שואל
שואל הוא אחד מארבעה שומרים האמורים בתורה, והוא החמור שבהם מבחינת אחריותו על החפץ, והוא מחויב להחזיר את החפץ בשלמותו בתום תקופת ההשאלה, וכמעט כל מאורע שאירע לחפץ, אף ללא אחריותו הישירה של השואל (כגון אונס), אינו עילה לפטרו מתשלום, אם אכן החפץ ניזוק או הושמד.
וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם
שעת החיוב
ישנה מחלוקת לגבי כל השומרים מהו השלב שממנו ואילך השומר מתחייב בתשלומי החפץ. לדעת הרמב"ם, השומר מתחייב רק אם כאשר הוא מבצע מעשה קניין בחפץ. לדעת תוספות והרא"ש, השומר מתחייב אפילו אם לא עשה קניין, ודי בכך שאמר לבעל החפץ "הנח לפנַי", כלומר שהסכים להתחיל לשמור. אולם, בניגוד לשאר השומרים, בשאלה, גם לדעת התוספות השואל מתחייב רק אם עשה מעשה קניין, ואינו מחויב באמירה גרידא.[1]
חיוב באונסים ומיתה
ערך מורחב – מתה מחמת מלאכה
בניגוד לשאר השומרים, הפטורים באופן שהפקדון ניזוק או נגנב באונס, השואל חייב אפילו באונסים, כלשון הפסוק: "ונשבר או מת", הסיבה לכך היא מפני ש"כל ההנאה שלו"[2], כלומר שבניגוד לשומר שכר, שואל יכול להשתמש בפקדון, ובניגוד לשוכר, הוא אינו משלם על השימוש בפקדון.
במקרה אחד בלבד פטור השואל באונסים: אם מתה מחמת מלאכה, סיבת הפטור בלשון הגמרא היא: "לאו לאוקמא בכילתא שאילתה", כלומר: כל מטרת ההשאלה היתה השימוש בחפץ, ולא כדי לשמור עליו[3].
שעת החיוב בפועל
כיוון שחיובי השמירה של השואל, כוללים חיוב אונס, שבו חייב השואל לשלם את ערך החפץ שהושאל למרות שהנזק שנגרם לו הוא באונס גמור ולא באשמתו כלל, בשונה משאר השומרים שמתחייבים בתשלום כתוצאה מכך שלא עמדו בהתחייבות השמירה שלהם למרות שלא קיבלו על עצמם את חיוב התשלומים, מן ההכרח שחיובי השואל נגרמים כתוצאה של התחייבות עצמאית של השואל לשלם את החפץ במקרה האונס.
בראשונים מוסבר, שהסיבה להתחייבות זו, היא ששיערו חכמים דעתם של שואל ומשאיל, שכיוון שהחפץ מושאל ומוענק לשואל למשך זמן ללא כל טובת הנאה למשאיל, רוצה השואל לרצות את דעתו של המשאיל בכל מקרה שהוא, גם אם מדובר באונס גמור, וכן המשאיל דורש את חיוב התשלומין על ידי השואל, מכיוון שהוא לעולם לא ידע האם האונס היה אכן אונס גמור או לא, ומכיוון שהוא משאיל את החפץ ללא טובת הנאה, הוא דורש מהשואל להניח את דעתו, בכך שהוא מתחייב לשלם את ערכו בכל מחיר[דרוש מקור].
כיוון שחיוביו של השואל חלים, כאמור, על ידי התחייבותו של השואל, נחלקו חז"ל מתי חלים תשלומי האונס. לפי גישה אחת בתלמוד, החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, וכאשר השואל מקבל את החפץ ברשותו, הוא מחייב את עצמו בערכו של החפץ, כך שאם החפץ לא יהיה קיים בתום השאלה, הוא כבר יהיה חייב אוטומטית בתשלומיה. לפי גישה אחרת, למרות שהשואל מחייב עצמו בתשלומין בשעת ההשאלה, הרי החיוב המעשי נגרם רק בשעת האונס. קיימים חילוקים רבים למעשה בין שני הצדדים: אם החיוב הממוני חל בשעת ההשאלה, נמצא שגם אם מת השואל והיא נאנסה ביד בניו, ניתן לגבות את התשלומין מנכסי המת, אך אם החיוב נגרם רק בשעת האונס, נמצא שאם השואל כבר לא היה בין החיים בשעת האונס, אין להטיל את חיובי האונס על בניו, אלא רק חיובי נהנה, שלפיו אדם חייב לשלם כל הנאה שבאה לו מאדם אחר, באותו סכום בה ההנאה שווה לו. כך למשל, אם הם אכלו את בשר בעל החיים כיוון שהם חשבו שהוא של אביהם המת, הם חייבים לשלם ערך של בשר, כפי המחיר הזול בשוק.
בנוסף, קיים חילוק הלכתי אחר התלוי בין שני צדדים אלו, לפי כללי קם ליה בדרבה מיניה, האומרים שלא ניתן להטיל על אדם שני חיובים על מעשה אחד. ולכן: אם השואל טבח את הבהמה בשבת, אם נאמר שהחיוב הממוני חל רק בשעת האונס, הוא יהיה פטור מלשלם את ערך החפץ, שהרי באותה שעה בה חל בחיוב המשפטי, חל חיוב נוסף - עונש סקילה על חילול שבת, ויש להעניש אותו רק בעונש הכבד יותר מבין השניים. אך אם החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, לא יהיה קיים הפטור של קם ליה בדרבה מיניה במקרה כזה[4].
בעליו עמו
- ערך מורחב – שמירה בבעלים
בכל השומרים, אם הבעלים עבדו עבור השומר בעת שהשומר קיבל את החפץ לשמור, השומר פטור מלשלם.
הערות שוליים
- ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף צ"ט עמוד א', ד"ה כך תקנו.
- ^ בבא מציעא דף צ"ד ע"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ו עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ב עמוד א' על פי רש"י.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
