רחוב שבטי ישראל
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם | שבטי ישראל |
| מיקום | |
| מדינה | ישראל |
| עיר | ירושלים |
| שכונה | מוסררה |
| קואורדינטות | 31°47′01″N 35°13′29″E / 31.78361°N 35.22472°E |
רחוב שבטי ישראל הוא אחד הרחובות הראשיים בירושלים, המשתרע משער יפו וכיכר צה"ל צפונה אל שדרות בר-לב ורחוב שמואל הנביא ומהווה את המשכו הדרומי של דרך סנט גו'רג'. הוא מסתיים בכיכר מנדלבאום. הרחוב מחבר את העיר העתיקה אל השכונות החרדיות מאה שערים, בתי אונגרין ומוסררה. חלק מהרחוב נסגר בשבת כחלק מגוש הרחובות החרדיים וביניהם השכונות החרדיות בירושלים. הרחוב קרוי על שם שבטי ישראל.
היסטוריה
תוואי הרחוב נסלל בתקופת המנדט הבריטי ב-1930. שם הרחוב עד רחוב הנביאים היה סנט פול על שם כנסיית סנט פול שהייתה ברחוב, ומרחוב הנביאים והלאה נקרא רחוב סנט ג'ורג' על שם קתדרלת סנט ג'ורג'. במלחמת העצמאות נחצה הרחוב לשניים, כאשר בתווך עובר הקו העירוני, ושמו הוסב ל"שבטי ישראל". חלקו הירדני של רחוב סנט ג'ורג' נשאר בשמו זה, ממעבר הגבול וצפונה.
ב-22 באוגוסט 2016 בוצע פיגוע דקירה ברחוב.[1]
מבנים ואתרים ברחוב
כיכר צה"ל
ערך מורחב – כיכר צה"ל
הכיכר התפתחה באופן טבעי בשלהי התקופה העות'מאנית, המחצית השנייה של המאה ה-19, כחלק מתהליך התרחבות העיר והיציאה מן החומות. היא נסמכת לפינה הצפון-מערבית של העיר העתיקה, בצומת דרכים מרכזי, וממנה התפצלו דרכים ראשיות אל יפו, חברון, עזה, שכם ויריחו, והיא היוותה באותה עת נקודת מוקד טבעית להתפתחותה של ירושלים החדשה שמחוץ לחומות. משהקים השלטון העות'מאני את בית הדואר הטורקי במקום, נקרא צומת הדרכים "כיכר הדואר". בתקופת המנדט הוסב שמה של הכיכר ל"כיכר אלנבי", על שמו של הפילדמרשל אדמונד אלנבי.
בחלוקת ירושלים לאחר מלחמת העצמאות, חצה הקו העירוני את הכיכר, שהפכה לנקודת חיכוך בין מזרח ירושלים למערבה. לאחר איחוד שני חלקי העיר ירושלים במלחמת ששת הימים הוסב שמה של הכיכר ל"כיכר צה"ל"[2]. ושבועיים לאחר סיום המלחמה החל בפינוי הריסות הבתים ובפירוק קירות המגן לאורך הקו העירוני[3]. המבנים שהיו צמודים לחומת העיר העתיקה מאזור הכיכר ועד שער יפו נהרסו והחומה שופצה ושומרה[4]. הכיכר שבה לשמש צומת רחובות חשוב ונקודת חיבור מרכזית בין העיר העתיקה והחדשה, ובין מזרח ירושלים ומערבה.
כחלק מהעבודות על הרכבת הקלה בירושלים, עברה הכיכר בשנת 2005 שיפוץ נרחב, ומתחתיה נכרתה מנהרה למכוניות על מנת להסיט כלי-רכב מן הכיכר ולאפשר מעבר חלק לרכבת הקלה שהחלה פעילותה ב-2011[5]. הכיכר עברה "מתיחת-פנים" על פי תוכניתו של האדריכל משה ספדיה אשר כללה ריצוף מחדש, בניית תיאטרון קטן, שתילת עצים ובניית רחבה להולכי רגל[6].
כיכר ספרא
- ערכים מורחבים – כיכר ספרא, קריית עיריית ירושלים
הכיכר נבנתה בשנת 1993, כחלק מבניית הקומפלקס של קריית עיריית ירושלים במקום. היא נקראת על שם יעקב ואסתר ספרא, הוריהם של יוסף ואדמונד ספרא, אנשי עסקים יהודים ונדבנים ידועים יוצאי העיר חלב שבסוריה, שפעלו רבות למען ירושלים, ותרמו מכספם לבניית הכיכר. הכיכר משמשת גם כמקום מארח לאירועים חברתיים שונים. פעם בשנה מארח המקום את 'הסטריט-בול 3X3', טורניר כדורסל לנוער מכל רחבי הארץ. בחג הסוכות מקימה עיריית ירושלים סוכה, שבה מתקיימות הופעות הפתוחות לציבור.
בפי תושבי ירושלים, נקראת היום כל קריית עיריית ירושלים הבנויה סביב הרחבה המרכזית בשם כיכר ספרא. בית העירייה הקודם, ששכן בתחילתו של רחוב יפו, נבנה בתקופת המנדט הבריטי. עם השנים היה צר מלהכיל את כל אגפיה של העיר ההולכת וגדלה, ועד שנות ה-90 כבר התפזרו מחלקות העירייה השונות בעשרות בניינים ברחבי העיר. המטרה בבניית קריית העירייה סביב כיכר ספרא הייתה לרכז את כל אגפי עיריית ירושלים ושלוחותיה במקום אחד, בסמוך לבית העירייה המקורי.
בית החולים הצרפתי סן לואי
- ערך מורחב – בית החולים הצרפתי סן לואי
בית החולים נוסד ב-1851 ביוזמת הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. הוא נקרא ע"ש לואי התשיעי מלך צרפת. סגנון הבנייה של בית החולים אופייני לזה של מוסדות ציבור קתוליים בצרפת באותם ימים, וממזג אלמנטים מהרנסאנס הצפוני המאוחר ומהבארוק. בתוך הבניין צבע דה פיילא בעצמו את קירות הכנסייה בדגמי צלבים ופרחי חבצלת (סמל המלוכה הצרפתית), ועל קיר החומה העליונה צייר את מגני האבירים הצלבניים שכבשו את ירושלים ואת תמונת ירושלים ביום הכיבוש, וכן דמויות גדולות של אבירים ממסדרי הטמפלרים וההוספיטלרים. במלחמת העולם הראשונה כיסו הטורקים את ציוריו בשחור והוא חידש אותם לאחר המלחמה.
כיום משמש בית החולים כהוספיס, המעניק לחולים טיפול תומך בסוף חייהם. הוא משרת אוכלוסייה מגוונת מאוד הכוללת מוסלמים, יהודים ונוצרים. נזירות מסדר "סן לואי" הן בעלות האחריות על בית החולים. רבים מהצוות בבית החולים הם מתנדבים שמגיעים מרחבי העולם לארץ לתקופות שבין שלושה חודשים לשנתיים, על מנת להתנדב בו.
מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים
- ערך מורחב – מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים
מוזיאון אסירי המחתרות החל את דרכו כאכסניה לנשים צליניות, כחלק ממגרש הרוסים. בתקופת המנדט הבריטי הוסב המקום לבית סוהר, ועם השנים נכלאו בו גם אנשי המחתרות - 'ההגנה', ה'אצ"ל' ו'לח"י', כשהמפורסמים מביניהם הם משה ברזני ומאיר פיינשטיין, שנטלו את חייהם בין כתליו, בלילה לפני עלייתם לגרדום.
בשנות התשעים של המאה העשרים, הוסב המבנה ששימש עד אז לצרכים ציבוריים שונים, למוזיאון המתאר את הווי החיים של אסירי המחתרות, ואתר הנצחה לאסירים ששבקו את חייהם.
המוזיאון פתוח לציבור הרחב, תמורת תשלום סמלי.
כנסיית סנט פול
כנסיית סנט פול המכונה גם כנסיית המבשר היא כנסייה הממוקמת בשכונת מוסררה בירושלים, ברחוב שבטי ישראל. ממול לכנסייה, קיים מנזר סנט דה פול. הכנסייה שייכת לחברה המסיונרית הכנסייתית מצרפת. הכנסייה הוקמה בשנת 1874, כחלק מהכנסייה האנגליקנית והייתה מהמבנים הראשונים באזור. בתקופת המנדט הבריטי עובדי המנהלה בריטיים נעזרו בשירותי הכנסייה וכמחווה הרחוב נקרא "סנט פול".
בית מחניים
- ערך מורחב – בית מחניים
בית מחניים נבנה בשנת 1885 לשמש כביתו הפרטי של הבנקאי יוהנס פרוטיגר. ב-1896 בנק פרוטיגר הכריז על פשיטת רגל ובית מחניים עבר לרשות הפטריארכיה הלטינית. אגודה יהודית מלונדון בשם 'אגודת אחים', רכשה את הבית ושיכנה בו את בית הספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד, שעבר אליו מהרובע היהודי בעיר העתיקה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה מנהלת בית הספר, שהייתה אנגלייה, גורשה למצרים. בית הספר פונה והבית הוחרם לטובת מגורי קצינים עות'מאנים. בשנות ה-20 של המאה ה-20, עבר לגור במבנה מנחם אוסישקין, מנהל הקרן הקיימת לישראל. ב-1927 פונה אוסישקין מהבית על ידי הנציב הבריטי העליון שמשכנו הקודם במתחם אוגוסטה ויקטוריה נפגע ברעידת אדמה. הנציב התגורר בבית מספר שנים, עד להשלמת משכנו החדש, ארמון הנציב. בשנות ה-30 חזר בית הספר לבנות לבניין, אך ב-1948 פונה שוב בשל קרבתו לגבול הירדני. ב-1949 הופקע הבניין על ידי ממשלת ישראל ושימש כמשרדו של זלמן שזר, שר החינוך הראשון. מאז ועד היום משמש הבית את לשכת שרי החינוך והנהלת משרד החינוך של מדינת ישראל.
הבית מעוצב בסגנון רנסאנסי, נאו-קלאסיציסטי, שהיה נפוץ באותה תקופה עבור בנייני פאר בעולם המערבי. הבית בן שתי קומות עם עליית גג ומרתף. על הגג הוקמה במה מוקפת מעקה לתצפית על העיר העתיקה. מסביב לבית חצר עצי נוי גדולה הכוללת גם ארזי לבנון. הבניין מעוצב באופן סימטרי. בחזית הבניין כניסה ראשית המעוטרת משני הצדדים בפילאסטרים ועליהם גמלון משולש. באמצע הגמלון חקוק שם הבית באנגלית: Mahanaim. בשני צדי החזית יש שני אגפים בצורת חצי מתומן, הבולטים מחוץ לקיר ומעוטרים בגילופי אבן בצורת מעוין. עיטור דומה יש גם בדלת הכניסה הראשית העשויה עץ. שתי קומות הבית מעוצבות באופן דומה. בשתיהן אולם מרכזי שסביבו מפוזרים החדרים (בסך הכול מכיל הבית 40 חדרים). השירותים הוקמו בשני מגדלונים בצמוד לבית מאחוריו, והם מחוברים לאולם המרכזי על ידי מסדרון. בחצר, שהוקפה חומה גבוהה, נבנו בנייני שירותים כגון בית הגנן, אורווה ובורות מים, וניטעו בה עצי נוי רבים.
בית החולים האיטלקי
- ערך מורחב – בית החולים האיטלקי (משרד החינוך)
בית החולים האיטלקי נבנה על ידי ממשלת איטליה, שביקשה, כמו מעצמות נוספות, להפגין נוכחות בירושלים. ב־1910 רכשה את הקרקע "האגודה לעזרה למיסיונרים איטלקים". האדריכלים האחים לואיג'י ואנטוניו ברלוצי הגיעו מאיטליה כדי לתכנן את הבניין, ולאחר עיכובים רבים עקב מלחמת העולם הראשונה, נשלמה הבנייה בשנת 1919. סגנון הבנייה של בית החולים אופייני למבני ציבור איטלקיים, כמו הפאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio – הארמון הישן) בפירנצה. במרכז הבניין שוכנת כנסייה בעלת חזית מפוארת, ולה מגדל פעמונים. החלונות הקמורים עוצבו בסגנון נאו-גותי, והבניין כולו מכוסה בעיטורי אבן וסמלי אצולה איטלקיים ממסעי הצלב. בעבר כללה הכנסייה ציורים ופסלים של מריה ושל אותו האיש, אך אלה הוסרו. גדר הברזל המקורית, הקיימת עד היום, מעוטרת אף היא בסמלים כמו נשר מכונף, גאורגיוס ה"קדוש" הורג הדרקון, הזאבה הקפיטולינית מניקה את התאומים רמוס ורומולוס, ועוד.
בית החולים פעל בין השנים 1919–1939, והמקום שימש כמוקד פעילות ותפילה לקהילה האיטלקית בירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הלאימו הבריטים את הבניין, והשתמשו בו כבית חולים צבאי וכמפקדה מחוזית של חיל האוויר המלכותי, והבניין הפך למתחם צבאי סגור ומגודר. "ההגנה" הצליחה להשתלט על הבניין במאי 1948, מיד עם יציאת הבריטים, ובמלחמת העצמאות הוא שימש כעמדה קדמית וכנקודת תצפית של צה"ל. הבניין הוחזר אחר כך למסדר הנזירות האיטלקי שניהל אותו, אולם בשנת 1963 הוא נמכר לממשלת ישראל, ומאז משמש את משרד החינוך.
סדנת ההדפס ירושלים
- ערך מורחב – סדנת ההדפס ירושלים
סדנת ההדפס נוסדה בירושלים בשנת 1974 בידי אריק קילמניק. בתחילה שכנה במבנה ברחוב רבי עקיבא. בשנת 1977 עברה הסדנה למבנה עות'מאני ברחוב הנביאים. הסדנה קמה במטרה להוות בית לאמנים ולעשייה אמנותית בטכניקות הדפס מסורתיות וכהמשך ישיר למסורת של ההדפס האמנותי העברי בראשית המאה ה-20. מדי שנה מוזמנים כ-20 אמנים לסדנה ליצור הדפסים בטכניקות שונות כגון דפוס משי, תחריט, תצריב ועוד. הסדנה ממנת את תהליך היצירה ומאפשרת אותו בעזרת צוות הדפסים של הסדנה. במהלך השנים פותחו בסדנה מגוון טכניקות הדפס חדשניות, כגון "בסיס לבן אלבה טינטה" (או "אלבה טינטה ירושלים").[7]
הכנסייה הרומנית
- ערך מורחב – הכנסייה הרומנית
הכנסייה הרומנית בירושלים היא כנסייה ומנזר השייכת לכנסייה האורתודוקסית הרומנית המשמשת את האוכלוסייה הרומנית בירושלים. כמו כן היא משמשת כנציגות הפטריארכיה האורתודוקסית רומנית בירושלים. בשנת 1927 רכשה הפטריארכיה של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית קרקע למבנה, ברחוב שבטי ישראל (אז רחוב סט. פאול). המבנה הושלם בשנת 1938. מגדל הכנסייה והמבנה ניזוק קשות במלחמת השחרור. לאחר המלחמה שימש הבניין את משרד החינוך והתרבות. ב-1962 הוחזר הבניין לרשות הכנסייה הרומנית. שיקום ושיפוץ נערכו בשנים 1963 ועד 1975. ב-1975 הכנסייה נחנכה מחדש. כיום עומד בראש הכנסייה ארכימנדריט. בכנסייה מספר קטן של נזירים ונזירות. הכנסייה משמשת כיום (2020) את אוכלוסיית העובדים הזרים מרומניה וצליינים המגיעים ממדינה זו.
בשנת תשכ"ז לאחר מלחמת ששת הימים לאחר מאבק בין מתפללי בית הכנסת תולדות אהרן לבין הכנסייה והעירייה הושגה פשרה שהעירייה תבנה קיר בין בית הכנסת לבין הכנסיה[8].
המבנה הוא בסגנון ביזנטי מזרחי. המאפיינים כוללים כיפת כסף, מגדל רב-צלעות וקירות מעוטרים בציורים כמקובל בכנסיות המזרחיות. מנזר קוזיה בדרום רומניה מזכיר מספר אלמנטים הקיימים בכנסייה הירושלמית.
בית המדרש תולדות אהרן
- ערך מורחב – בית המדרש תולדות אהרן
בית הכנסת נבנה על ידי האדמו"ר מתולדות אהרן רבי אברהם יצחק קאהן בשנת תשכ"ג, באופן שכותל המזרח עומד בדיוק מול מקום המקדש, וארון הקודש נבנה כולו בידי החסידים בלבד. לאחר שהמקום היה צר מהכיל נבנה בנין חדש ליד בנין בית המדרש הישן והם חוברו יחד להיכל אחד, מעמד הנחת אבן הפינה לבנין החדש נערכה בכ"ד בתשרי תשס"ב, בניית המבנה ארכה כשמונה שנים וחנוכת הבית נערכה בערב ראש השנה ה'תש"ע. המבנה תוכנן על ידי האדריכל אהרן אסטרייכר, חסיד בעלז.
בית המדרש הגדול שבקומות העליונות משמש לתפילה בשבתות וחגים. בימות החול מתקיימות התפילות בחמשה בתי כנסיות בקומות התחתונות של המבנה. בנוסף ישנם במבנה היכל התורה גדול, מקוה טהרה, היכל הישיבה קטנה, משרדי החסידות, חדר האדמו"ר, ומאפיית מצות. בבנין הישן יש מקוה טהרה, התלמוד תורה והישיבה גדולה.
כיכר מנדלבאום
- ערך מורחב – כיכר מנדלבאום
כיכר מנדלבאום הוא המקום בו היה בין השנים 1948–1967 מעבר מנדלבאום - מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן, ומעבר הגבול היחיד בין שני חלקיה של ירושלים. השם "מנדלבאום" הוא על שם ביתם של בני הזוג שמחה מנדלבאום ואסתר (מנדלבוים) - בית שהיה סמוך למעבר, בשטח ההפקר בין ישראל לבין ממלכת ירדן.
לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, נהרסו שרידי הבית שנותרו על תילם. כיום עובר במקום כביש מס' 1 של ירושלים (נחשב לחלק מכביש 60) ותוואי הרכבת הקלה (בקטע הנוכחי נקרא שדרות בר-לב). הכיכר הסמוכה למקום קרויה כיכר מנדלבאום, על שם בוני הבית. סמוך לכיכר שומרה העמדה הצבאית הצה"לית שחלשה על המעבר, "עמדת בית תורג'מן", במצבה בימי הקו העירוני. כיום ממומקת במבנה בית הכנסת חוט של חסד.
תמונות
רחוב שבטי ישראל 23
מוזיאון אסירי המחתרות במבט מלמעלה
רחוב שבטי ישראל
יד לקשיש
בית המשפט לעניינים מקומיים
.JPG)
קישורים חיצוניים
רחוב שבטי ישראל ירושלים 2022, סרטון בערוץ "streets", באתר יוטיוב (אורך: 01:13)- אביבה ושמואל בר-עם, השבט אמר את דברו: טיול לשבת ברחוב שבטי ישראל בירושלים, באתר "זמן ישראל", 28 בפברואר 2020
- ד"ר אדם אקרמן, אתרים היסטוריים בירושלים: הצצה למבנה המיוחד ברחוב שבטי ישראל, באתר כל העיר, 19 ביוני 2020
הערות שוליים
- ^ שבטי ישראל: צעיר נדקר בגבו; מצבו בינוני, באתר בחדרי חרדים, 22 באוגוסט 2016
- ^ שמות חדשים לרחובות במזרח־ירושלים ינציחו את שחרורה, דבר, 30 בנובמבר 1967
- ^ מינהלת החרום של הבירה ־ לקואליציית־קבע, על המשמר, 16 ביוני 1967
- ^ תושבי אזור "שער יפו' מתנגדים לפינוים מבתיהם, על המשמר, 21 ביוני 1967
- ^ שרון קדמי, חפירה וחציבה וחברה מאיטליה יקימו את מנהרת כיכר צה"ל בי-ם, באתר הארץ, 27 ביולי 2001
- ^ שרון קדמי, חברת "מוריה" מתחילה בעבודות תשתית להכשרת תוואי הרכבת הקלה בכיכר צה"ל בסמוך לחומות העיר העתיקה, באתר הארץ, 23 בפברואר 2005
- ^ ראו: קריגר, דן, גרפיקה אמנותית, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2000, עמ' 161-160
- ^ מחיצה ל "תולדות אהרן" מכספי הציבור
