ממחרת השבת

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קציר תבואה בחג העומר, צולם בקיבוץ גבעת חיים בין השנים 1945-1935.

ממחרת השבת הוא הזמן הנקוב בתורה למנחת עומר התנופה ותחילת ספירת העומר, שבסופה מתקיים חג השבועות. פירוש הביטוי היווה מוקד למחלוקת מרכזית בין הכתות השונות ביהדות בימי בית שני. למחלוקת זו השלכה על תאריך קיומו של חג השבועות, שהוא גם אחד משלוש הרגלים, ולכן נושא זה איים לפצל את עם ישראל ואת עבודת המקדש על פי שוני בלוח השנה.

בתקופת בית שני הייתה מחלוקת בין הפָּרוּשִים (חז"ל) ובין הצדוקים - ביתוסים והאיסיים[1]. הצדוקים והבייתוסים היו בעלי דעות דומות במחלוקת עם הפרושים בנושאי המקדש, ומייסדיהם היו כוהנים[2]. הצדוקים והבייתוסים בזמן הבית וכך גם השומרונים ומאוחר יותר הקראים, פירשו שבמילה 'שבת' הכוונה ליום השביעי בשבוע[3].

מחלוקת זו ניכרת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, ממשיכה בעמדת הפרושים, ומפרשת שצריך לספור ממחרת חג הפסח, ואילו הקראים מפרשים שצריך לספור ממחרת יום השבת שבתוך הפסח.

מקור הביטוי

הביטוי מופיע שלש פעמים בפרשיית מועדי ה' מקראי קודש שבפרשת אמורספר ויקרא), בהקשר לזמן הקרבת קרבן מנחת העומר, ותחילת הספירה עד ל'עצרת' - חג השבועות. תחילת הספירה ו'הקרבת העומר' כמובן קובעים את סופה של הספירה וזמן ה'עצרת' - חג השבועות. הקרבת העומר קשורה גם עם איסור חדש - האיסור לאכול תבואה חדשה, עד לאחר הקרבת קרבן העומר[4].

"...אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:...
    בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח לַה'. (כלומר: הקרבת קרבן הפסח)
    וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה': שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ ...

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
    כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ:
    וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
    וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם (מלשון ריצוי והתקבלות, כלומר שקיומכם יהיה מקובל. וחז"ל פירשו: מרצונכם, בלא כפייה),
    מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן...
    וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר: כֶּבֶשׂ... וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת...
    וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, - עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם -
    חֻקַּת עוֹלָם: לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

    וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת - מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר-הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת.
    - תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה!
    עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם,
    (ואז) וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'."
(פרשת אמור)

כלומר מהלך האירועים המוסכם על הכל מתקיים כך:

הספירה עצמה מוזכרת פעם נוספת בפרשיית המועדים שפרשת ראה בספר דברים:

"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ:
מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ,
מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן - כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ."
(פרשת ראה)

החיבור בין חג השבועות, חג הביכורים והמנחה החדשה מתקבל בפרשיית המוספים בפרשת פנחס שבספר במדבר, לאחר קרבן הפסח וקרבנות החג שעם קרבן הפסח:

"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם:
מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' - יִהְיֶה לָכֶם: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה..."
(פרשת פנחס)

ממחרת יום טוב ראשון של פסח (חז"ל)

הפָּרוּשִים (חז"ל) ואחריהם ההלכה הרבנית, פירשו את ה'שבת' שנזכרה בפסוקים אלו, במובן של יום טוב ראשון של פסח, ולא היום השביעי בשבוע. כלומר שיש להביא את העומר ביום השני של פסח, ט"ז בניסן, א' חול המועד בארץ ישראל, שהוא היום ממחרת לחג[5]. עוד באותה הפרשה בה כתוב הביטוי ממחרת השבת כתוב גם לגבי יום כיפור: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתיכֶם, כלומר שבת מתפרשת כאחד מימי המועד שאינו חל דווקא ביום השבת שבשבוע, (המכונה: שבת בראשית בפירושים, כלומר יום השבת שהיה בעת בריאת העולם)[6].

לפי פרשנות זו יש תאריך קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט"ז בניסן, אך לא יום קבוע בשבוע. חג השבועות יחול 51 יום לאחר הפסח. בימינו, על פי הלוח הקבוע (כשכבר אין עושים את טקס קידוש החודש), ומשתמשים בלוח קבוע מראש, תאריך חג השבועות חל תמיד בו' בסיון.

פירוש זה ניתן על פי המסורת (תורה שבעל פה), ונלמד ממקורות שונים[7] והחשוב בהם תיאור הפסח הראשון בארץ ישראל[8], על פי הכתוב בספר יהושע:

"וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ (אחרי המעבר לארץ, או: (לפי חז"ל) ממה שגדל בארץ) מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח: מַצּוֹת וְקָלוּי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ,
וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן -
וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא."
(יהושע)

תיאור זה מתאר את אכילת 'חדש' המקראי, איסור אכילת תבואה חדשה עד הקרבת קרבן מנחת העומר המדובר.

את הביטוי 'ממחרת הפסח' בספר יהושע - ניתן להבין כדעת חז"ל, שמדובר ביום ט"ז בניסן, אחרי היום של הפסח, והוא מימושו של הכתוב בפרשית המועדים בפרשת אמור: מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, ומתיישב היטב עם דברי חז"ל.

כאמור כיתות יהודיות שונות פירשו את הכתובים אחרת. היו כנראה כיתות שראו במילים "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" שבספר יהושע, כביטוי מרכזי, ופרשו אותו: "אחרי הקרבת קרבן הפסח - שהיה בשעות הערב של י"ד, 'ממחרת' - כלומר ביום הראשון של חג המצות, בט"ו בניסן! זאת על פי הפסוק בתחילת פרשת מסעי בספר במדבר:

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן,
- מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה, לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם!

שלשה פירושים השונים מדעת חז"ל ייתכנו לפסוקים אלו, לאור הבנה זו של ממחרת הפסח כיום ט"ו בחודש:

א. חג המצות קבוע ביום א', והוא יום התנופה: יומו הראשון של חג המצות בחמישה עשר בניסן היה גם יום הנפת העומר, והיה תמיד ביום הראשון בשבוע.
ב. חג המצות קבוע ביום ב', יום התנופה ביום א': הביטוי 'ממחרת הפסח', פורש אמנם כתאריך ט"ו בניסן יומו הראשון של חג המצות לאחר שערב קודם שחטו את קרבן הפסח, אך יום זה של שחיטת קרבן הפסח (י"ד בניסן) תמיד היה ביום ראשון בשבוע - ממחרת השבת, ובאותו יום גם הניפו את העומר וממנו החלו לספור את ספירת העצרת, ואילו חג המצות בתאריך ט"ו, התחיל תמיד ביום שני בשבוע בבוקר - 'ממחרת הפסח'.
ג. חג המצות קבוע ביום שישי, יום התנופה קבוע ביום א' שאחריו: את הפסח הקריבו ביום חמישי בשבוע בשעת הערב. חג המצות היה בשבת - 'ממחרת הפסח', ויום התנופה 'ממחרת השבת' - ביום ראשון.

נגד דעות אלו קבעו חז"ל את הכלל ולא בד"ו פסח - שפירושו שאין לקבוע את חג המצות, לא ביום ב' (שני - כדעת כיתת ממחרת הפסח), לא ביום ד' (רביעי - כדעת הבייתוסיים והצדוקים) ולא ביום ו' (שישי - כדעת 'ממחרת השבת שממחרת הפסח')[9].

הוכחות חז"ל לשיטתם

בתלמוד הבבלי על המשנה במסכת מנחות, הגמרא דנה ומביאה מספר הוכחות על פי דרך הלימוד התנאי. רבא, אחד מראשי האמוראים קבע שניתן לדחות את רוב הטענות הללו[10]:

  • לפי רבן יוחנן בן זכאי: הביטויים "שבע שבתות" ו"חמישים יום" מבטאים שני מקרים. האחד שבו במקרה חג השבועות חל ביום השבת עצמו, והשני על החג שחל באמצע ימות השבוע, ולא כשיטתם שהחג תמיד ביום ראשון, (כפשט הכתוב "ממחרת השבת השביעית").
  • רבי אליעזר: תספור לך - על בית הדין לקבוע את התאריך (כלומר הספירה היא על פי הירח, והיום בשבוע בו יחול החג תלוי בקביעת ראש חודש ניסן ובעקבותיו ט"ו ניסן - חג הפסח). הוא מסיים את דבריו: "יצאת שבת בראשית - שספירתה בכל אדם". כלומר אין לסמוך על שבת בראשית - היום השביעי של בריאת העולם, שאינה משתנה ואינה נקבעת בידי בית דין.
  • רבי יהושע: בפרשת השליו הובטח לבני ישראל לאכול בשר חודש ימים. וחודש נקבע על ידי קידוש החודש. (אולי הוא לומד זאת מכך שבפסוקים בהם מוזכר מקרא קודש תמיד רשום ביום... לחודש). מכאן הוא מסיק שכמו שראש חודש נקבעת בזמן מיוחד בשנה, כך גם ה'עצרת' (כלומר חג השבועות) נקבעת על פי יום מיוחד בשנה (יום ראש חודש ניסן, שמופיע בעונה מסוימת ונקבע על פי הירח בשונה משאר ימי השנה). "ואם תאמר: עצרת - לעולם אחר השבת (כלומר אם תנסה לטעון שעל החג לחול תמיד ביום ראשון בשבוע) - היאך תהא ניכרת משלפניה?
  • רבי ישמעאל: "אמרה תורה: הָבֵא עומר - בפסח, ושתי הלחם - בעצרת." - כמו ששתי הלחם מובאים בתוך החג, כך גם העומר צריך להיות מובא בחג. - אגב: עד להשערתה של פרופ' רחל אליאור לגבי שיטת הצדוקים, רבים התקשו להסביר דעה זו[11].

ברייתא קדומה המובאת בהמשך הסוגיה לומדת את שיטת חכמים על פי המילים "חמישים יום" - לאחר הקרבת הפסח. ואם קובעים את חמישים הימים לאחר השבת, מקבלים מספר ימים בלתי קבוע אחר הפסח (ולמעשה לפי שיטת ספר היובלים - תמיד מקבלים 60 יום אחר הפסח):

"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת: ממחרת יום טוב, או אינו אלא למחרת שבת בראשית?
רבי יוסי בר יהודה אומר:
הרי הוא אומר תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם - כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום.
ואם תאמר: ממחרת שבת בראשית? - פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים, חמשים ושלשה, חמשים וארבעה, חמשים וחמשה, חמשים וששה!!..."
(שם)

כמו כן מובאות דעות נוספות וביניהם דעת רבי יוסי (בן חלפתא) שהשבת חייבת להיות בתוך הפסח - אחרת אין זו "השבת", כלומר שבת מיוחדת[12]. כך מובאת גם ודעת רבי שמעון בן אלעזר המדבר על ששה או שבעה ימים שיש לאכול מצות לפי פסוקים הסותרים לכאורה זה את זה, והוא פותר זאת על ידי הסבר שישה ימים בלבד של אכילת מצות מהתבואה החדשה, כבר ביום השני של חג המצות.

ממחרת יום שביתת המן בכניסה לארץ (מתאים לדעת חז"ל)

על פי פירוש נוסף[13], מאחר שהמילה 'שבת' מופיעה לראשונה בפרשיית המן (פרק ט"ז בחומש שמות, פרשת בשלח), הרי שבתקופת נדודי בני ישראל במדבר פירוש המילה 'שבת' היה 'יום שביתת המן' ואז משמעות הביטוי "ממחרת השבת" הוא "ממחרת שביתת המן"[14].

בפרשיית מועדי ה' מקראי קודש, שהובאה בראש מאמר זה, נפתח הקטע העוסק בהנפת העומר במילים "כי תבואו אל הארץ". הקטע כולו עוסק בשנת הכניסה לארץ ולשביתת המן (הסופית) שתתרחש אז. אנו חוזרים לפסח הראשון בארץ ישראל. שם נאמר:

"וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר (=גידולי השנה שעברה ע"פ אבן עזרא לויקרא כג יא) הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח: מַצּוֹת וְקָלוּי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ,
וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן -
וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת (=גידולי השנה החדשה) אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא."
(יהושע)

בתחילת הפיסקה לעיל מפורש ש-"פסח" הוא יום הקרבת קרבן הפסח, י"ד בניסן. בני ישראל אכלו מתבואת הארץ ממחרת הפסח, ביום ט"ו בניסן ואז גם שבת המן. היום שלמחרת שביתת המן הוא ט"ז בניסן וביום זה יש להניף את העומר - וזאת בהתאם לשיטת חז"ל.

בסיום הקטע העוסק בהנפת העומר נאמר "חוקת עולם לדורותיכם". סיומת זו מופיעה לאחר תיאור של אירוע חד פעמי, ומציינת שיש לקיימו החל מאז כל שנה. מכאן שהקטע מתייחס לאירוע חד פעמי ולא באופן כללי לזמן לאחר הביאה לארץ.

על פי פירוש זה ניתן להבין[15] את הישנות המילה 'עומר' הן בקשר למידת המן: "עומר לגולגולת", והן לענייננו: "הנפת העומר". מצוות הנפת העומר מקיימת רצף בין המן במדבר לקציר בארץ ישראל. כלומר, מצד אחד ההכרה שהקציר הוא מתנת שמים כמו המן, ומצד שני הדגשת זכויותיו של העני בקציר כפי שהיה שוויון בירידת המן "עומר לגולגולת".

מאחר שבהמשך הדורות קיבלה השבת את מובנה המקובל היום - "היום השביעי", אבד הקשר בין השבת למן, אולם המסורת שקיבעה את הנפת העומר ליום ט"ז בניסן נשתמרה.

ממחרת שבת בראשית שבמהלך ימי הפסח

הבייתוסים

את דעת הבייתוסים (ואולי גם הצדוקים) הסבירה הפרשנות הרבנית, החל מתקופת הגאונים, בדומה לפרשנות הקראית, שב"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" מדובר בשבת הראשונה לאחר יום טוב הראשון של פסח. כלומר מדובר בשבת חול המועד פסח. לפי פירוש זה אין תאריך קבוע להקרבת קרבן העומר (ממחרת השבת). אך יש יום בשבוע קבוע: יום ראשון בשבוע.

בהתאמה, לפי הסבר זה (של הפרשנות הרבנית, על פי דעת הצדוקים) גם לחג השבועות אין תאריך קבוע, והוא נע בין תאריכים משתנים, שבעה שבועות אחרי אותו יום השבת של הקרבת העומר. יום זה תמיד חל ביום ראשון בשבוע, וכפשט הפסוק האחרון בפרשייה לגבי ה'מנחה החדשה': "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ... עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". כלומר חג השבועות תמיד חל ביום ראשון בשבוע, אך אין לו תאריך קבוע בחודש סיון.

הקראים והשומרונים כיום קובעים את חג השבועות על פי גישה זו.

הקראים

הקראים מסבירים שה' הידיעה במילים ממחרת השבת - מורה על כוונת הכתובים לשבת ידועה ומוכרת, הלא היא שבת בראשית - השבת הראשונה בעת בריאת העולם, המתוארת בתחילת פרשת בראשית. כלומר "השבת" פירושה היום השביעי בשבוע. לפי זה הם קובעים את תחילת ספירת העומר, ליום הראשון שלאחר השבת שבתוך פסח[16].

באתר המרשתת של הקהילה הקראית כתוב:

"מחרת השבת" הוא תמיד יום ראשון בשבוע. הכתוב גם ציין ואמר "השבת" בהא הידיעה ("הא הידיעה " תבוא על הדבר הידוע) והשבת ידועה לפי הכתוב: "זכור את-יום השבת לקדשו"...
ראייה לפירוש הזה של "השבת" יש בעצם הימנעות התורה מקביעת תאריך מוגדר לחג השבועות, כאשר היא ציוותה אותנו על ספירת העומר. ספירת העומר מסתיימת גם כן ביום א' בשבוע שהוא מחרת השבת ככתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית ..."[16]

ממחרת שביעי של פסח (ביתא ישראל)

גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח כנהוג אצל הפרושים. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.[17]

ממחרת שבת בראשית שלאחר שבעת ימי הפסח

ספר היובלים

ספר היובלים הוא ספר עתיק שעותקים עתיקים רבים ממנו נמצאו באתר כת מדבר יהודה ליד ים המלח. עותק ממנו נמצא גם בגניזת קהיר, ומשערים שהיה זה בעקבות תגלית חלק ממגילות אלו בתקופת רש"יתחילת מסעי הצלב). לפי ספר זה לכל תאריך בחודש יש יום בשבוע קבוע. חג המצות, שהוא ט"ו (15) לחודש הראשון, תמיד נופל ביום רביעי בשבוע (יום בריאת הארץ), וכך גם ימי השבוע קבועים בתוך תאריכי השנה, ולוח שמש קבוע בן חמישים ושנים שבועות ללא קשר עם שנת הירח, הוא הקובע את מהלך השנה. בכל חודש בדיוק ארבעה שבועות. ארבעה ימים בשנה הם חסרי תאריך, כלומר אינם שייכים לאף חודש, ונקראים "ימי פיגועים" (ביום הארוך בשנה, הקצר בשנה, ובשני ימי השוויון). לפי ספר זה, השבת נמצאת במרכז השבוע, כאשר רביעי חמישי ושישי לפניו, וראשון שני ושלישי אחריו.

לפי ספר היובלים, חג המצות כאמור קבוע, הן בתאריך והן ביום, ותמיד מתחיל ביום רביעי, ט"ו לחודש. את העומר יש להביא ממחרת השבת שלאחר שביעי של פסח.

לפי שיטת תיארוך זו, יום העומר, שתמיד חל ביום הראשון בשבוע, הוא בעל תאריך קבוע: כ"ו בניסן, 12 יום אחר תחילת חג המצות (שהוא 15 לחודש הראשון, ט"ו בניסן).

אך בולט יותר התאריך של חג השבועות, החל ביום ראשון בשבוע, שבעה שבועות לאחר מכן. חג השבועות חל תמיד בט"ו בסיוון (או ב-15 לחודש השלישי כלשונם). ב-15 לחודש השני (אייר), ביום רביעי בשבוע, חל פסח שני.

יום בשבוע ג ד ה ו ז א ב ג ד ה ו ז א
יום מפסח פסח חג המצות ב המועד ג המועד שבת ד המועד ה המועד ו המועד שביעי של פסח 8 9 10 11 שבת אחר הפסח 12 יום העומר
תאריך בחודש הראשון (ניסן) יד טו (15) טז (16) יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו

יש הסבורים כי הגישה המתוארת בספר היובלים היא שיטת הצדוקים - הבייתוסים[18], או האיסיים[19]. לפי גישה זו מובנת המשמעות העקרונית וההקשר למחלוקת העזה, המצומצמת לענייני הקרבה וזמן (שלא כמו המחלוקת בין הרבנים לקראים)[20]. לעומתם יש הדוחים גישה זו מכל וכל[21]

השומרונים

השומרונים משמרים במידה מסוימת את גישת ספר היובלים, ומתחילים את ספירת העומר ביום ראשון, למחרת השבת שלאחר הפסח. אך מכיוון שאין להם יום בשבוע הקבוע לחג הפסח, חג השבועות לפיכך, כמו הקראים, עשוי להיות בתאריך משתנה על פי היום בשבוע בו החל חג המצות, והתאריך של השבת שבתוך חג המצות באותה השנה[22][23].

מכיוון שחג השבועות הוא תמיד ביום ראשון, לאחר שבת, ואין מבשלים בשבת, הם אוכלים ביום זה מאכלי חלב בלבד[23].

יום בלתי קבוע בשנה התלוי בקציר (חקר המקרא)

לעומת הפרושים ושאר הזרמים בימי הבית השני, חלק מחוקרי המקרא מבינים את הכתוב כך שלספירת העומר וחג השבועות אין מועד קבוע, והדבר תלוי במועד תחילת הקציר. כלומר, מדי שנה המועד משתנה בהתאם לשינויים החלים בטבע ובמסורת החקלאית.[דרוש מקור]

בתורה לא מוזכר תאריך קבוע לחג השבועות, והתאריך נקבע לפי פירוש הפסוקים המספרים על ביאת ישראל להר סיני, שהייתה כפי הכתוב "בחודש השלישי". מחלוקת מובאת בתלמוד, אם מעמד הר סיני התרחש ביום השישי לחודש, או השביעי. ההלכה נפסקה כדעת האומר כי משה עלה להר סיני ביום השישי, לכן נהוג לחגוג את החג ביום השישי לחודש סיון, ולקבוע תמיד את אייר כחודש חסר. בזמנם של חז"ל, עקב קביעת החודשים על פי ראיית הלבנה, החג היה יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיון, שכל אחד מהם 50 יום לאחר הקרבת העומר, בהתאם למילואם או חיסורם של החודשים ניסן ואייר (כלומר אם הם בעלי 29 או 30 ימים), ולפי הכלל לא בד"ו פסח, כלומר קובעים את ראש חודש ניסן, כך שלא יצא ביום ב', ד' או ו'.[דרוש מקור]

ראו גם

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ר' המשנה בהערות לעיל (מנחות פ"ו מ"ה). ובתלמוד הבבלי על משנה זו נאמר: תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון: ...דלא למספד שהיו צדוקים אומרים... חגא דשבועיא דלא למספד - שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים! מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת - יום אחד הוא. (לעומת פסח וסוכות שהם בני שבעה ימים) עמד ותקנה אחר שבת, כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים. כי לשיטתם היא תמיד ביום ראשון, כך שיש שני ימי חופש: שבת וראשון. קרא (רבן יוחנן בן זכאי) עליו (על הזקן הפטפטן) מקרא זה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר (המרחק ממצרים לארץ ישראל, לפי הכתוב בתחילת פרשת דברים. ומשחק מילים עם 11 הימים מפסח להקרבת העומר לפי שיטתם, כלומר שיטת הצדוקים התרחקה מ'הר חורב' מקום קבלת התורה, ועברה דרך "האזור השעיר")... ואם משה רבינו אוהב ישראל היה - למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה! ולא תהא תורה שלמה שלנו, כשיחה בטילה שלכם... (בבלי, מנחות פרק אלו מנחות נקמצות)
    הסוגיה ממשיכה ומביאה הוכחות שונות לדעתם של התנאים לנכונות שיטתם.
  2. לפי חנוך אלבק, להלן. ור' s:ירושלמי יומא א ה (בהקרבת קרבן יום הכיפורים) משנה:
    מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְּהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ...: אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין - מַשְׂבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָּבָר מִכָּל מַה שֶׁאָמַרְנוּ לְךָ. הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין...
    גמרא: ולמה משביעין אותו? מפני הבייתוסין - שהיו אומרים: יקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים. (כלומר שאת ההקטרה לדעתם יש לעשות מחוץ לקודש הקודשים, לפי הפסוק: (בפרשת אחרי מות) ...וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן - וְלֹא יָמוּת! - כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.) ובהמשך אותה גמרא: ...שהרי הצדוקין אומרים: יתקן מבחוץ ויכניס! אם לפני בשר ודם עושין כן, קל וחומר לפני המקום! ואומר: (כלומר: וזאת על פי מה שכתוב בתורה) כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. אמרו להן חכמים: והלא כבר נאמר (בסוף אותה הפרשייה) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'? (וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת - וְלֹא יָמוּת): אינו נותן אלא מבפנים!!צאם כן למה נאמר: כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת? - מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן.... (מעלה עשן הוא שמו של סם קדום שהוסיפו לקטורת לפי חז"ל)
  3. (מסכת חגיגה פרק ב משנה ד) עצרת (כלומר חג השבועות) שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומרים, אין יום טבוח (אחר השבת). ומודים - שאם חל להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת, ואין כהן גדול מתלבש בכליו, ומותרין בהספד ותענית, שלא לקיים דברי האומרין: עצרת אחר השבת
  4. הציטוט הנרחב להלן דרוש על מנת להבין את מלוא היקף המחלוקות, ומקורן
  5. המשנה במסכת מנחות מתארת את הפעולות הטקסיות בקציר העומר: כיצד היו עושין? שלוחי בית דין היו יוצאין מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשיכה, אומר להן: "בא השמש?!" אומרין: "הין!". "בא השמש?!" אומרין: "הין!!" -"בא השמש??!" אומרין: "הין!!!" "מגל זו?" אומרין: "הין!". "מגל זו?!" אומרין: "הין!!"... ...שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרין הין, הין, הין. כל כך למה? מפני הבייתוסיין, שהיו אומרין: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. (מנחות פרק ו' (משנה ה'
  6. מגילת תענית בכתב יד על פי למחלוקות הצדוקים והפרושים בענייני המקדש וקודשיו חנוך אלבק מתוך העיתון סיני נ"ה, ה'תשכ"ג (אתר דעת)
  7. משנה מנחות ו ה המצוטט לעיל
  8. ר' כי לא נעשה כפסח הזה מאמרו של הרב צבי שוורץ (באתר דעת)
  9. יש הטוענים כמו בעלי התוספות שכלל זה לא קוים לפני תקופת הלוח הקבוע. סימני "לא אד"ו ראש, לא בד"ו פסח ועוד, מופיעים בספר הפרדס, המיוחס לרש"י כל אחד עם פסוק המייחסו למועד המדובר. הפסוק הפותח את כל הכללים מתייחס דווקא לכלל בד"ו. ר' סימן המועדים ומסורת שלהן (ספר הפרדס, אתר כתבים עבריים) ומבואר בספר הפרדס (ויקימקור)
  10. למעט שניים, והסוגיה דנה מהן הדחיות, ואילו מהשניים הוא טען שאין לדחות.
  11. כלומר: לפי דעתה הצדוקים (וכאמור הבייתוסים) שפעלו לפי ספר היוֹבְלִים, החלו לספור אחרי השבת שאחרי פסח, וגם הביאו את מנחת העומר באותו זמן, לאחר החג. (תמיד ביום ראשון בשבוע, בתאריך בתאריך ה-26 לחודש הראשון לשיטתם (או: כ"ו ניסן, לפי שיטתם), חמישה ימים לאחר הפסח (שתמיד הסתיים ביום שלישי בשבוע).
  12. יש הטוענים שזו הוכחה לצדקת השיטה המאחדת את הבייתוסים וספר היובלים, שכן השיטה הקראית - על פיה מדובר בשבת שבתוך הפסח, אינה נדחית בטענה זו. הבייתוסים כמובן טענו שהשבת פירושה שבת בראשית, אותה השבת שעליה כתוב בתורה: ויהי ערב ויהי בקר יום השישי, ויכולו השמים... ויכל אלהים ביום השביעי...
  13. איתמר כסלו, "והאכילנו את המן ונתן לנו את השבת" - למשמעות "ממחרת השבת", הוצאת תבונות, מכללת הרצוג
  14. ניצן חמיאל, חידת "ממחרת השבת", פשט ומסר
  15. שמואל כהן, "ממחרת השבת", הוצאת תבונות, מכללת הרצוג
  16. 16.0 16.1 הסבר ממחרת השבת (באתר הקראים)
  17. שרון שלום, מסיני לאתיופיה, עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 181
  18. מי כתב את המגילות הגנוזות הרצאתה של פרופ' רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית המאחדת את הצדוקים עם כת מדבר יהודה, ובפרט ספר היובלים
  19. ר' מאמרו של יעקב זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה, תרביץ נ"ט, עמ' 52
  20. ר' דברי אליאור בהרצאתה שם, ובספרה. כמו כן לפי גישה זו מובנים יותר כמה מהטיעונים של הפרושים כנגד הבייתוסים המופיעים במסכת מנחות, כאמור לעיל
  21. ביקורת על הספר מקדש ומרכבה כוהנים ומלאכים (ספרה של פרופ' רחל אליאור), על ידי פרופ' מאיר בר-אילן מאוניברסיטת בר-אילן
  22. לוח השנה השומרוני
  23. 23.0 23.1 חג השבועות ו'ממחרת השבת' (באתר השומרונים)
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0