יהדות בוקובינה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת הקהילות היהודיות בבוקובינה

יהדות בוקובינה התקיימה החל מהמאה ה-14, ובשיאה מנתה כ-128 אלף איש.

מועד הגעתם של ראשוני היהודים לבוקובינה לוט בערפל. עם זאת, מרבית ההיסטוריונים מסכימים כי אזור דוברוג'ה שבדרום רומניה, היה מאוכלס ביהודים כבר כשהיה נתון למרותה של פרובינקיית דאקיה הרומית במאה ה-2 לספירה. בראשית המאה ה-15 עודדו הנסיכים המולדבים את התיישבותם של סוחרים יהודים בבוקובינה. ב-1774 נכבשה בוקובינה על ידי צבאות אוסטריה ומיד החלה בה מדיניות של "גרמניזציה", במטרה להפוך את התרבות המקומית לגרמנית. במסגרת המדיניות הוטלו גזרות על היהודים כדי לצמצם את מספרם. ב-1786 החליטה מלוכת הבסבורג על סיפוח בוקובינה וצירופה לגליציה. ב-1789 הוחל בבוקובינה "כתב הסובלנות", ששינה את מעמדם של היהודים בממלכה וביטל חלק מההגבלות שהוטלו עליהם.

בעקבות אירועי אביב העמים ב-1849 הוענקה אמנציפציה ליהודי בוקובינה. היהודים השתלבו בחיי החברה והתרבות באימפריה ומספרם גדל. תקופה זו קרויה "תור הזהב של יהודי בוקובינה". היחסים בין יהודים לגרמנים האתניים בבוקובינה ידעו תהפוכות לאורך השנים. לאחר מתן האמנציפציה יהודים משכילים ואמידים במחוז אימצו את הגרמנית כשפת דיבור. שיתוף הפעולה התרבותי בין גרמנים ליהודים בא לידי ביטוי בעיתונאות, בתיאטרון ובשפת ההוראה בבתי ספר.

במהלך מלחמת העולם הראשונה עברה השליטה בבוקובינה מיד ליד בשל קרבתה לאזור הקרבות, והעיירות החסידיות שבה חרבו כמעט כליל. ב-1918, עם תום המלחמה, פלש הצבא הרומני לבוקובינה. עוד בראשית ימיו של השלטון הרומני במחוז החל תהליך ה"רומניזציה": השפה הרומנית הפכה לשפה הרשמית לפי חוק, פוטרו מורים ועובדי ציבור שנכשלו בבחינות הבקיאות ברומנית, ויהודים שהחזיקו במשרות במגזר הציבורי הוחלפו ברומנים. בבוקובינה התגבשו מפלגות יהודיות שהשפיעו על הפוליטיקה הרומנית. התרבו תנועות ציוניות, סוציאליסטיות וחרדיות, ואף נוסדו חסידויות חדשות.

ביוני 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, בותרה בוקובינה לשניים, וחלקה הצפוני סופח לברית המועצות. במהלך הנסיגה מצפון בוקובינה, ערך הצבא הרומני פרעות ביהודים תושבי העיירות והכפרים. השלטון הסובייטי החדש נהג יד קשה ביהודים. בורגנים ופעילים ציוניים רבים בבוקובינה נכלאו, נחקרו וגורשו מהמחוז. עקבותיהם של אחרים נעלמו. ב-1941, בראשית מבצע ברברוסה, רומניה, שהייתה ממדינות הציר, שבה לשלוט בצפון בוקובינה. ההשתלטות של הצבא הרומני על צפון בוקובינה לוותה בטבח יהודים. כעשרת אלפים יהודים נרצחו בחודש הראשון לכיבוש צפון בוקובינה. בשל כוונתה של רומניה לטהר אתנית את בוקובינה מיהודים הוחלט לגרש את יהודי המחוז לטרנסניסטריה. היהודים רוכזו בגטאות שבערים הגדולות, ומיד לאחר מכן החל גירושם לטרנסניסטריה. הגירוש לטרנסניסטריה לווה במעשי אכזריות, ובמהלכו נטבחו ונשדדו יהודים רבים. רבים מצאו את מותם במחנות העבודה בטרנסניסטריה. רק ב-1944 שוחרר מחוז בוקובינה משליטתן של מדינות הציר. לאחר המלחמה החלו יהודים לשוב לבוקובינה, ומשם היגרו רבים לארץ ישראל וארצות הברית.

היסטוריה

הגעת היהודים לבוקובינה

עדויות ראשונות לנוכחות היהודית

מועד הגעתם של ראשוני היהודים לבוקובינה אינו ידוע. עם זאת, מרבית ההיסטוריונים מסכימים כי אזור דוברוג'ה שבדרום רומניה היה מאוכלס ביהודים כבר כאשר היה נתון למרותה של פרובינקיית דאקיה הרומית, במאה ה-2 לספירה. אזור דוברוג'ה, שהדלתה של נהר הדנובה נמצאת בתחומו, היה צומת מסחר חשוב באותה עת. במאה ה-3, נסוגו הרומאים מן האזורים שמצפון לדנובה, והדנובה נקבעה כגבול הרומאי בדאקיה. במאה ה-6, בתקופת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, הוקמו מצפון לדנובה מבצרים. שמו של אחד המבצרים, "מגדל היהודים", מהווה עדות לנוכחות יהודית באזור.[1]

במאה ה-8, בתקופת שלטונו של הקיסר הביזנטי לאון השלישי חויבו היהודים בבחירה בין טבילה לנצרות לבין גרוש מן האימפריה הביזנטית. רבים העדיפו להגר ומצאו מקלט בחבלי דאקיה שמצפון לדנובה (רומניה ומולדובה של המאה ה-21). ידוע כי בעיר הנמל אקרמן שבמחוז אודסה, שהייתה בשליטת הטטרים הקומנים, התקבצו יהודים ברובע מיוחד משלהם עוד במאה ה-12. בהסתמך על עדויות אלה, טען ההיסטוריון הרומני יון ניסטור כי יהודים שכנו במחוז מולדובה, הסמוך לבוקובינה, כבר במאה ה-14. ההיסטוריון קונסטנטין ק. ג'ורסקו סבור כי יהודים שהו בבוקובינה לפני היווסדה של נסיכות מולדובה (1359), ששטחי בוקובינה היו בשליטתה. התבססות הנסיכות הקלה על התיישבות יהודים בבוקובינה.[2]

מדיניות הפכפכה כלפי יהודים

שטפאן טומשה השני

בראשית המאה ה-15 עודדו הנסיכים המולדבים את הגירתם של סוחרים יהודים מפולין לנסיכות כדי שיסייעו בפיתוח הכלכלה, והעניקו למתיישבים חדשים פטור ממיסים. בבוקובינה עברו שלוש דרכי מסחר. סוחרים יהודים הקימו פונדקים לאורך נתיבי הסחר, שהפכו אט אט לעיירות, שמרבית תושביהן יהודים. ב-8 באוקטובר 1408 נחתם חוזה בין אגודת סוחרים מלבוב לבין אלכסנדרו הטוב, הווֹיֶווֹד (שליט) של נסיכות מולדובה, ששלטה בבוקובינה. הסכם זה איפשר ליהודים לקיים מסחר בתחום הערים חוטין וצ'רנוביץ, שבבוקובינה עצמה. ההגירה היהודית מפולין למולדובה התעצמה לא רק הודות להטבות שהעניקו השליטים המולדבים, אלא גם בשל קשיים בפולין. כך, למשל, בתקופת שלטונו של מלך פולין ולדיסלב השלישי בוטלו ההטבות הכלכליות להן זכו היהודים במקומות מגוריהם, בלחץ קציני צבא קתוליים בכירים.[3] ההגירה לבוקובינה גברה לאחר גירוש ספרד ב-1492,[1] ובבוקובינה פעלו סוחרים יהודים ממוצא ספרדי, לצד סוחרים אשכנזיים.[4]

בשל חששם של התושבים המקומיים מפני תחרות כלכלית, הוציא הוויווד שטפניצה ב-20 בספטמבר 1525 צו המורה להחרים קרקעות בבעלות יהודית.[5] ב-8 בינואר 1579 הורה הוויווד פטרו הפיסח לגרש את כל היהודים המתגוררים בנסיכות, בשל השתלטותם על המסחר. צו זה לא מומש מעולם, עקב תלותם הכלכלית של הבויארים - בני מעמד האצולה ובעלי הקרקעות - ביהודים, שסייעו להם בניהול אחוזותיהם ובבניית פונדקים ומזקקות. ב-1612 שלח הוויווד שטפאן טומשה השני איגרת לאגודת הסוחרים היהודים בלבוב, המאפשרת להם לסחור באין מפריע בנסיכות. צו הגירוש מ-1579 בוטל.[6]

תחת השלטון האוסטרי

המשטר הצבאי: תקופת ספלני

גבריאל פון ספלני

חלוקת פולין בשנות ה-70 של המאה ה-18 חוללה שינויים רבים בגבולות בוקובינה. ב-1772 סופחה גליציה אל ממלכת הבסבורג האוסטרית. כתוצאה מהסיפוח, חתרה ממלכת הבסבורג לשליטה בשטחי בוקובינה, שהשתייכה לנסיכות מולדובה, כדי לגשר בין גליציה לטרנסילבניה - שני אזורים שהיו תחת שליטתה.[7] ב-31 באוגוסט 1774 נכבשה בוקובינה על ידי צבאות אוסטריה מידי נסיכות מולדובה, אז מדינת חסות של האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) הייתה בוקובינה נתונה תחת כיבוש רוסי. משום כך, הן כלכלת האזור והן כוחה הצבאי של האימפריה העות'מאנית נפגעו. הפגיעה באימפריה העות'מאנית נתנה לאוסטרים יד חופשית להשתלט על בוקובינה, וזו הסכימה לפלישה האוסטרית למקום, כמחווה של רצון טוב.[8] הגנרל גבריאל פון ספלני, שהוביל את כיבוש המחוז, מונה למושל הצבאי שלה.[9] האוסטרים ביקשו להחיל בבוקובינה מדיניות של "גרמניזציה", במטרה להפוך את התרבות המקומית לגרמנית, לשלב את בוקובינה באימפריה, ובכך להקל על השליטה בה. במסגרת מדיניות זו, עודדו השלטונות הגירה של גרמנים מאזור שוואביה לבוקובינה,[10] ועל היהודים הוטלו גזירות כדי לצמצם את מספרם במחוז ולהגדיל את שיעורם של הגרמנים.

באותן שנים הייתה בוקובינה מוקד הגירה של יהודים מגליציה, בשל מיסוי גבוה וגיוס החובה לצבא. בעקבות גלי ההגירה לבוקובינה, מספר המשפחות היהודיות במחוז שילש את עצמו בין 1768 ל-1776.[11] בניסיון לבלום את גלי ההגירה, הורתה ב-4 באוגוסט 1776 מועצת המלחמה בווינה, האחראית על השטחים הכבושים בממלכה, לאסור על בעלי האחוזות והנהלות הכפרים לקלוט מהגרים יהודים. אך גם צעדים אלה לא הצליחו לבלום את גלי ההגירה.[12]

המשטר הצבאי: תקופת אנצנברג

באפריל 1778 התמנה קרל פון אנצנברג למושל בוקובינה. הוא יישם ביתר שאת את תוכנית ה"גרמניזציה" של המחוז וניסה לבלום את ההגירה היהודית, ולהביא לעזיבתם של יהודים. על הגזירות שהטיל אנצנברג על היהודים ניתן למנות איסור על בניית בתים חדשים, העלאת מיסים,[7] איסור הלוואה בריבית, הגבלות על נישואים, ביטול הקהילות היהודיות והצבת שופט מיוחד בכל משפט העוסק בענייני יהודים.[13] עוד הורה אנצנברג לאסור על החכרת קרקעות ועסקים - אכסניות, טחנות קמח ובתי מרזח. אנצנברג הורה לבטל הסכמי החכרה ליהודים שהיגרו לבוקובינה מ-1768 ואילך.[14] כיוון שהצעדים העקיפים לגירוש היהודים מבוקובינה לא הועילו, החל אנצנברג לנקוט בצעדים ישירים לגירושם. באפריל 1780 הוא הורה לכונן ועדה שתברר את מועד הגעתן של המשפחות היהודיות בבוקובינה. מהגרים שהגיעו במהלך הכיבוש הרוסי ולאחריו גורשו.

בצו מ-21 באוקטובר 1781 הוא אף הורה לרכז את היהודים בערים צ'רנוביץ, סוצ'אבה, סירט וזאסטוונה, והגביל את עיסוקיהם למסחר בלבד. יתר היהודים, תושבי הכפרים, לא נדרשו להתפנות מבתיהם בתנאי שיעסקו בחקלאות,[15] ויהפכו ל"תושבים מועילים של המדינה".[16] עם זאת, יהודים רבים העדיפו להסתכן בגירוש ולא להחליף את משלח ידם. לדברי ההיסטוריון נתן מיכאל גלבר, העיסוק בחקלאות נתפס נחות, שכן האיכרים היו ווסאלים והועסקו בתנאים פיאודליים הקרובים לעבדות. לדעת גלבר, מטרתו המקורית של אנצנברג לא הייתה להפוך את היהודים לתושבים מועילים, אלא להפוך את חייהם לבלתי נסבלים כך שיעזבו את בוקובינה.[17] ב-24 בפברואר 1782 הורה אנצנברג להוציא לפועל את גירושם של היהודים שהוועדה איתרה. למעלה מאלף יהודים גורשו מבוקובינה,[12][18] מרביתם לחבל מולדובה, שהיה תחת השפעה עות'מאנית.[19][16]

תחילה התנגדה מועצת המלחמה בווינה לצעדים אלו של אנצנברג, בטענה שהיהודים אינם מהווים איום על השלטון האוסטרי ואף תורמים לכלכלת בוקובינה. בתגובה, מסר אנצנברג למועצה נתונים מפוברקים המעידים, לכאורה, על הנזק שמסבים היהודים לכלכלת המקום על ידי הלוואה בריבית מופרזת. המועצה קיבלה את הטענות והתירה לאנצנברג להטיל גזירות חדשות, כגון מניעת נישואים ממי שסירב להפוך לחקלאי, חיוב בהתנצרות לשם חכירת אדמות, ומניעת כניסתם של כניסת יהודים לבוקובינה, גם של העוזבים לזמן קצוב.[17]

כחלק מממלכת גליציה

ב-16 בספטמבר 1786, החליטה ממלכת הבסבורג לבטל את הממשל הצבאי בבוקובינה ולספחה. בעקבות הסיפוח, צורפה בוקובינה לגליציה, ושמה הוסב לממלכת גליציה ולודומריה. חייהם של היהודים הפכו קלים יותר. ב-1 בנובמבר 1789 הוחל בבוקובינה כתב הסובלנות, ששינה את מעמדם של היהודים בכל רחבי ממלכת הבסבורג, וביטל חלק מההגבלות שהוטלו עליהם. מטרתם של השלטונות לא הייתה לשלב את היהודים שילוב מוחלט בממלכה, אלא להחליש את מעמדם כקבוצה אתנית נפרדת, כהמשך למדיניות ה"גרמניזציה". במסגרת הכתב בוטלה עצמאותן של הקהילות היהודיות, והן הפכו "קהילות דתיות", הכפופות למוסדות הדת המקומיים (Kultusgemeinden). השלטונות ראו בקהילות היהודיות מכשול בדרך להפיכת היהודים ל"אזרחים מועילים" בממלכה, וכדי שיוכלו לפקח עליהן ביעילות, אפשרו את קיומן של שתי קהילות בלבד בצ'רנוביץ ובסוצ'אבה[20] - לתוכן מוזגו קהילות מיישובים סמוכים. "כתב הסובלנות" ביטל רבות מגזירותיו של אנצנברג, כגון חובת העבודה במסחר או בחקלאות בלבד, האיסור על חכירת קרקעות וההגבלות על נישואים. בלחץ בעלי האחוזות שהיו תלויים בהם כלכלית, בוטלה לבסוף החובה על יהודים שאינם איכרים להתיישב בערים הגדולות.[21]

"כתב הסובלנות", שהיטיב עם היהודים, הביא לחידוש ההגירה מגליציה לבוקובינה, למורת רוחם של השלטונות, שביקשו לקדם את מדיניות ה"גרמניזציה". הגירה זו הייתה לצנינים בעיני תושביה היהודים הוותיקים של בוקובינה. דוגמה לכך ניתן לראות במכתב ששלחו ברבות השנים פרנסי קהילת ויז'ניציה לשלטונות האוסטרים ב 31 ביולי 1817:[22]

לפי הפקודה של ה"מ רק היהודים שגרו ב-1783 בארץ, רשאים לשבת בה ישיבת קבע. מאז, ובעיקר בשבע השנים האחרונות, התרבו המשפחות היהודיות מגליציה, אשר השתמטו מתשלומי המיסים המיוחדים. [...] יהודים אלה, לא רק שמפריעים את כל סדר החיים הרגיל, אלא שגורמים גם ליוקר בצרכי-האוכל. [...] (הם) לקחו להם בתוקף את הזכות להיות מעריכי המיסים. העומס המוטל על הילידים במקום הוא, איפוא, כבד כל כך שאין בכוחם לשלם את הסכום הנערך. ולכן מעיזים החתומים לבקש [...] מה"מ, שיעשה איתנו חסד ויטיל על משפחות אלה לשלם אותו הסכום, אותו אנו משלמים.

— פרנסי קהילת ויז'ניציה

בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) סופחה בסרביה לרוסיה. במהלך המלחמה, היגרו לבוקובינה יהודים רבים שלא רצו לחיות תחת השלטון הרוסי.[23] ב-1804 פרסמה ממלכת הבסבורג צו לגירוש יהודי בוקובינה שהתיישבו במחוז לאחר הסיפוח ב-1786. הצו הביא לגירושן של 479 משפחות מהמחוז החל מ-1810. עם זאת, ב-10 בספטמבר 1812 יצאה פקודה המחריגה מצו הגירוש את היהודים שעסקו במקצועות יצרניים.[24] הפקודה המחריגה פורסמה בשל תלותו הכלכלית של השליט האוסטרי ביהודים.[25] ב-1817 בוטל סופית צו הגירוש, אך גם בוטלו ההטבות ליהודי בוקובינה. כדי לבלום את ההגירה אליה, ב-1824 חויבו היהודים בתשלום מס על בשר כשר, וב-1830 הוחל בבוקובינה חוק גיוס חובה על יהודים, כפי שהיה נהוג בגליציה.[26]

דוכסות עצמאית

ב-1848, במהלך אירועי אביב העמים התרחשו מרידות רבות ברחבי אוסטריה והונגריה. ב-4 במרץ 1849 חוקקה הקיסרות חוקה חדשה שנודעה בשם "חוקת מרץ", במטרה לרצות את בני הלאומים השונים שאכלסו את האימפריה. בין השאר, הובילה החוקה להפרדתה של בוקובינה הרב-לאומית מגליציה, ולהפיכתה לדוכסות עצמאית.[27] עם התומכים בהיפרדות מגליציה נמנו היהודים שייחלו ליחס שונה כלפיהם תחת משטר חדש.[28] החוקה החדשה העניקה אמנציפציה ליהודי בוקובינה, וביטלה את המיסים המיוחדים שהושתו עליהם.

ב-1867, בעקבות המפלה שספגה הקיסרות במלחמת אוסטריה-פרוסיה, התערערו מחדש היחסים בין הלאומים השונים בתוכה, והיא חולקה לשתיים: לממלכת הונגריה ולציסלייטניה (אוסטריה), שדוכסות בוקובינה הייתה חלק ממנה. חלוקה זו הייתה גם לאומית: לכל אחד משני חלקי הקיסרות הייתה אוטונומיה בניהול ענייני פנים, אך קיסר אוסטריה המשיך למשול באוסטריה ובהונגריה ולנהל את מדיניות החוץ שלהן, במסגרת אוניה פרסונלית (שתי מדינות ריבוניות אשר שליט אחד עומד בראשן). ההסדר החדש העניק אמנציפציה ליהודים שחיו בתחומי הקיסרות. שוויון הזכויות שנהנו ממנו יהודי בוקובינה אפשר להם להשתלב במהירות בחיי החברה והתרבות באימפריה. תקופה זו קרויה "תור הזהב של יהודי בוקובינה".[29] החל מ-1873 נבחרו נציגים יהודיים לפרלמנט של אוסטריה.[30] עדות נוספת לשגשוג ניתן לראות בגידול בשיעורם של היהודים באוכלוסיית הדוכסות: מכ-3% ב-1864[31] לשיא של כ-13% ב-1900.[32]

מלחמת העולם הראשונה

הקיסר קרל מבקר בצ'רנוביץ ב-1917

ביולי 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוכרז גיוס חובה ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית. יהודי בוקובינה, שהשתלבו באימפריה היטב, נענו לצו הגיוס בפטריוטיות נלהבת.[33] במהלך המלחמה שכנה בוקובינה סמוך לזירת הקרבות בגבול אוסטרו-הונגריה והאימפריה הרוסית. החשש מהקרבה לשדה הקרב הביא להגירת יהודים מבוקובינה למערב האימפריה ובמיוחד לווינה.[34]

בוקובינה, שהייתה סמוכה למוקדי הלחימה, עברה מיד ליד פעמים מספר במהלך הקרבות. העיירות החסידיות שבצפון בוקובינה, ויז'ניציה, בויאן וסדיגורה, והכפרים אוסטריטה ונובוסליצה נשרפו וחרבו כליל. בנובוסליצה אף התרחש פוגרום שהשתתפו בו קוזאקים ואיכרים מקומיים.[33][35] יוצאת מן הכלל הייתה צ'רנוביץ, שלא נגרם לה נזק רב במהלך המלחמה. צבא האימפריה הרוסית כבש את צ'רנוביץ ב-2 בספטמבר 1914. בית הכנסת הכוראלי ובית הכנסת הגדול, שבהם עשרות ספרי התורה, ניצלו הודות לעזרתו של הארכיבישוף המקומי,[36] והחיים בעיר נמשכו כרגיל. עם זאת, על הקהילה הוטל מס בן 600,000 רובל, ורבים מהמנהיגים הוגלו לסיביר.[37] הצבא הרוסי הגיע בראשית המלחמה עד הערים שבדרום המחוז. בה בעת, קמה בבוקובינה קבוצת פרטיזנים אוסטרית בפיקודו של הקולונל היהודי, אדוארד פישר. הקבוצה אספה לשורותיה מתנדבים, שרבים מהם היו יהודים. הפרטיזנים הצליחו להדוף את הצבא הרוסי מהערים והתקדמו עד לצ'רנוביץ, ששוחררה ב-21 באוקטובר.

במהלך השנים הבאות השליטה בבוקובינה עברה מיד ליד: בנובמבר 1914 היא שבה לחזקת הרוסים,[38] בפברואר 1915 שבה לחזקת האוסטרים, ביוני 1916 נכבשה מחדש על ידי הרוסים[39] ובאוגוסט 1917 שבו האוסטרים לשלוט בבוקובינה, והיא נותרה תחת שליטתם עד תום המלחמה. ב-6 באוגוסט 1914, ערך קרל הראשון, קיסר אוסטריה, ביקור בצ'רנוביץ, לרגל שחרור המחוז. בביקורו התייחס הקיסר ליהודים, ואמר כי ”היהודים סבלו מאוד תחת השלטון הרוסי. האוכלוסייה היהודית פטריוטית מאוד ואנו לא נשכח זאת לעולם”.[40] באותה שנה שבו לבוקובינה במסגרת עסקת חילופי שבויים המנהיגים היהודים שהוגלו לסיביר.[41] באפריל 1918, לאחר חתימת חוזה ברסט-ליטובסק שסיים באופן רשמי את מצב הלחימה בין אוסטרו-הונגריה לבין רוסיה, הותרה חזרתם של כל הפליטים שעזבו את בוקובינה בראשית המלחמה.[37]

תחת השלטון הרומני

המועצה הלאומית היהודית

ב-18 באוקטובר 1918 הכריז קרל הראשון, קיסר אוסטריה, על הפיכת הקיסרות למדינה פדרטיבית (Bundesstatt). בפדרציה זו היה לבוקובינה ולעיר טריאסטה, שלחופי הים האדריאטי מעמד מיוחד.[42] עממי בוקובינה לא סמכו על הצהרתו של הקיסר והקימו מועצה לאומית (Nationalräte) כדי שתייצג את כל הקבוצות האתניות שם - האוקראינים, הרומנים, הגרמנים, הפולנים וכן היהודים, בכל משא ומתן עתידי.[43] בראש המועצה הלאומית היהודית בבוקובינה נבחרו לעמוד מאיר אבנר ויוסף פיסטינר.

ב-7 בנובמבר פלש הצבא הרומני לבוקובינה תחת פיקודו של יאקוב זדיק, ותוך זמן קצר הגיע לצ'רנוביץ. הפלישה נועדה לכבוש את המחוז שבו התגוררה התגוררה אוכלוסייה רומנית גדולה, מידי האימפריה האוסטרו-הונגריה המתפוררת. הרומנים דחו את דרישתה של המועצה הלאומית האוקראינית לספח את צפון בוקובינה -מחוז שהיה אוקראיני ברובו - לרפובליקה העממית של אוקראינה.[41] להבדיל ממאבקי הכוח בפולין ובאוקראינה, שבמהלכם התחוללו פרעות פטליורה, עברו חילופי השלטון בבוקובינה בשקט יחסי. עם זאת, באזורים הכפריים של בוקובינה תקפו איכרים רומניים את שכניהם היהודים, במטרה להשתלט על רכושם בחסות השלטון החדש.[44] בתים רבים הועלו באש והרכוש שהיה בהם נבזז. בשני כפרים אף אירעו פרעות שגבו קורבנות בנפש.[45] המועצה הלאומית היהודית פתחה במשא ומתן עם ינקו פלונדור, המושל החדש של בוקובינה, כדי להסדיר את מעמדם האזרחי של היהודים תחת השלטון הרומני.

המועצה גם פעלה למניעת גירושם של פליטים יהודים שברחו לבוקובינה בגלל פרעות פטליורה ולהסדרת מעמדם של יהודים שברחו מבוקובינה במהלך מלחמת העולם הראשונה.[46] היא אף ניסתה למנוע פיטוריהם של עובדי ציבור יהודים, שפוטרו משום שלא שלטו בשפה הרומנית. המועצה לקחה חלק בוועדה לתכנון הרפורמה האגררית בבוקובינה. רפורמה כזו הייתה עשויה להשפיע על היהודים, שכן כשליש מאדמות בוקובינה היו בבעלותם.[47] המועצה אף מינתה הנהלות זמניות לקהילות יהודיות ברחבי בוקובינה. לפני המינוי היו קהילות היהודיות בערים כפופות למוסדות הדת המקומיים, וכונו "קהילות דתיות" (Kultusgemeinden).[48] מעתה הקהילות החדשות היו כפופות ישירות אליה, ולא למוסדות הדת המקומיים. אלה כונו בשם "קהילות עממיות" (Volksgemeinden), והן היו אחראיות על כל תחומי החיים, ולא על ענייני הדת לבדם.[49][50]נציגים מטעם המועצה הלאומית היהודית אף לקחו חלק בוועידת השלום בפריז, ודרשו מהשלטון הרומני להכיר ביהודים כמיעוט אתני שווה זכויות הזכאי לאזרחות רומנית. בשל לחץ בינלאומי שהפעילו צרפת ובריטניה, ראש הממשלה הרומני החדש, אלכסנדרו ואידה-ווייבוד, הורה לבא כוחו בוועידה להצהיר כי במסגרת חוזה השלום שנחתם עם אוסטריה יוענקו ליהודים שסופחו זכויות אזרח מלאות.[51]

באפריל 1919 התמנה יון ניסטור למושל בוקובינה. יחסו כלפי היהודים היה נוקשה. הוא דרש דין וחשבון על ההנהלות היהודיות שהוקמו על ידי המועצה היהודית, ולא על ידי השלטונות. אבנר הציע פשרה שבמסגרתה תמוננה הנהלות הקהילה בהסכם בין מפלגתי, אולם פיסטינר סירב לפשרה עקב מחלוקות שהתגלעו בינו לבין אבנר. בשל כך הדיחו הרומנים את ההנהלה הזמנית של קהילת צ'רנוביץ ומינו הנהלה משלהם. כשהתערערו היחסים בין המועצה לבין השלטונות הרומניים, פורקה המועצה הלאומית היהודית.[52]

מדיניות הרומניזציה

כבר בראשית השלטון הרומני במחוז, החל תהליך ה"רומניזציה": השפה הרומנית הפכה לשפה הרשמית לפי חוק, ושמות הרחובות בבוקובינה הוחלפו בשמות רומניים. גם השפה בתיאטראות ובבתי הספר הייתה רומנית. פוטרו מורים ועובדי ציבור שנכשלו בבחינות הבקיאות ברומנית. את היהודים שעבדו במשרות ממלכתיות, כרבע מכלל העובדים, החליפו פקידים רומנים.[53] ב-23 בפברואר 1924 נחקק "חוק ההתאזרחות", שנודע גם בשם "חוק מרזסקו", על שמו של שר המשפטים הרומני. בניגוד להתחייבותה של רומניה בחוזה השלום עם אוסטריה, הערים החוק החדש קשיים בקבלת אזרחות רומנית על יהודים שחיו באזורים שסופחו לרומניה. אזרחות רומנית הוענקה רק למי שהתגורר באזור לפני 1908 ולמי שמלאו לו 21 ויותר באותה עת.[54] בשל הפלישות התכופות של צבא רוסיה לבוקובינה הושמדו הארכיונים, וליהודים רבים לא היו תעודות מתאימות שיוכיחו את שהותם במקום לפני 1908.[55] כך נשללה אזרחותם של כ-15 אלף יהודים מבוקובינה, ואלה הפכו לנתינים, ללא זכות הצבעה וללא זכות יציאה מגבולות לרומניה.[46]

הסטודנטים הרומנים במוסדות להשכלה גבוהה, פיתחו איבה כלפי היהודים ויזמו לאורך השנים התפרעויות אנטישמיות נגד יהודים בתוך המוסדות ואף מחוץ להם. אליהם הצטרפו אוהדי המפלגות האנטישמיות, "המפלגה הלאומית-נוצרית" ו"משמר הברזל".[56] אחד מקורבנות הפרעות היה הסטודנט היהודי דוד פאליק, שהועמד לדין בעוון התפרעות, כשמחה נגד הרומניזציה בחינוך. פאליק נרצח בדרכו להישפט, אך רוצחו יצא זכאי בדין. הפרעות היוו זרז לצניחת שיעורם של היהודים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה.[57]

מלחמת העולם השנייה

הסיפוח הסובייטי של צפון בוקובינה

ב-28 ביוני 1940, עם ראשית מלחמת העולם השנייה, בותרה בוקובינה לשניים במסגרת אולטימטום שהציבה ברית המועצות לרומניה. רומניה נכנעה לאולטימטום זה ונסוגה מצפון בוקובינה. דרום בוקובינה נותר בשליטתה של רומניה.[58][59] חלקה הצפוני סופח לברית המועצות, שהייתה זקוקה לו כדי ליצור מעבר בין בסרביה לגליציה המזרחית, שהוחזרו לה במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. סיבה נוספת לסיפוח הייתה הזיקה החזקה שחשו תושבי בוקובינה האוקראינים לאחיהם באוקראינה הסובייטית.[60] לטענת הסובייטים, סיפוח בוקובינה פיצה את ברית המועצות על אובדן השליטה בבסרביה, שהייתה בשליטת האיפריה רוסית ויורשתה, ברית המועצות, עד 1918.[61] במהלך הנסיגה, הצבא הרומני ערך פרעות ביהודים תושבי העיירות והכפרים, ואליו חבר גם אספסוף מקומי.[62] ברקע היחסים העכורים בין היהודים לרומנים במחוז, היה לדברי הרומנים שיתוף פעולה יהודי עם הסובייטיים.[63] בפרעות שהתחוללו בעשרות כפרים, כגון טוריאטקא, צ'יודי וזהרשטי, נטבחו למעלה מ-65 יהודים.[64] הטבח לווה בעינויים ובהתעללות בגופות.[65] לאחר הסיפוח הסובייטי של צפון בוקובינה, החלה הגירה אליו של יהודי מהדרום. המניע להגירה לא היה אידאולוגי, אלא נבע מן הצורך באיחוד משפחות ומתקווה שהשלטון החדש לא יהיה אנטישמי. התקיימה הגירה בכיוון הנגדי, מצפון בוקובינה דרומה, של בעלי נכסים, שחששו מהחרמת רכושם על ידי הסובייטיים.[66][67]

תחושת ההקלה, מתוך תקווה לעתיד טוב יותר תחת השלטון הסובייטי, באה לידי ביטוי בעיתונות המקומית ובפרסומים אוהדים מטעם תנועות הנוער הסוציאליסטיות היהודיות. אך בניגוד לציפיות, השלטון הסובייטי נהג יד קשה ביהודים. הסובייטיים החילו את מדיניות ה"אוקראיניזציה", שבדומה למדיניות ה"רומניזציה", העדיפה מינוי פקידים אוקראיניים לתפקידים בשירות הציבורי.[68] עם זאת, מדיניות זו לא החמירה עם היהודים כמו ה"רומניזציה", ובכמה מקרים מונה נציג יהודי לתפקיד רשמי. השלטון הסובייטי הורה לפרק את הקהילות היהודיות במחוז.[69] על חברי קהילת חוטין, למשל, הוטל קנס כבד, בחשד לקשר עם התנועה הציונית.[70] תנועות הנוער הציוניות נאסרו ופעילים ציונים רבים בבוקובינה נעלמו, נכלאו ונחקרו. במהלך השלטון הסובייטי גורשו למחנות עבודה בסיביר תומכי "הבונד", פעילים בתנועות נוער, פעילים ציוניים, בורגנים, סוחרים, עורכי דין ובעלי אחוזות. הגירוש החל טיפין-טיפין, וב-13 ביוני 1941 הפך המוני.[71] מרבית המגורשים היו עירוניים.[72] הסובייטיים הלאימו בתים גדולים, ושיכנו בהם אנשי צבא ופקידים.[68] הם הורו לסגור בתי כנסת, והפסיקו את המימון לרבנים.[73]

דרום בוקובינה תחת שליטה רומנית

רומניה, תחת שלטונו של יון אנטונסקו (ספטמבר 1940), הצטרפה להסכם התלת-צדדי, שעליו חתמו מדינות הציר שלחמו במלחמת העולם השנייה לצד גרמניה הנאצית. במעשה זה ניתן לראות את שורשיה של שואת יהודי רומניה, לרבות זו של יהדות בוקובינה. בינואר 1941 התרחש ברדאוץ פוגרום, שבו נספו 12 יהודים.[74] לאחר ההצטרפות למדינות הציר, השלטון הרומני החל לרכז בעיירות הגדולות, בעיקר רדאוץ וסוצ'אבה, את היהודים שחיו בכפרים, לקראת גירושם בעתיד.[62]

מבצע ברברוסה

רומניה, בהיותה מדינת ציר, חברה לגרמניה בפלישה לברית המועצות, מבצע ברברוסה. בעקבות הפלישה שבה רומניה לשלוט בצפון בוקובינה, מחוז שהשתייך לה עד יוני 1940, וערב הפלישה היה בשליטה סובייטית.[58] ב-22 ביוני 1941, עם תחילת הפלישה הגרמנית-רומנית, החלו הסובייטיים לפנות את אנשי הביטחון והפקידים מצפון בוקובינה. הם גייסו יהודים רבים לצבא ברית המועצות.[75] הצבא הרומני שפלש לצפון בוקובינה, החל לטבוח ביהודים. כעשרת אלפים יהודים נרצחו בחודש הראשון לכיבוש צפון בוקובינה. בהרג לקחו חלק הצבא הרומני ומשתפי פעולה אוקראינים.[76] כך, למשל, בצ'יודי נספו 452 מתוך 500 היהודים תושבי הכפר.[66][77] הטבח בצ'יודי היה אות פתיחה לפוגרומים בכפרים, שבהם נספו אלפי יהודים. על פי דו"חות של האיינזצגרופן, יחידות חיסול ממוכנות שהתלוו לצבא הגרמני הפולש, עולה כי לאחר ההשתלטות על צפון בוקובינה הפסיקו הכוחות הרומניים במעשי הטבח כדי לבסס את אחיזתם במחוז. את מקומם תפסו יחידות האיינזצגרופן. ב-10 ביולי סופחה צפון בוקובינה מחדש לרומניה. הרומנים שלטו במחוז באמצעות הנהלה אזרחית ושלטון צבאי. ההנהלה האזרחית הייתה אחראית לרומניזציה מחודשת של המחוז, שכללה החרמה של רכוש יהודי, ואילו השלטון הצבאי הוציא צווים נגד היהודים. כל בתי הכנסת נסגרו ונאסרה התפילה. תושבי המחוז חויבו לענוד טלאי צהוב.[78]

הגירושים לטרנסניסטריה

במהלך הכיבוש הגרמני, סופח מחוז טרנסניסטריה לרומניה. בשל כוונתה של רומניה לטהר אתנית את בוקובינה מיהודים גורשו יהודי המחוז לטרנסניסטריה, במסגרת שואת יהודי רומניה.[79] ראש ממשלת רומניה, יון אנטונסקו, הפקיד את ביצוע המשימה בידי הז'נדרמריה והמנהל האזרחי של צבא רומניה.[80] ביוני 1941 החל פינוי היהודים מהכפרים בדרום בוקובינה לגטאות שבערים הגדולות, כצעד מקדים לקראת גירושם לטרנסניסטריה. כך, למשל, הועברו לרדאוץ היהודים מהיישובים הסמוכים אליה בשלבים: ביולי הגיעו אליה יהודי סלטין וסטורוז'ינץ (שכונסו זה מכבר בגטו), ובאוגוסט גורשה לשם כל קהילת סירט, שמנתה כאלפיים נפש.[81]

ב-10 באוקטובר החל פינויים של יהודי צפון בוקובינה מהכפרים לערים הגדולות. גטאות ראשונים באזור זה הוקמו בסטורוז'ינץ, ואשקאוץ, ויז'ניציה ולוז'אני. בה בעת, החל פינויים של יהודי דרום בוקובינה לערים, כגון קמפולונג מולדובנסק, גורה הומורולוי וסוצ'אבה.[82] ב-11 באוקטובר הוקם הגטו הגדול ביותר בבוקובינה, גטו צ'רנוביץ.[83] מיד עם כינוסם של היהודים בערים החל גירושם לטרנסניסטריה. הגירושים מצ'רנוביץ החלו מאוחר יותר, ונמשכו עד אמצע חודש נובמבר. הם פסקו הודות למאמציו של ראש העיר של צ'רנוביץ, טראיאן פופוביץ'. פופוביץ' מנע את גירושם של 20 אלף מתוך כ-50 אלף תושבי הגטו, שהוגדרו "חיוניים לכלכלה". על פועלו זכה פופוביץ' בתואר חסיד אומות העולם.[84] בסך הכל גורשו כ-57 אלף יהודים מבוקובינה, רובם מחלקה הדרומי.[82] הגירוש לטרנסניסטריה לווה באכזריות רבה, ובמהלכו נטבחו ונשדדו יהודים רבים. השלטונות אסרו בצו על היהודים למכור את רכושם טרם צאתם להגליה, והוא נבזז על ידי שכניהם. ביוני 1942 חודש גירוש היהודים לטרנסניסטריה, הפעם - מצ'רנוביץ לבדה, ובמהלכו הוגלו כארבעת אלפים יהודים.[82] הגירוש פסק בעקבות מאמציהם של מנהיגים יהודים בבוקרשט.[85]

לאחר מלחמת העולם השנייה

עם התקרבות הצבא האדום לרומניה התקשו השלטונות באכיפת החוקים נגד היהודים שנותרו במחוז, ומשום כך ב-26 בינואר 1944 בוטלה החובה שהוטלה על יהודי בוקובינה לענוד את הטלאי הצהוב.[86] רק במרץ 1944 שוחרר מחוז בוקובינה משליטתן של מדינות הציר. בעוד שיעור השורדים שנותרו בצ'רנוביץ היה גבוה יחסית הודות לפועלו של טראיאן פופוביץ', רק מעט יהודים מערי השדה שרדו. רבים מהם מתו בטרנסניסטריה בשל מחלות ובשל תנאי עבודה קשים. בסך הכול, מתוך כ-100 אלף יהודים שהתגוררו בבוקובינה טרם המלחמה, שרדו בגטאות בוקובינה ובמחנות העבודה בטרנסניסטריה רק כ-50 אלף.[87] עם תום המלחמה, חזרה צפון בוקובינה לשלטון ברית המועצות. ניסיונם המר שנרכש בתקופת השלטון הסובייטי גרם ליהודים רבים לשוב לרומניה, במסגרת רפטריאציה: חזרה למולדת של פליטים. גם ארץ ישראל הייתה יעד הגירה של יהודי בוקובינה. חלקם ניסה להבריח את הגבול מברית המועצות לרומניה, נתפס ונידון לתקופות מאסר ארוכות.[75]

דמוגרפיה

שיעור יהודי בוקובינה
Star of David.svg[א] % Arabica percent logo.svg[ב]
1768[8][11] 986[ג]
1774[11] 1,862[ג]
1776[7][11][15][31] 2,906[ג] 4.31%
1781[2] 4,630[ד]
1786[88][89] 2,383[ג]
1797[2][88] 3,121 1.76%
1808[2][88] 3,781 1.75%
1821[31] 6,077
1830[28][31] 7,726
1846[28][31] 11,581 3.12%
1850[2][28][31][90] 14,581 3.82%
1857[28] 29,187 6.38%
1869[2][28] 47,754 9.32%
1880[2][28][31][90] 67,418 11.79%
1890[91] 82,717 12.79%
1900[28][32] 96,135 13.17%
1910[28][31][92][93] 102,915 12.9%
1919[94] 88,000
1924[94] 128,056
1930[95] 92,492[ה] 10.9%
1941[87] 96,690[ו]
1942[96] 19,475 1.4%

בתקופת השלטון המולדבי בבוקובינה, מרבית היהודים במחוז היו רומניוטים (יהודים ממוצא טורקי, יווני ובלקני), אך היו גם יהודים ספרדים ואשכנזים שהגיעו למטרות מסחר שם.[4] עם זאת, במרוצת השנים האוכלוסייה היהודית בבוקובינה החלה ללבוש אופי אשכנזי אחיד. לכך תרמו גלי ההגירה של פליטים אשכנזים מאוקראינה שנסו מגזרות ת"ח–ת"ט, וכן הגירת היהודים נרחבת מגליציה במאות ה-18 וה-19. משום כך, לשונם העיקרית של יהודי המחוז הפכה מרומנית ליידיש.[97] במפקדי האוכלוסין הראשונים שנערכו לאחר השתלטות אוסטריה על בוקובינה, נמנו רק כמה אלפי יהודים. כך, למשל, במפקד משנת 1776 נספרו קצת פחות משלושת אלפים יהודים, אך ייתכן כי מספרם בפועל היה גבוה ב-50% שכן רבים נהגו להשתמט ממפקדי האוכלוסין.[11] ייתכן גם שהיסטוריונים רומנים, שביקשו להמעיט בגודלה של הנוכחות היהודית במחוז בשנים אלה, היטו את הנתונים בכוונה. ההיסטוריון הגרמני אליאס שוורצפלד מעריך את מספר היהודים שהתגוררו בבוקובינה במאה ה-18 בכארבעת אלפים וחמש מאות, בהסתמך על נתונים שמצא בארכיון בווינה.[2]

האוכלוסייה היהודית גדלה מאוד בשנות השלטון האוסטרי, חרף הגזירות שהוטלו על היהודים ובלימת ההגירה מגליציה. המהגרים החדשים הגיעו ככל הנראה ממולדובה, לאחר שברחו מבוקובינה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812). בניגוד לגזרות שהוטלו על יהודי גליציה, השלטון האוסטרי לא הערים קשיים על הגירתם של יהודי מולדובה, ולכן משערים שהם היוו את חלק הארי של המהגרים היהודים.[3] בשלהי המאה ה-18, גזירות ספלני הצליחו לצמצם ביותר משליש את מספר היהודים בבוקובינה.[89] במהלך המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית בבוקובינה בשל הגירה פנים-אוסטרית, בעיקר מחבל גליציה. בתקופה זו אף נרשמה הגירה מעטה של יהודים ממעמד הביניים לצפון אמריקה,[98] אך אלה היו מיעוט בטל מכלל המהגרים ממזרח אירופה לצפון אמריקה.[99]

על פי מפקד האוכלוסין שנערך באוסטרו-הונגריה ב-1910 התגוררו בבוקובינה כ-102 אלף יהודים,[92] שיא של כל הזמנים עד אז, ואילו ב-1919 חיו בה כ-88 אלף יהודים. יהודים רבים ברחו מבוקובינה, כיוון שהייתה זו זירת קרבות במלחמת העולם הראשונה. עד 1924 שבו רבים לבתיהם ומספר היהודים בבוקובינה הגיע לשיא של 128 אלף איש.[46] עם זאת, בשנים העוקבות, פחת והלך מספרם בהדרגה עקב גילויי האנטישמיות. רבים היגרו מבוקובינה לאוסטריה, ארצות הברית, ארץ ישראל וליעדים נוספים. התקיימה גם הגירה פנימית בתוך רומניה של יהודים אמידים שהתגוררו בבוקובינה, בעיקר לבוקרשט. מסיבה זו, ב-1930 התפקדו בבוקובינה 93 אלף יהודים בלבד, ירידה משמעותית מהמפקד הקודם.[94]

חינוך

תחת השלטון האוסטרי

ב-1789, עם החלת צו הסובלנות על יהודי בוקובינה, ייסדו האוסטרים שלושה בתי ספר ממלכתיים בקהילות היהודיות בצ'רנוביץ, סדיגורה וסוצ'אבה. שפת ההוראה בהם הייתה גרמנית. מטרתם הייתה לבסס את ה"גרמניזציה" ולהפוך את התרבות והשפה הגרמנית לשליטות בבוקובינה. על היהודים היה לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים החל מגיל 6, ועל המתחמקים הוטל קנס או מאסר. השלטונות גם אסרו על ילדים ללמוד בתלמודי תורה, כדי לאלצם ללמוד בבתי הספר הממלכתיים. עם זאת, היו הורים רבים שהעונשים לא הרתיעו אותם, והם סירבו בתוקף לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, מחשש שהם ירחיקו את ילדיהם מהמסורת. בשל ההתנגדות הפכו בתי הספר הללו לבלתי רווחיים, ולבסוף נסגרו ב-1806. ב-1820 החלו היהודים לפקוד את בתי הספר הכלליים, שנועדו לנוצרים וליהודים כאחד. היהודים קיבלו פטור משיעורי הדת הנוצריים בבתי ספר אלה. התלמידים היהודים ישבו על ספסלים נפרדים והורחקו מתלמידים נוצרים.[100]

ערב מלחמת העולם הראשונה, כמעט כל יהודי בוקובינה למדו במוסדות חינוך ממלכתי שלימדו בגרמנית, שפת האימפריה האוסטרו-הונגרית. פרט להם פעלו בצ'רנוביץ בית ספר ששפת ההוראה שלו הייתה בעברית ובית ספר אחד שלימד ביידיש. ביישובים הקטנים ובכפרים נשלחו התלמידים לתלמודי התורה. תלמידים חרדים למדו בתלמודי תורה במימון הקהילה. את המקצועות הכלליים השלימו, בדרך כלל, בסיע מורים פרטיים. בעוד הבנים החרדים למדו בתלמודי התורה, בנות חרדיות למדו דווקא בבתי ספר ממלכתיים, בגלל החשיבות המשנית שייחסה הקהילה היהודית להוראת תכנים דתיים לבנות.[101]

תחת השלטון הרומני

לאחר השתלטות רומניה על בוקובינה פחתה חשיבות השפה הגרמנית. בשל כך, ביקשה "המועצה הלאומית היהודית" לפתוח שני בתי ספר תיכוניים ששפת הלימוד בהם תהיה נתונה לבחירה.[48] חילוקי דעות במועצה הלאומית היהודית באשר לשפת ההוראה, גרמו לפתיחת בית ספר תיכון יהודי בצ'רנוביץ על ידי השלטונות הרומניים, כשלב מעבר להוראה ברומנית מהוראה בגרמנית. בתי ספר יהודיים פרטיים היו פעילים לזמן קצר,[102] ונסגרו עד 1923, בשל מדיניות הרומניזציה. עם זאת, עד 1935 פעלו ברחבי בוקובינה 15 גני ילדים יהודיים, שחלקם הופעלו על ידי רשת "בית יעקב".[103]

ב-1925 נחקק ברומניה חוק החינוך הפרטי, שנקרא גם בשם "חוק אנגלסקו", על שמו של שר החינוך הרומני. חוק זה התיר לכל המיעוטים במדינה לבחור את שפת ההוראה במערכת החינוך הפרטית שלהם, פרט ליהודים, שחויבו ללמד ברומנית, במקום ביידיש או בעברית. היהודים חויבו להתאים את תוכנית הלימודים שלהם לזו הנהוגה בשאר חלקי רומניה. החוק חייב את התלמידים היהודים להשתתף בבחינות ארציות בסוף שנת הלימודים ואסר להכשיר מורים במקצועות היהדות. עם זאת, לאחר מאמצים ממושכים של הקהילות היהודיות ברומניה, הוסר מהחוק הסעיף המחייב יהודים בהוראה ברומנית.[49] יהודים רבים הצליחו להגיע לרמת ידע בסיסית בעברית. ילדים יהודים רכשו ידע בסיסי בעברית בתלמודי תורה ובאמצעות מורים פרטיים שבאו, ברובם, מבסרביה. עקב הקשיים שהערימו השלטונות על היהודים, לא הוקמו בתי ספר יהודיים נוספים בבוקובינה, פרט לארבעה שהיו קיימים עד אז.[103]

תחת השלטון הסובייטי

הכיבוש הסובייטי בצפון בוקובינה ב-1940 עורר ציפיות בקרב הפעילים היידישיסטים. מיכאל דוקטרוביץ, מנהל בית ספר יהודי, הביע תקווה שהכיבוש הסובייטי יאפשר פריחה בתחומי העיתונאות, התיאטרון, הספרות והחינוך ביידיש, שדוכאו תחת השלטון הרומני. ציפיותיהם של היידישיסטים התממשו באופן חלקי. השלטון הסובייטי עודד זמנית את השימוש ביידיש, כדי לחזק את מעמדו בבוקובינה ולרכוש את אהדת היהודים.[73] רק עיתון יהודי אחד יצא לאור ביידיש, ואילו יתר העיתונים נכתבו באוקראינית או ברוסית, במסגרת ה"אוקראיניזציה". קבוצות תיאטרון דוברות יידיש מרחבי ברית המועצות הופיעו לראשונה בצ'רנוביץ, וחוגי תיאטרון נפתחו בבתי הספר היהודיים. בהשוואה לתקופת השלטון הרומני, מספר בתי הספר שלימדו ביידיש גדל, והוקמו שני בתי ספר חדשים.[104] לא נגבה שכר לימוד בעבור הלימוד בבתי ספר אלו. עם זאת, השלטונות הסובייטיים החדירו בהם תעמולה וחייבו את התלמידים לפקוד אותם אף ביום הכיפורים.[73]

כלכלה

תחת השלטון האוסטרי

עם ראשית הכיבוש האוסטרי בבוקובינה, עסקו יהודי המחוז במסחר ובזיקוק אלכוהול. ביישובים הגדולים היו יהודים שעסקו במלאכה.[14] יהודים רבים שחיו בבוקובינה היו חקלאים.[15] במסגרת המגבלות שהטילו האוסטרים על היהודים, נאסר ב-1800 על היהודים לשמש כמנהלי אחוזות. עם זאת, החל מ-1783 התאפשר להם לעסוק בכריית מלח, ומאוחר יותר בייצור אשלג. האוכלוסייה הנוצרית במחוז התנגדה לזכויות היתר שהיו ליהודים בחכירת בתי חרושת לייצור בירה, והביאה לסגירתו ב-1802 של בית חרושת יהודי לייצור בירה.[100] במהלך מלחמת רוסיה–צרפת ב-1812, נבזז רכוש יהודי רב על ידי צבא רוסיה כשעבר דרך המחוז, והכלכלה המקומית ניזוקה.[105] הפגיעה בכלכלה רק התעצמה לאחר שמחוז בסרביה הסמוך סופח על ידי רוסיה באותה השנה, מה שפגע בתנועת סחורות שעברו באזור.[106] ב-1832, לאחר שהוחל על יהודי בוקובינה גיוס החובה, בוטלו המיסים המיוחדים שהוטלו עליהם והם הושוו למיסים של שאר תושבי המחוז.[23]

ב-1867, מיד לאחר מתן האמנציפציה הרשמית ליהודי אוסטרו-הונגריה והסרת ההגבלות שהוטלו על רכישת אחוזות וחוות על ידי יהודים, מיהרו יהודים אמידים לרכוש קרקעות.[99] בתום השלטון האוסטרו-הונגרי כ-42% מהאדמות החקלאיות וכ-85% מכלל האחוזות במחוז הוחזקו בידי יהודים. באותה עת התגוררו במחוז כאלף משפחות איכרים יהודים.[107] האמנציפציה ביטלה את החובה שהוטלה על יהודי הכפרים לעסוק בחקלאות, ורבים מהם החלו לעבוד במקצועות אחרים.[23] בשנים אלו גדל בקרב האוכלוסייה בבוקובינה שיעורם של רופאים ושל עורכי דין יהודים,[108] שרכשו את השכלתם מחוץ לבוקובינה.[30]

תחת השלטון הרומני

השלטון הרומני החדש בבוקובינה החיל רפורמה אגררית על קרקעות במדינה מתוך חשש מפני מרד איכרים בהשראת מהפכת אוקטובר בברית המועצות. הרפורמה נכנסה לתוקף במחוז בוקובינה ב-30 ביולי 1921. במסגרת הרפורמה הופקעו קרקעותיהם של תושבים זרים, של בעלי קרקעות שנעדרו מן המחוז עשר שנים לפחות ושל בעלי קרקעות שלא עיבדו את אדמותיהם תשע שנים. גם קרקעותיהם של המחזיקים ביותר מ-2,500 דונם הוחרמו, וחולקו בין איכרים מקומיים. על האדמות שלא הוחרמו הוטלו מיסים גבוהים.[54] בעקבות הרפורמה, הוחרמו עד שלהי 1924 בבוקובינה יותר מ-730 אלף דונם. יהודים רבים נמנו עם בעלי האחוזות הגדולות במחוז, ומשום כך הם נפגעו כלכלית.[44] מדיניות ה"רומניזציה" הטילה הגבלות כלכליות על היהודים במטרה לדחוק את רגליהם ולהחליפם ברומנים. כך, למשל, נשללה מהם הזכות לסחור במוצרים שהוחזקו כמונופול על ידי הממשלה, כגון טבק, מלח בישול ומשקאות חריפים, ולא חודשו רישיונותיהם של בעלי עסקים. יהודים רבים פשטו את הרגל, אך היו שהקימו בתי חרושת בתחומים מותרים ונחלו הצלחה כלכלית.[54] ב-1930 68% מהקמעונאים ו-53.2% מהבנקאים בבוקובינה היו יהודים, ואילו בשאר הממלכה שיעורם עמד על שליש ורבע בהתאמה. מספרם הגדול של היהודים שעסקו במקצועות אלה היווה את אחת הסיבות להתגברות האנטישמיות. היהודים היוו את רוב התעשיינים בתחום העץ, הבירה והסוכר.[109]

ב-1928, ירד מספרם של החקלאים בבוקובינה לשמונה מאות.[107] עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי גדל מספר המובטלים בקרב יהודי בוקובינה. ארגון הג'וינט סייע ליהודים באמצעות קרנות הלוואה שנפתחו בשנים עשר יישובים. גם חסידות ויז'ניץ הקימה ארגוני חסד לנזקקים, וחברת יק"א העניקה הלוואות ארוכות טווח והכשרות בחקלאות ליהודים שסבלו מפרעות.[110] עם עלייתה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה האנטישמית, היגרו משפחות של איכרים יהודים מהכפרים אל הערים הגדולות, מחשש מפני פוגרומים.[57] המשפחות שנותרו בכפרים נטבחו על ידי שכניהן, במהלך השואה.[107]

תחת השלטון הסובייטי

השלטון הסובייטי בצפון בוקובינה (1941-1940) השליט מדיניות כלכלית קומוניסטית. ב-15 באוגוסט 1940 הולאמו בתי החרושת הגדולים, בתי המלון והבנקים.[69][111] השלטונות סגרו בתי עסק רבים, ובעלי ממון נשפטו בהאשמות שווא. חלקם אף הוגלו לסיביר.[72] בני מעמד הביניים, שחששו כי גורלם יהיה כגורל העשירים, החלו ללבוש בגדים פשוטים מחשש שמא יזוהו כבורגנים.[112] יהודים שנאלצו לוותר על עיסוקם החלו לעסוק במקצועות כגון הוראה, בנקאות ורוכלות. לעיתים הם נאלצו לעבוד בשבתות ובחגים, ונענשו אם חרגו מכללי העבודה. הרוכלים נאלצו לשלם מס כבד במסגרת עיסוקם.[68]

חיי הדת והקהילה

ארגון הקהילות

תחת השלטון המולדובי-עות'מאני

תקופת השלטון המולדבי, דמה ארגון הקהילות של יהודי בוקובינה לזה של יהודי האימפריה העות'מאנית: בראש הקהילה עמדו רבנים וראשי קהל שכיהנו לתקופה קצובה ומינוים היה טעון אישור מנסיך מולדובה. הייתה להם סמכות שיפוט בנושאי נישואים וגירושים וברישום לידות, ופטירות. בראש הרבנים וראשי הקהילות עמד החכם באשי, הרב הראשי של המדינה, שתפקידו עבר בירושה, והוא הוסמך כגובה מיסים מטעם השלטון. החכם באשי היה רשאי לערער על החלפת ראש קהילה מסוימת, אך הזכות ההכרעה הייתה שמורה לשליט המקומי.[97]

תחת השלטון האוסטרי

במסגרת כתב הסובלנות מ-1789, אפשרו השלטונות את קיומן של קהילות יהודיות בצ'רנוביץ ובסוצ'אבה בלבד, כדי שיוכלו לפקח עליהן ביעילות.[20] יתר הקהילות אוחדו עם הקהילות בצ'רנוביץ ובסוצ'אבה.[21] לאחר מתן האמנציפציה ליהודי אוסטריה ב-1848, גדל מספרם של יהודי בוקובינה. השירותים שניתנוו על ידי שתי הקהילות בצ'רנוביץ ובסוצ'אבה לא סיפקו את צורכיהם של היהודים, ומשום כך התעורר הצורך לפצל את הקהילות הקיימות. לפיכך, ב-1850 זכתה קהילת סירט בעצמאות מחודשת וב-1859 זכתה בכך קמפולונג מולדובנסק. עד 1873 גדל מספר הקהילות ל-11, וב-1890 הגיע מספרן ל-15.[113] יהודים שחיו בסמוך לקהילה מסוימת הסתפחו אליה. כל חברי הקהילה בחרו את ההנהלה, וזו פעלה למענם בענייני דת, חינוך ורווחה.[23] הקהילות הדתיות מימנו את המוהלים והשוחטים, הפעילו את תלמודי התורה וארגנו פעילויות צדקה למען חולים ויתומים.[114]

תחת השלטון הרומני

בנובמבר 1924 הגיש שר הדתות הרומני קונסטנטין באנו הצעת חוק, שבמסגרתה הורה לשנות את ארגונן של הקהילות היהודיות בשטחים שסופחו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ודרש שבכל עיירה תוקם קהילה יהודית נפרדת. הקהילות היהודיות התנגדו בתוקף להצעה, שכן באותה תקופה יישובים סמוכים רבים השתייכו לקהילה אחת, והצעתו של הייתה עלולה להביא לפיצולן ולהחלשתן. "חוק הדתות" (Legea Cultelor), עבר לבסוף בשני בתי הפרלמנט של רומניה ב-22 באפריל 1928. במקרים מסוימים היטיב "חוק הדתות" עם היהודים.[49] כך, למשל, הוא התיר להם לייסד בתי ספר ובתי מדרש משלהם, פתח את הבחירות למוסדות הקהילה לכלל היהודים ללא תלות במצבם הכלכלי, ואפשר ליצור ארגון אזורי של קהילות, שלא התאפשר תחת האוסטרים. ניסיון להקים ארגון כזה בבוקובינה ב-1936 לא צלח . את המגעים עם השלטונות ניהלו נכבדי הקהילות. "חוק הדתות" בוטל לבסוף ב-1940, בהוראת ממשלת של יון אנטונסקו.

בקהילות רבות ברחבי בוקובינה נוצרו מפלגות מקומיות שהיו מקורבות למפלגות המובילות בפוליטיקה הרומנית. נוסדו אף מפלגות שהיו מזוהות עם אידאולוגיה מסוימת: מפלגות ציוניות (הציונים הכלליים ופועלי ציון), מפלגות סוציאליסטיות (הבונד); ומפלגות חרדיות (אגודת ישראל). להבדיל מן המצב בפולין, שבה "אגודת ישראל" החרדית הייתה בעלת מצע אנטי-ציוני, המפלגות הדתיות בבוקובינה, אגודת ישראל והמזרחי, לא נקטו קו אנטי-ציוני, ואף צידדו לעיתים בתנועה הציונית. התנועה הציונית קנתה לה אחיזה חזקה בבוקובינה בהשוואה לשאר חלקי רומניה, בייחוד בקהילות שבסביבת צ'רנוביץ.[113]

רבנים וחסידויות

בית המדרש בסדיגורה

האוכלוסייה הדתית בבוקובינה השתייכה, רובה ככולה, לתנועת החסידות.[115] רבי ישראל פרידמן, מייסד "חסידות רוז'ין", התיישב בערוב ימיו בסדיגורה שבבוקובינה, ובעקבותיו הגיעו רבים מחסידיו. הוא האמין כי אורח חיים ראוותני נחוץ כדי לעורר גאווה בקרב החסידים. דוגמה לכך ניתן לראות בבית המדרש המפואר שהקים בסדיגורה. בנו, רבי ישראל פרידמן, ירש את אביו כאדמו"ר, אך בנו השני, רבי צחק פרידמן, סירב לקבל מנהיגותו של אחיו. הוא התפצל עם חסידיו מחסידות סדיגורה, וייסד את "חסידות בויאן" המתחרה.[116] משפחת רבנים מפורסמת אחרת היא משפחת הגר. הרב מנחם מנדל הגר היה ממייסדיה של "חסידות ויז'ניץ", שהיא כיום החסידות השנייה בגודלה בישראל.[117] "חסידות ויז'ניץ" התפלגה אף היא, כשנינו של מנחם מנדל הגר, הרב ברוך הגר הקים את "חסידות סרט ויז'ניץ".

הפוליטיקה הפנימית

עם התגברות האנטישמיות ברומניה, הצטמצמו זכויותיהם של היהודים. משום כך, נוסדה ב-1926 מפלגה שנועדה לייצג את יהודי בוקובינה. המפלגה כונתה בשם "מפלגת האחדות היהודית" (Jüdische Einheits Partei), שבראשה עמד מאיר אבנר. היא לא התמודדה כמפלגה עצמאית בבחירות לפרלמנט של רומניה, אלא נציגיה התמודדו כנציגים של מפלגות אחרות, כגון "המפלגה הלאומית ליברלית" ו"המפלגה העממית" בראשות הגנרל אלכסנדרו אוורסקו.[54][118]

בבחירות לפרלמנט שנערכו ב-1928 זכתה "מפלגת האיכרים הלאומית" בראשותו של יוליו מאניו ברוב המושבים בפרלמנט. שלושה עשר יהודים מטעם המפלגה כיהנו כחברי הפרלמנט, שניים מהם מבוקובינה. במקרים מסוימים נאלצו חברי הפרלמנט לנתאים את עמדותיהם עם עמדות סיעתם. כך, למשל, הם נאלצו לתמוך במחיקת חובות האיכרים, אף שצעד זה פגע במלווי כספים יהודים. תופעה זו האיצה את הצורך בהקמת מפלגה יהודית עצמאית שלא תהיה תלויה בשאר המפלגות לקיומה. המפלגה כשהוקמה הייתה "המפלגה היהודית הרומנית".[119] בבחירות 1931 התמודדה לראשונה "המפלגה היהודית הרומנית" בבחירות לפרלמנט הרומני. בבוקובינה זכתה המפלגה בשיעור הקולות היחסי הגבוה ביותר מקרב היהודים, בהשוואה לשאר חלקי רומניה: כ-80%. למפלגה היו שלושה נציגים בפרלמנט, שלושתם מבוקובינה. המפלגה לא צורפה לקואליציה של ראש ממשלת רומניה הנבחר, ניקולאיה יורגה, ולכן היא לא הצליחה למנוע של חוקים שפגעו ביהודים. המפלגה התמודדה שלוש פעמים נוספות בבחירות, ב-1932, 1933 ו-1937, עד שפורקה לבסוף ב-1938 בהוראת "הדיקטטורה המלכותית" של קרול השני, מלך רומניה.[120]

יחסים עם אוכלוסיות אחרות

גרמנים

התיאטרון העירוני בצ'רנוביץ

בבוקובינה התגוררה אוכלוסייה גרמנית גדולה -גרמנים בוקובינאים - שהגיעה אליה במסגרת מדיניות ה"גרמניזציה", שהוחלה על בוקובינה בראשית תקופת השלטון האוסטרי. המהגרים הגיעו בעיקר מהמחוזות באנאט, מוראביה ושוואביה,[121] החופף למדינת באדן-וירטמברג שבדרום גרמניה של ימינו.[10] על פי מפקד האוכלוסין שנערך במחוז בשלהי השלטון האוסטרי, כ-8% מאוכלוסיית המחוז היו גרמנים.[92]

היחסים בין יהודים לגרמנים בבוקובינה ידעו תהפוכות לאורך השנים. העובדה שיהודים משכילים ואמידים במחוז אימצו את הגרמנית כשפת דיבור אפשרה להם למצוא עם הגרמנים שפה משותפת, תרתי משמע. שיתופי פעולה בין גרמנים ויהודים התקיימו באגודת הסטודנטים של צ'רנוביץ,[108] באגודה מוזיקלית ובבית התיאטרון העירוני בצ'רנוביץ, שמומן, רובו ככולו, על ידי יהודים. יהודים גם ערכו עיתונים לקהל הגרמני.[122] המעבר משלטון אוסטרי לרומני, עורר בקרב יהודים וגרמנים כאחד חשש כי מדיניות הרומניזציה תפגע באוטונומיה התרבותית שלהן. בשל כך, הקהילות שיתפו פעולה ביניהן לביטול החובה לשלוח את ילדיהן לבתי ספר דוברי רומנית. מאמץ זה נשא פרי, וב-1928 נחקק חוק שאפשר את הקמתם של כעשרים בתי ספר יסודיים דוברי גרמנית ברחבי המחוז.[123]

היחסים בין שתי הקבוצות קיבלו תפנית חדה החל מ-1933 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הגרמנים, שהיו בעלי זיקה למדינת האם שלהם, הושפעו מן ההתפתחויות האנטישמיות בגרמניה. הם גם החלו לתמוך בתנועת "העזרה העצמית" האנטישמית שייסדו גרמנים ברומניה ב-1932 בהנהגתו פריץ פבריציוס. למן הקמתה, תנועה זו החלה לצבור פופולריות והייתה בעלת קשרים הדוקים עם השלטון בגרמניה. נוסף על כך, הושפעו הגרמנים ממפלגות אנטישמיות רומניות, כגון "המפלגה הלאומית-נוצרית" ו"התנועה הלגיונרית", שארגנו מהומות נגד היהודים והאשימו אותם כאחראיים למשבר הכלכלי של 1929.[124]

העיתונים שיועדו לקהל הגרמני בבוקובינה החלו לאמץ קו אנטישמי מובהק, ואף מומנו על ידי גרמניה לצורכי הפצת התעמולה. הנהגה הגרמנית המקומית פעלה ברוח תנועתו של פבריציוס, עושה דבריה של גרמניה הנאצית. בתגובה לצעדי הקהילה הגרמנית, הורתה ההנהגה היהודית במחוז לאסור על רכישת מוצרים שיוצרו בגרמניה ולעודד את השימוש ביידיש במקום בגרמנית.[125] מרבית הגרמנים נטשו את המחוז לאחר שחלקו הצפוני סופח לברית המועצות ב-1940, מפני שלא רצו לחיות תחת השלטון החדש ובשל רצונה של גרמניה ליישב בגרמנים את השטחים החדשים שכבשה.[68][126]

בראשית המאה ה-21, שיעורם של הגרמנים האתניים המתגוררים בבוקובינה זניח.[127]

אוקראינים

בבוקובינה התגוררו אוקראינים רבים, שהתרכזו, רובם ככולם, בצפון המחוז. ב-1910 רוב תושבי המחוז, כ-38%, היו אוקראיניים.[92][128] בדומה ליחסיהם עם הגרמנים, גם היחסים בין היהודים לאוקראינים ידע עליות ומורדות. בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי, שררו בין שתי הקבוצות יחסים טובים הודות לרב-תרבותיות שנהגה באימפריה. הקשר בין האיכרים האוקראינים לבעלי האחוזות היהודים היו יציבים, והתנהלו ביניהם אף יחסים כלכליים,[129] כגון הלוואת כספים.[130] נציגי היהודים אף הוזמנו לאספת המועצה הלאומית האוקראינית, ושם הובטח להם כי אם תקום מדינה אוקראינית, יקבלו היהודים מזכויות אזרח מלאות. המצב בדרום בוקובינה הרומנית היה שונה בתכלית. לעיתים, התרגשו שם על היהודים התפרעויות אנטישמיות בכפרים ובעיירות הקטנות.[131]

הקשר האיתן בין שני העמים נמשך גם בתקופת השלטון הרומני, וב-1931 יהודים רבים הצביעו למועמד וולודימיר זאלוז'ייצקי בבחירות לראשות עיריית צ'רנוביץ. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, חלה תפנית ביחסים בין האוקראינים ליהודים. תחת השפעה נאצית, החלו העיתונים האוקראיניים בבוקובינה מאמצים קו אנטישמי, היחסים בין העמים בעיירות ובכפרים התדרדרו, וגברה התמיכה האוקראינית במפלגות אנטישמיות. גורם נוסף לעליית המתח בין היהודים לאוקראינים היה רצונם של האוקראינים להשתלב במרחב הרומני, שהיה אנטישמי אף הוא.[129] לבסוף, במהלך אירועי מלחמת העולם השנייה, השתתפו האוקראינים בחיסולם של היהודים במחוז ובהגלייתם.[132]

רומנים

היחסים בין האוכלוסייה היהודית לרומנית בבוקובינה היו עכורים. היהודים נתפסו על ידי הרומנים כתומכיה של מדיניות הגרמניזציה בתקופה האוסטרית. הרומנים שאפו להחליף את היהודים בתפקידים ציבוריים ובעמדות כלכליות, ולפיכך נקטו נגדם באמצעים אלימים. עוד במהלך חילופי השלטון בבוקובינה בנובמבר 1918, פרעו חקלאים רומנים בשכניהם היהודים, בתקווה להשתלט על אדמותיהם במסגרת השלטון הרומני החדש.[95] במרוצת השנים התפתחה האלימות. ידועים מקרים של רצח יהודים שנסעו ברכבות והשלכתם מחלונות.[133] במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, בוקובינה הייתה קרקע פורייה למפלגות אנטישמיות, כגון "המפלגה הלאומית-נוצרית" ו"משמר הברזל".[95][134]

הנצחה וזיכרון

אנדרטה לזכר קהילות בוקובינה שנספו בשואה

ב-2008 נחנך בצ'רנוביץ "המוזיאון להיסטוריה ולתרבות של יהודי בוקובינה" במקום שבו עמד בשנים 1908–1940 בית העם היהודי.[135] המוזיאון מציג אוסף פריטי יודאיקה, מסמכים וחפצי יומיום הקשורים לחיי היהודים,[136] וכן הקלטות וסרטונים קצרים.[137] בנוסף לתערוכת הקבע, במוזיאון מוצגות גם תערוכות מתחלפות.[138]

ב-1973 הוכרז על הקמתו של "הארגון העולמי של יהודי בוקובינה".[139] הארגון שוקד על הוצאת ספרים ומרכז באתר האינטרנט שלו מידע הנוגע להיסטוריה של היהודים במחוז זה.[140]

בבית העלמין קריית שאול בתל אביב נחנכה אנדרטה לזכר קהילות בוקובינה שחרבו בשואה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מקורות ספרותיים

אתרים מקוונים

הערות שוליים

ביאורים והסברים

  1. ^ מספר התושבים היהודים בבוקובינה
  2. ^ שיעור התושבים היהודים בבוקובינה מתוך כלל האוכלוסייה בחבל
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 על פי מפקדי האוכלוסין המקומיים
  4. ^ על פי הערכתו של שוורצפלד
  5. ^ 92,492 נפקדו במפקד כיהודים מבחינת זיקה לאומית, ואילו 93,101 נפקדו ככאלה מבחינה דתית. ראו שערי (2004), עמ' 55
  6. ^ 69,051 נפקדו בצפון בוקובינה ו-27,639 בדרומה, שכן החבל היה אז מחולק. במספרים אלה לא נכללים 38,072 יהודים שהתגוררו באזורי חוטין ובסביבותיה, שסופחו אף הם לברית המועצות

מקורות

  1. ^ 1.0 1.1 Immigration and Settlement of the Jews in Bukovina, מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 לביא, עמ' 419
  3. ^ 3.0 3.1 לביא, עמ' 420
  4. ^ 4.0 4.1 גרשון שמיר ויהודה מרטון, "צ'רנובצי", יהושע פראוור (עורך), בתוך האנציקלופדיה העברית כ"ח, תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, 1976, עמ' 878
  5. ^ גולדהמר, עמ' 99-98
  6. ^ The Era of the Moldavian Princes, מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית)
    שי (2004), עמ' 18
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 (Under Austrian Administration (1774-1786, מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית)
  8. ^ 8.0 8.1 שי (2004), עמ' 20
  9. ^ גלבר, עמ' 94
  10. ^ 10.0 10.1 YouTube full-color icon (2017).svg (The Jewish Cemetery of Chernivtsi (Czernowitz, סרטון באתר יוטיוב, 8 במרץ 2021
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 גולדהמר, עמ' 122
  12. ^ 12.0 12.1 לביא, עמ' 421
  13. ^ גלבר, עמ' 96-95
  14. ^ 14.0 14.1 גלבר, עמ' 97
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 שי (2006), עמ' 39
  16. ^ 16.0 16.1 שי (2004), עמ' 22
  17. ^ 17.0 17.1 לביא, עמ' 422
  18. ^ גלבר, עמ' 100-99
  19. ^ גלבר, עמ' 102
  20. ^ 20.0 20.1 גולדהמר, עמ' 130
  21. ^ 21.0 21.1 לביא, עמ' 423
  22. ^ גולדהמר, עמ' 149-148
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 לביא, עמ' 427
  24. ^ Bukovina – a district of Galicia, מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית)
  25. ^ גולדהמר, עמ' 144
  26. ^ רייפר (1954), עמ' 930
  27. ^ שי (2004), עמ' 28
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 28.5 28.6 28.7 28.8 Independent Crown Land, מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית)
  29. ^ שערי (2004), עמ' 81
  30. ^ 30.0 30.1 לביא, עמ' 428
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 31.5 31.6 31.7 בוקובינה, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  32. ^ 32.0 32.1 Gemeindelexicon der Bukowina, Wein, 1907, z. 100
  33. ^ 33.0 33.1 שערי (2004), עמ' 144-143
  34. ^ אנדראה פשל (עורכת), צ'רנוביץ: מקום של עדות, רסלינג, 2004, עמ' 31
    צבי יעבץ, צ'רנוביץ שלי: מקום שחיו בו אנשים וספרים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2007, עמ' 153
  35. ^ שערי (2004), עמ' 56
  36. ^ Stambrook, p. 13
  37. ^ 37.0 37.1 שערי (2004), עמ' 30-29
  38. ^ The Jews in Bukowina (1914-1919) - World War and Russian Occupation, מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית)
  39. ^ Stambrook, p. 15
  40. ^ YouTube full-color icon (2017).svg Reconquest of Czernowitz, Capital of Bukowina (Bukovina or Buchenland), by Austro...HD Stock Footage, סרטון באתר יוטיוב, 7 במרץ 2014
    אוסף הלוחם היהודי; מלחמת העולם הראשונה - לוחמים יהודים בצבא אוסטרו-הונגריה באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  41. ^ 41.0 41.1 לביא, עמ' 429
  42. ^ שערי (1985), עמ' 57
  43. ^ שערי (2004), עמ' 34-32
  44. ^ 44.0 44.1 שערי (2004), עמ' 76-75
  45. ^ שערי (2004), עמ' 35
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 שערי (2004), עמ' 74
  47. ^ שערי (2004), עמ' 47-46
  48. ^ 48.0 48.1 שערי (1985), עמ' 60
  49. ^ 49.0 49.1 49.2 שערי (2004), עמ' 102-100
  50. ^ שערי (2004), עמ' 49, 148
    לביא, עמ' 496
  51. ^ Hausleitner, p. 202
    גולדהמר, עמ' 185
    שערי (2004), עמ' 46-44
  52. ^ שערי (2004), עמ' 51-52
  53. ^ שערי (2004), עמ' 70-69
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 לביא, עמ' 431
  55. ^ שערי (2004), עמ' 99
  56. ^ שערי (2004), עמ' 92
  57. ^ 57.0 57.1 שערי (2004), עמ' 80-77
  58. ^ 58.0 58.1 YouTube full-color icon (2017).svg (Why did Romania join the axis? (Short Animated Documentary, סרטון באתר יוטיוב, 25 במאי 2019
  59. ^ גולדהמר, עמ' 202
    שערי (2004), עמ' 171-170
  60. ^ שערי (2004), עמ' 274
  61. ^ לוין, עמ' 432
  62. ^ 62.0 62.1 לביא, עמ' 443
  63. ^ שערי (2004), עמ' 275
  64. ^ אנצ'ל, עמ' 187
  65. ^ History of the Jews in Bukovina (1919 – 1944) (cont'd), מתוך "History of the Jews in the Bukowina", באתר JewishGen (באנגלית)
  66. ^ 66.0 66.1 שערי (2004), עמ' 276
  67. ^ לוין, עמ' 433
  68. ^ 68.0 68.1 68.2 68.3 לוין, עמ' 437
  69. ^ 69.0 69.1 שערי (2004), עמ' 277
  70. ^ לוין, עמ' 434
  71. ^ רייפר (1946), עמ' 32
  72. ^ 72.0 72.1 לוין, עמ' 436-435
  73. ^ 73.0 73.1 73.2 לוין, עמ' 439
  74. ^ רדאוץ (Rădăuti), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
  75. ^ 75.0 75.1 לוין, עמ' 440
  76. ^ שערי (2004), עמ' 285
  77. ^ אנצ'ל, עמ' 550
    שערי (2004), עמ' 286
    רייפר (1946), עמ' 16
  78. ^ לביא, עמ' 444
  79. ^ אנצ'ל, עמ' 699
  80. ^ שערי (2004), עמ' 284
  81. ^ לביא, עמ' 519
  82. ^ 82.0 82.1 82.2 לביא, עמ' 445
  83. ^ אנצ'ל, עמ' 666
    שערי (2004), עמ' 287
  84. ^ Traian Popovici and the Jews of Czernowitz, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
    טריאן פופוביצ'י, באתר "יד ושם"
    גולדהמר, עמ' 205
    שערי (2004), עמ' 174
    שי (2006), עמ' 419-417
  85. ^ בוקובינה, באתר "יד ושם"
  86. ^ רייפר (1946), עמ' 43
  87. ^ 87.0 87.1 שערי (2004), עמ' 280
  88. ^ 88.0 88.1 88.2 גלבר, עמ' 101
  89. ^ 89.0 89.1 גולדהמר, עמ' 129
  90. ^ 90.0 90.1 שערי (2004), עמ' 17
  91. ^ Special Orts-Repertorium der Bukowina, Wein, 1894, z. 42
  92. ^ 92.0 92.1 92.2 92.3 שערי (2004), עמ' 21
  93. ^ שי (2004), עמ' 31
  94. ^ 94.0 94.1 94.2 שערי (2004), עמ' 54
  95. ^ 95.0 95.1 95.2 שערי (2004), עמ' 63
  96. ^ לוין, עמ' 442
  97. ^ 97.0 97.1 רייפר (1954), עמ' 929
  98. ^ Stambrook, p. 6
  99. ^ 99.0 99.1 שערי (2004), עמ' 18
  100. ^ 100.0 100.1 לביא, עמ' 426
  101. ^ Stambrook, p. 8
  102. ^ שערי (2004), עמ' 50-49
  103. ^ 103.0 103.1 שערי (2004), עמ' 73-72
  104. ^ שערי, עמ' 278
  105. ^ שי (2006), עמ' 414
  106. ^ שי (2004), עמ' 23
  107. ^ 107.0 107.1 107.2 שערי (2004), עמ' 60-59
  108. ^ 108.0 108.1 Stambrook, p. 9
  109. ^ שערי (2004), עמ' 58-57
  110. ^ שערי (2004), עמ' 61
  111. ^ שי (2004), עמ' 75
  112. ^ בוקובינה תחת שלטון הסובייטים, המשקיף, 26 בנובמבר 1940
  113. ^ 113.0 113.1 שערי (2004), עמ' 86-83
  114. ^ Stambrook, p. 5
  115. ^ YouTube full-color icon (2017).svg 15 מכל 100 שרדו, סרטון באתר יוטיוב
  116. ^ Stambrook, p. 4
  117. ^ שערי (2004), עמ' 295
  118. ^ שערי (2004), עמ' 106-103
  119. ^ שערי (2004), עמ' 110-108
  120. ^ שערי (2004), עמ' 118-113
  121. ^ שערי (2004), עמ' 21
    שי (2004), עמ' 51
  122. ^ Rena Fuks-Mansfeld, Reviewed Work: Jüdische Identitäten im kommunikativen Raum. Presse, Sprache und Theater in Czernowitz bis 1923. Die jüdische Presse. Kommunikationsgeschichte im europäischen Raum, Band 4 by Markus Winkler, International Review of Social History, Vol. 53, No. 3 , December 2008, pp. 518-519, in JSTOR
    Hausleitner, p. 201
  123. ^ Hausleitner, p. 205
  124. ^ Hausleitner, pp. 206-207
    אנצ'ל, עמ' 171
  125. ^ Hausleitner, pp. 208-209
    שערי (2004), עמ' 65
  126. ^ שי (2004), עמ' 59
  127. ^ The Resettlement of the Buchenland Germans in Autumn 1940, Part 1, Part 4, באתר "Bukovina Society of the Americas" (באנגלית)
    Comunități etnice din Bucovina – germanii, באתר "Arhiepiscopia Sucevei și Rădăuților" (ברומנית)
  128. ^ Stambrook, p. 2
  129. ^ 129.0 129.1 שערי (2004), עמ' 94
  130. ^ Stambrook, p. 12
  131. ^ שערי (1985), עמ' 58
    שערי (2004), עמ' 33
  132. ^ שערי (2004), עמ' 66
  133. ^ שערי (2004), עמ' 79-77
  134. ^ אנצ'ל, עמ' 1119
  135. ^ About the Museum, באתר "The Chernivtsi Museum of the History and Culture of Bukovinian Jews" (באנגלית)
    Jüdisches Haus, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
  136. ^ Museum's Collection, באתר "The Chernivtsi Museum of the History and Culture of Bukovinian Jews" (באנגלית)
  137. ^ Multimedia, באתר "The Chernivtsi Museum of the History and Culture of Bukovinian Jews" (באנגלית)
  138. ^ Temporary exhibitions, באתר "The Chernivtsi Museum of the History and Culture of Bukovinian Jews" (באנגלית)
  139. ^ יוקם ארגון עולמי של יוצאי בוקובינה, הארץ, 13 ביוני 1973
  140. ^ מי אנחנו, באתר "ארגון עולמי של יהודי בוקובינה"
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_בוקובינה&oldid=2187814"