STS-47

STS-47
	טלאי משימה;
נתוני משימה
כן שיגור	39-B
שיגור	12 בספטמבר 1992
נחיתה	20 בספטמבר 1992
משך המשימה	7 ימים, 22 שעות, 30 דקות
מספר קטלוג לוויינים	[1]
מאגר המידע הלאומי	[2]
נתוני מסלול
מספר הקפות	126
גובה מסלול	307 ק"מ
נטיית מסלול	57.0 מעלות
אורך מסע	5,265,523 ק"מ
צוות
	משמאל לימין: ; יושבים: אפט, בראון ; עומדים: דויס, לי, גיבסון, ג'מיסון, מאמורו
משימות קשורות

STS-47 הייתה המשימה השנייה של האנדוור וה-50 בתוכנית מעבורות החלל של נאס"א ששוגרה ב-12 בספטמבר 1992 ונמשכה קרוב לשמונה ימים. הטיסה הייתה שיתוף פעולה בין סוכנות החלל היפנית ונאס"א. על הטיסה היה גם ניסוי ישראלי.

צוות

מפקד המשימה: רוברט ל. גיבסון (Robert L. Gibson) - טיסה רביעית.
טייס: קרטיס בראון (Curtis L. Brown, Jr) - טיסה ראשונה.
מומחה למשימה: מארק לי (Mark C. Lee) - טיסה שנייה.
מומחה למשימה: ג'רום אפט (Jerome Apt) - טיסה שנייה.
מומחה למשימה: ננסי יאן דויס (Nancy Jan Davis) -טיסה ראשונה.
מומחה למשימה: מיי ג'מיסון (Mae C. Jemison) - האפרו אמריקאית הראשונה בחלל. טיסתה היחידה.
מומחה מטען: מאמורו מורי (Mamoru Mohri) - סוכנות החלל היפנית. טיסה ראשונה.

נתוני משימה

מסה:
- בנחיתה: 99,450 ק"ג
- מטען: 12,485 ק"ג
פריגיאה: 297 ק"מ
אפגיאה: 310 ק"מ
נטיית מסלול: 57.0°

הטיסה, שהתקיימה בין התאריכים 12-20 בספטמבר, הייתה הטיסה ה-50 של מעבורות החלל, כמו גם שיתוף פעולה בין סוכנות החלל היפנית ונאס"א. על המעבורת היו 44 ניסויים. המשימה עסקה בעיקר בחקר מדעי החיים ומיקרו-כבידה, כולל ניסוי ישראלי של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף התעשייה האווירית ונאס"א לבניית קן צרעות מזרחיות בתנאי חוסר כבידה.

בטיסה טסה לראשונה אסטרונאוטית אפרו אמריקאית, מיי ג'מיסון, ואסטרונאוט יפני, אמורו מורי, שטס על אנדוור שנית ב-STS-99. במסגרת שיתוף הפעולה, בין נאס"א וNASDA היפנית, (שלימים השתלבה לתוך הסוכנות היפנית לחקר החלל ("JAXA")) הייתה משימת "ספייסלב" משולבת. מתוך 44 הניסויים שבוצעו במשימה, 35 היו בחסות הסוכנות היפנית ו-7 בחסות נאס"א (כשהשאר בחסות משולבת).

ניסוי הצרעות הישראלי

הניסוי הישראלי היה בהנחיית אוניברסיטת תל אביב בשיתוף התעשייה האווירית ונאס"א לבניית קן צרעות מזרחיות בתנאי מיקרו כבידה. הצרעה בונה את הכוורת שלה עם כיוון כח הכובד, ומחקרים קודמים הראו כי זהו הגורם היחיד המשפיע על כיוון הכוורת. הניסוי נועד לבחון את השפעת תנאי המיקרו כבידה על התפתחות הצרעות והיכולת שלהם לבנות כוורת. יוזמי הניסוי, קיוו כי ניתן יהיה למצוא קשר בין התנהגות הצרעות וסימפטומי מחלת נסיעה ממנה חווים רוב האטטרונאוטים בימים הראשונים לאחר שיגור המעבורת, כתוצאה מתנאי מיקרו כבידה.^[1]

במסגרת הניסוי הוטסו 230 צרעות ו-120 פופאות (זחלים). קבוצה נוספת של צרעות וזחלים נבדקה במקביל על הקרקע, כקבוצת ביקורת. עקב תקלה במערכת המים לאחר שיגור, חוו הצרעות עליה חדה בלחות, ומים התחילו להצטבר במתקן הניסוי. הטמפרטורה הגבוהה גרמה לעובש ומזון הצרעות נרקב. כיוון שהאסטרונאוטים חששו לפתוח את המתקן ולשחרר את הלחות (תוך סכנה לשחרור צרעות במעבורת), הוצע לשחרר מעט את הברגים, דבר שבוצע רק ביום השלישי לטיסה. אולם, רוב האוכל כבר היה לא אכיל^[2] כתוצאה מכך מתו 202 צרעות ו-103 פופאות. הצרעות הנותרות איבדו את חוש הכיוון ועמדו חסרות תנועה ללא אינטראציה בינן. רק 3-4 ימים לאחר החזרה לכדור הארץ, הצרעות ששרדו התאוששו והתחילו לבנות כוורת. משך החיים של הצרעות המוטסות היה קצר יותר, והן שרדו רק 23 ימים בממוצע לעומת הצרעות בקבוצת הביקורת, ששרדו 43 ימים. כמו כן, הפופאות ששהו בחלל לא השלימו את תהליך המטאמורפוזה שלהן.