תלמוד תורה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן אין התייחסות לתקופה הנוכחית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ת"ת באוויר הפתוח בסמרקנד, בערך 1910.

תלמוד תורה הוא כינוי למוסד חינוכי השם דגש מרכזי על חינוך יהודי-מסורתי לילדים.

מוסד התלמוד תורה הוא עתיק, ובתלמוד בבלי נראה כי בסיסו כבר היה קיים בתקופת התנאים[1]. בדורות האחרונים כינויו ביהדות ארצות האסלאם היה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס", בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חֵיידֶר" (הגייה אשכנזית של המילה "חדר"). המורה בחיידר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֶד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: "מוֹרִי").

כיום משמש הכינוי לכל בתי הספר היסודיים השמים דגש על חינוך תורני, רובם מופעלים על ידי הקהילות החרדיות וחלקם על ידי קהילות בעלות אופי שמרני בציבור הדתי לאומי .

היסטוריה

ארצות האסלאם

בארצות האסלאם הפעילות המרכזית בלימוד הילדים, הייתה שינון טקסטים מהתנ"ך ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה היה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".[2]

בגניזה הקהירית נמצאו מחברות תרגול המעידות כי הוראת הקריאה במוסדות חינוך אלה התבצעה באמצעות לימוד האותיות הבודדות (יחד עם סימני הניקוד הבודדים) וצירוף שלהם. יצחק בן שמואל, דיין בפוסטאט (קהיר) בסביבות 1100 לספירה, גינה חידוש חינוכי במסגרתו לימדו מורים קריאה תוך כדי שימוש במילים שלמות ובמשפטים קצרים. הדבר מעיד כי חידושים מעין אלה עלו מדי פעם, אך זכו לגינוי ונשתכחו.

כדי לחבב את מלאכת לימוד הקריאה בשנה הראשונה השתמשו במספר שיטות. אחת מהן הייתה לשרטט תבניות של אותיות ועל התלמידים היה למלא את המסגרות בצבעים.

מאחר שהיה מחסור בספרים, המורים לימדו את התלמידים לקרוא את הטקסט מארבעת צדדיו, בקהילה היהודית בתימן. יכולת זו נשתמרה עד המאה ה-20.

על התלמידים היה להגיע לבושים באורח ההולם לימוד תורה, כאשר מצנפת הייתה הכרחית ורק המעמד הנמוך ביותר השתמש בכיפה.

כל מלמד היווה "מוסד" בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה - בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.

יהדות אשכנז

בעיר קארמניולה שבפיימונטה שבאיטליה, נמצא ליד אולם בית הכנסת חדר קטן ובו ספסלים לילדים בגבהים משתנים: לכל ילד ספסל בגובה שלו. כך הותאם מקום הישיבה של התלמיד, לפי גילו, בקהילה בה מספר הילדים בכל שכבת גיל לא היה גדול.

ביהדות אשכנז, למרות שהמונחים "חיידר" ו"תלמוד תורה" די דומים, היו מקומות שהבדילו ביניהם. "תלמוד התורה" היה שייך לקהילה ובו למדו ילדים להורים שלא יכלו לשלם את שכר הלימוד, ואילו החיידר היה מוסד פרטי שבו המלמד (כיום נקרא בתלמודי תורה "רֶבֶּה") גבה שכר לימוד מהורי התלמידים. לפי דעה רווחת, השם "חיידר" ניתן כיוון שהלימודים התקיימו בחדר שהוקדש לשם כך בבית הכנסת של הקהילה או בביתו של המלמד.

הלימודים בחיידר החלו כבר מגיל 3 או 4 ונמשכו עד בר המצווה. מי שהמשיך ללמוד עבר לישיבה.

תחילה למדו התלמידים הצעירים את אותיות לשון הקודש. שיטת ההוראה המסורתית הפשוטה הייתה שינון רב. המלמד היה מקריא הברה ואות ולאחר מכן את השילוב ביניהם כך: קמץ אלף אָ, קמץ בית בָּ, והתלמידים חוזרים אחריו. בהמשך המלמד היה מקריא פסוק מהמקרא בקול והתלמידים אחריו, ומשהחלו לקרוא בכוחות עצמם היו קוראים בתורנות.

כיוון ששפת הדיבור הייתה יידיש ולעתים רחוקות שפת המדינה, היה צורך בתרגום של הפסוקים ליידיש. תרגום זה כונה "עברי-טייטש"[3] והמלמד היה מקריא אותו, לרוב בעל פה, בין הפסוקים.

בחיידרים גדולים היו שלוש כיתות שמחולקות לפי גילאים ועל מנת להשתלט על שלוש הכיתות היה למלמד עוזר. בדרך כלל, לימד המלמד באחת מהכיתות נושא חדש, ואילו בשתיים האחרות היו התלמידים חוזרים בפני העוזר על מה שלמדו.

תוכנית הלימודים הייתה לימוד קריאה ולימוד חומש על פי פירושי התלמוד, רש"י ומדרשים. שיטת הלימוד העיקרית הייתה בדרך של לימוד בעל פה. המשמעת בחיידר הייתה חמורה ומי שהפר את המשמעת היה עשוי להיענש בעונשים גופניים. ימי שבת וחג היו ימי חופשה.

על אף שלרוב החיידר היה עסק פרטי, רוב הקהילות הכניסו תקנות בדבר לימוד בחיידר, כמו מספר התלמידים שהמלמד רשאי ללמד.

פעילות החינוך בחיידר החלה בתקופה שברוב העולם לא הייתה מערכת חינוך, ותהליך הלמידה בהם המשיך במתכונת המסורתית גם כשחלו התפתחויות בנושא החינוך. בחיידרים לא לימדו כתיבה, דקדוק ומקצועות מלבד תורה ומשנה. בכמה ארצות במזרח אירופה הממשלות סגרו את החיידרים על מנת שהילדים היהודים ילמדו בבתי ספר רגילים ויסתגלו לחיי המדינה ובסוף המאה ה-19, בעקבות תנועת ההשכלה כשהמשכילים ראו בדרכי הלימוד בחיידר פרימיטיביות וגם משום שהילדים לא למדו בחיידר מקצועות אחרים, נוסד גם החיידר המתוקן בו למדו מקצועות נוספים, כמו חשבון ושפה, ובעיקר את השפה העברית. בכמה מהחיידרים המתוקנים למדו גם בנות. רוב היהודים המסורתיים התנגדו לשינויים הללו.

במזרח אירופה, בתקופת עליית הנאצים נעלם כמעט לגמרי החיידר. בקהילות יהודיות בעולם ישנם בתי ספר יהודיים, אך אינם מלמדים על פי שיטת החיידר. עם פריחתה המחודשת של היהדות החרדית בארץ ישראל ובמספר מדינות נוספות, זכה מוסד החיידר לעדנה מחודשת, ובקהילות אלו עדיין נפוץ החיידר בו מלמד המלמד בשיטה הישנה.

מסלול הלימודים

יום הכניסה לחיידר נחשב כיום שמחה של מצווה על הכנסתו של הילד לתחילת חינוכו בתורה, והיו מציינים אותו במנהגים ובטקסים חגיגיים. על פי המנהג, ביום הראשון ללימודים האב היה לוקח את הילד לחיידר על הידיים כשהוא עטוף בטלית המכסה את כולו פן ייתקל בדברים "טמאים" ביום שבו הוא מתחיל בלימוד שפת הקודש. כשהגיעו לחיידר, היו מושיבים את הילד על ברכי המלמד ונותנים לו ללקק דבש מעל לוח שבו כתובים אותיות הא"ב ופסוקים הממשילים את האכילה ללימוד תורה, ואת התורה - לדבש, כמו "וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת... וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק"[4]. בכך הקלו על הילד את המעבר מחיק האם למסגרת הלימוד בעלת החוקים הנוקשים. בהמשך המלמד היה קורא פסוקים מפרשת הקרבנות בספר ויקרא במנגינת טעמי המקרא - והילד היה חוזר אחריו, כדי לקיים את דברי המדרש "אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקב"ה, הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"[5].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|תלמוד תורה]] בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א'.
  2. שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל (תל אביב, תרפ"ה-תש"ג), כרך ב' ד'-ה'.
  3. ביידיש קיימת המילה טייטש, שפירושה היה גרמנית, או הלשון המדוברת (מכאן המילה היידית "פאַרטייטשן" שפירושה לתרגם). ביידיש מודרנית קורים לגרמנית "דייטש"
  4. יחזקאל ג' פסוק ג'
  5. ילקוט שמעוני פרשת צו