרובות עם אנשי פשע מאורגן בצרפת. פרשת בן ברכה עוררה ביקורת ציבורית מאחר של-SDECE לא היו סמכויות מעצר, שלא לדבר על הסגרת אדם שגר בצרפת כדי להיהרג על ידי המדינה המרוקאית, אך מכיוון שהקורבן היה מוסלמי מרוקאי, הזעם הציבורי שכך עד מהרה והשערורייה הסתיימה כאשר שני סוכני ה-SDECE שעזרו לחטוף את בן ברכה הורשעו בשנת 1967.[2]
תחום עיקרי בפעילות ה-SDECE בשנות השישים היה תמיכה בתנועה הבדלנית של קוויבק.[7] ז'אק פוקאר, אחד מעוזריו החשובים ביותר של דה -גול כיוון את פעולות ה-SDECE נגד קנדה, לאחר שקרן SDECE מימנה את הבדלנים של קוויבק באמצעות הקונסוליות הצרפתיות בקוויבק ובמונטריאול.[7] בשנת 1968 מסר ראש ממשלת קנדה פייר טרודו לשגריר צרפת פתק מחאה דיפלומטי נגד סוכני SDECE הפועלים בקוויבק וכמה סוכני SDECE בקנדה שהתחזו לדיפלומטים הוכרזו כאישיות לא רצויה.[8] לדה-גול הייתה שנאה עמוקה כלפי קנדה, אותה הוא ראה כאומה מדרגה שנייה שמבחינת צרפת עזרה בהשפלת צרפת, מעצמה עולמית, בשתי מלחמות העולם ודה גול ביקש לנקום על ידי תמיכה בארגונים המבקשים לפרק את קנדה.[9] יתר על כן, דה גול היה אנגלופוב ומכיוון שקנדה הייתה תוצר של האימפריה הבריטית, הדבר נתן לו סיבה נוספת לשנוא את קנדה.[10] מרסל קאדיאו, מזכיר המדינה במשרד החוץ הקנדי בשנים 1964–1970, כתב לעיתים קרובות ביומנו על שנאתו האובססיבית של דה גול ונכונותו להפר את החוק הבינלאומי על ידי התערבות בענייני פנים של קנדה.[11] משנת 1963 ואילך, דאגה מרכזית של המשטרה המלכותית הרכובה הקנדית (RCMP) הייתה ניטור אחר סוכני SDECE שתמכו בעצמאות קוויבק על ידי מסירת שקי מזומנים לבדלנים, וה-RCMP התייחס לשגרירות הצרפתית באוטווה בדומה לשגרירות הסובייטית; כלומר כמאורת מרגלים של מעצמה זרה עוינת.[12]
במהלך מלחמת האזרחים בניגריה בשנים 1967–1970, ה-SDECE תמך בביאפרה בכך שסיפק נשק ושכירי חרב מכיוון שדה גול רצה לפרק את ניגריה ולהחזיק ביאפרה עשירה בנפט ותחת תחום ההשפעה הצרפתי.[13] יתר על כן, ניגריה, בדומה לקנדה, הייתה גם פדרציה רב תרבותית, רב אתנית שהייתה תוצר של האימפריה הבריטית, ונתנה לדה גול סיבה נוספת לרצות לראות את ניגריה מתפרקת.[14] ה-SDECE שכר את בוב דנאר, שכיר חרב צרפתי שלרוב נלחם למען צרפת בתחום ההשפעה של צרפת במושבותיה האפריקניות לשעבר וחבר כדי להילחם למען ביאפרה.[15] בסתיו 1968 שכר ה-SDECE את רולף שטיינר, שכיר חרב גרמני ששירת פעם בלגיון הזרים הצרפתי שיצא יחד עם 4,000 מאנשיו לניגריה באנייה צרפתית מליסבון לליברוויל, גבון, משם הוטסו לביאפרה במטוסים צרפתיים.[16] ה-SDECE הבריח לעיתים קרובות נשק לתוך ביאפרה במטוסים של הצלב האדום שהיו אמורים להביא מזון וחומרים רפואיים לשבטים הרעבים כאשר הצבא הניגרי הפדרלי השתמש ברעב כנשק לשבירת ביאפרה.[16]
בשנת 1970 מינה הנשיא ז'ורז' פומפידו את אלכסנדר דה מארנצ'ס לראש הארגון עם הוראות לנקות את הסוכנות.[2] מארנצ'ס תיאר את SDECE בשנת 1970 כדומה יותר לגוף פשע מאורגן מאשר לסוכנות מודיעין, וכתב: "חלק מהסוכנים הפעילו סמים ואקדחים; אחרים עסקו בחטיפה, רצח..."[2] הוא ניתק את הקשרים עם ה-SAC (שבסופו של דבר התפרקה ב-1982 לאחר שה-SAC רצחה שוטר ומשפחתו בשנת 1981), פיטר מחצית מאלף עובדי ה-SDECE, הפך את ה-SDECE לארגון מקצועי יותר ופחות פוליטי, שינה את מיקוד הפעילות מחיסול אויבים של הרפובליקה לאיסוף מודיעין, ומודרניזציה של הליכי איסוף וניתוח מודיעין.[2] הוא נחשב בדרך כלל למנהיג ביותר מבין מנהלי ה-SDECE, והאיש שהציל את הסוכנות מעצמה, והפך את הארגון לסוכנות ביון מקצועית יותר.[2] מארנצ'ס גם שיקם את הקשרים עם ה-CIA שדה גול ניתק, ובשנת 1975 פעל ה-SDECE עם ה-CIA וממשלת זאיר כדי לתמוך בחזית השחרור הלאומית של אנגולה במהלך מלחמת האזרחים באנגולה.[2] במקביל, ה-SDECE המשיך בעבודתו המסורתית להבטיח שמדינות צרפתיות לשעבר יישארו בתחום ההשפעה הצרפתי. בשנת 1978, הסוכנות שכרה את בוב דנאר לבצע הפיכה בקומורו, משום שנשיאה היה עוין להשפעה צרפתית.[17] בליל ה-13 במאי 1978 נחתו דנאר ו-42 שכירי חרב אחרים בגראנדה קומורה, כמעט והשמידו את הכוחות הקומוריים ללא מאמץ ועד הבוקר השתלטו על מוקדי הכח[17] והנשיא הודח.[17] בשנת 1981, כאשר הסוציאליסט פרנסואה מיטראן הפך לנשיא, הוא פיטר את מארנצ'ס שאותו ראה כשמרני מדי ומינה את פייר מריון, מנכ"ל אייר פראנס לשעבר כמנהל המודיעין החדש של מה שנקרא עתה "Direction Générale de la Sécurité Extérieure" (המינהל הכללי לביטחון חוץ) בשנת 1982.[2]
מנהלי SDECE
| שם | תקופת כהונה | הערות |
|---|---|---|
| אנדרה דווארין | 19 באפריל 1945 – אפריל 1946 | ידוע כ"קולונל פאסי" |
| אנרי-אלקסיס ריבייה | מאפריל 1946 – ינואר 1951 | |
| פייר בורסיקו | מינואר 1951 – ספטמבר 1957 | |
| הגנרל פול גרוסן | 1957 – 1962 | |
| הגנרל פול ז'קייה | 1962 – 1966 | |
| הגנרל יוג'ין גויבו | 1966–1970 | |
| אלכסנדר דה מארנצ'ס | 6 בנובמבר 1970 – 12 ביוני 1981 | |
| פייר מריון | 17 ביוני 1981 – 10 בנובמבר 1982 | בתקופתו הארגון פורק והפך ל-DGSE |
לקריאה נוספת
- Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 497.
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 498.
- ^ Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 497
- ^ Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 pages 497-498.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 487.
- ^ Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 pages 487-488.
- ^ 7.0 7.1 Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 24-25.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 25.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 227-228.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 225-227.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 6.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 22-23.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 212-214.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 212.
- ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 212-213.
- ^ 16.0 16.1 Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 213.
- ^ 17.0 17.1 17.2 Hebditch, David & Connor, Ken How to Stage a Military Coup: From Planning to Execution New York: Skyhorse Publishing Inc page 136.
