יהדות ספרד

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתובה מסגורה, ספרד, ה'ר"ם, מאוספי הספרייה הלאומית

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב. שיא תפארתה היה במאות השביעית לאלף החמישי ועד המאה הראשונה לאלף השישי, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-ה'רנ"ב נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה. המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה השביעית לאלף השישי – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גיאוגרפי הספרדי.

היסטוריה מוקדמת

המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. המסורת המקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הראשונים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים, כפי שנאמר בספר עובדיה פרק א' כ': "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד".

קובץ:חותם של קהילת סביליה ספרד.jpg
חותם של הקהילה העתיקה סביליה בספרד

התיעוד הארכאולוגי מועט: נמצאה מצבה מהמאה הראשונה לאלף החמישי לספירה ועליה שם של נערה יהודיה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה השניה לאלף, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית[1]. הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת ד'ס"ו. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים[2]. מאוחר יותר, בשנת ד'קע"ח, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים.

תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. בחודש אייר ד'שמ"ט קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות ציבוריות המקנות לנושאיהם סמכות להעניש נוצרים. נאסרו גם נשואי תערובת וגיור עבדים. תקנות אלו הוחלו במאה החמישית לאלף החמישי גם נגד מומרים יהודים.

בשנת ד'שע"ג הוציא המלך סיסיבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. אחרים נאנסו להתנצר למראית עין. בימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. בשנת ד'שצ"ג גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בשנת ד'תמ"א גזר המלך ארוויג על איסור מוחלט של קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.

מתור הזהב לגירוש ספרד

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תור הזהב של יהדות ספרד, גירוש ספרד
בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו, בספרד, הפך לכנסייה לאחר גירוש ספרד

בתמוז ד'תע"א כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו הייתה רווחה ליהודים, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. עוד בעצם ימי הכיבוש מילאו היהודים תפקיד חשוב והיו מתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים גם הפקידו בידי היהודים מבצרים לשמירה. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים. כך תפש רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה השמינית לאלף החמישי), ורבי שמואל הנגיד התבסס בגרנדה (המאה התשיעית לאלף). תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית ניסתה לגשר בין המסורת וההגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת.

בשנת ד'תתכ"ו חלו פרעות גרנדה מהן קהילת יהודי גרנדה הגדולה נפגעה קשות. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע לקצו בתחילת המאה התשיעית לאלף החמישי, משנכבשה ספרד בידי המורביטון. ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. עם עליית שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או מזרחה לכיוון מצרים ההפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפול השושלת, ועל אף חוסר היציבות היצירה התרבותית היהודית נמשכה גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית.

עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה התדרדרות במעמדם של היהודים. אולם הממלכות הנוצריות בצפון נזקקו לשרותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אמנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשרותם, לא הקפידו בבצוע ההגבלות. ב-מאה העשירית לאלף החמישי והמאה הראשונה לאלף השישי שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן, רבי שלמה בן אדרת, רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים.

במאה הראשונה לאלף השישי התחדשו עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים, כן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. עם זאת העניקו הממלכות הנוצריות ליהודים הגנה ואפשרו להם לקיים אוטונומיה פנימית. בקיץ ה'קנ"א התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי הארץ. רבים מתו על קדוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין, ויש שברחו לצפון-אפריקה. רוב המומרים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־א' בשבט ה'רמ"א, שגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים. בשנת ה'רנ"ב גורשו היהודים מספרד: בין 40,000 ל-160,000 נאלצו לעזוב את הארץ. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד, המשיכה לרדוף האינקוויזיציה, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת ה'תקס"ב הוציא קרלוס הרביעי מלך ספרד צו המחדש את גירוש היהודים.

צאצאי מגורשי ספרד

בית הכנסת הטורקי (ספרדי) בעיר וינה, באוסטריה

לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה. רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט, ראשי תיבות "ספרדי טהור", כדי להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"אנוסים" ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם[3].

כיום נמצאים יהודים שמקורם מחבל ארץ זה בעיקר בארצות הבלקן, במדינת ישראל (בעיקר יוצאי צפון אפריקה והבלקן המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד) ובשאר ארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה וכו'). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ספניולים, זאת כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים שאימצו את ההלכה ונוסח התפילה שלהם אך חסרו שורשים בספרד עצמה.

התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו לארצות האסלאם, והתיישבו בשולטנות העות'מאנית ובצפון אפריקה. במאגרב הייתה להם השפעה גדולה על ארחות היהודים המקומיים ששינתה אותם במידה רבה, אך למעט כיסים מבודדים כטנג'יר ותטואן בהם הוסיפו לדבר בניב היהודי-ספרדי (חכיתיה), רובם נטמעו בבני האזור. לקדמת המשריק, בארצות כמו סוריה ומצרים, הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה השביעית לאלף השישי. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו יהדות בבל, נעדרו כל קשר למגורשים; באמצע המאה השישית לאלף השישי עוד שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד. רק בבלקנים ובטורקיה הצליחו הספרדים לבלוע את הקהילות שקדמו להם, רומניוטים ואשכנזים, ולשמר במידה רבה את ההומוגניות שלהם. באזורים אלה שגשגה שפת הלדינו עד המאה השביעית לאלף השישי.

רבים מאלה שפנו לארצות הנצרות לא יצאו ב-ה'רנ"ב, אלא היו אנוסים שנמלטו מחצי-האי האיברי, בעיקר מפורטוגל, במאות הרביעית והחמישית לאלף השישי. ספרדים מערביים אלה לא דיברו בניב היהודי-ספרדי הישן אלא הביאו עמם את הספרדית והפורטוגזית של ארצותיהם, שהשתמרה בקרבם במידה מסוימת עד המאה השביעית לאלף השישי. תפוצה זו הייתה קטנה יחסית (בשיאה מנתה לא יותר מ-15,000 איש) אך השפעתה התרבותית הייתה עצומה. היא שמרה על קשר קרוב לאנוסים, ובעקבותיהם הצליחה לחדור בהדרגה לאנגליה ולעולם החדש. קהילותיה המקוריות התקיימו במערב אירופה, בעיקר בצרפת וארצות השפלה. סביב ה'תק"ס חלה בה הדרדרות דמוגרפית והיא איבדה במידה רבה את צביונה. באיטליה, בה השתקעו יוצאי ספרד רבים בתחילת המאה הרביעית לאלף השישי, נעלם הניב היהודי-ספרדי בתוך פחות ממאה שנה. אף כי הספרדים שימרו את ייחודם בקהילות כליבורנו, מרוב הבחינות הם התמזגו עם האיטליאנים והאשכנזים ליצירת יהדות איטלקית אחת.

לצד התפוצות העיקריות היו יחידים ומשפחות שנעו כמעט לבדם למחוזות רחוקים, כמו משפחת דון יחיא בלטביה.

שמות משפחה

כיום נמצא שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתם לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, חורש), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו-Betito, ניניו, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון) שמות על שם ערים ספרדיות (סביליה, טולדו, טולדנו, לרדו, מרציאנו, קורדובה, קסלסי, זוארץ[4]), שמות על שם תפקידים (ספורטה: שומר השער, זאפאטרו: הסנדלר וכו') וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו (בן בלדינו), קומפרדה, מואיז, וידאל ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה (גברת בלדינו).

בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטליאנית, באופן דומה, בקרב צאצאי מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון".

העת החדשה וכיום

בית כנסת ספרדי בעיר פילדלפיה, בארצות הברית

בשנת ה'תרכ"ט בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.

ב-ז' באדר א' ה'תשע"ד, הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות. החוק יקל על צאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בין כ-400,000 לכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים, ומבלי שיהיו חייבים לגור בספרד. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים ובכפוף לאישור רשם האוכלוסין בספרד, וכן בתנאי שיבחנו על השפה הספרדית. ב-כ"ד בסיוון ה'תשע"ה אישר הפרלמנט הספרדי סופית ורשמית את החוק, המאפשר הגשת בקשה לאזרחות במהלך תקופה של שלוש שנים החל מ-י"ח בתשרי ה'תשע"ו, עם אופציה להארכת התקופה בשנה נוספת במידה ויוחלט על כך על ידי שלטונות ספרד.

ראו גם

בית כנסת ספרדי בעיר מונטריאול, בקנדה
Office-book.svg ספר: יהדות ספרד
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|יהדות ספרד]] בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. שושנה וייך-שחק, אין בואן סימן! מחוזות פיוט ומוזיקה של יהודי ספרד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006, עמ' 13
  2. History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100-325. The Councils of Elvira, Arles, and Ancyra
  3. ברוך אפשטיין, מקור ברוך, פרק א' סעיף ב', עמ' 696.
  4. Family Name Unit Reservation, בית התפוצות