פינטובו
 | |
| ענן האפר מעל פינטובו במהלך ההתפרצות של שנת 1991 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש שכבתי פעיל |
| גובה | 1,486 (1,785 לפני 15 ביוני 1991) מטר |
| מיקום |
 האי לוזון, הפיליפינים |
| רכס הרים | הרי זמבלס |
| מספר הר געש | =0703-083[2] |
| התפרצות אחרונה | 15 ביוני 1991[1] |
| קואורדינטות | 15°7′48″N 120°21′0″E / 15.13000°N 120.35000°E |
|
(למפת הפיליפינים רגילה) | |
פִּינַטוּבּוֹ (בפיליפינית: Bundok Pinatubo) הוא הר געש פעיל על האי לוזון שבפיליפינים, הנמצא על גבול הפרובינציות זמבלס, טרלק ופמפניה. עד לשנת 1991 היה פינטובו רדום וניכרו עליו סימני בליה טבעית. על מורדותיו היה יער עבות שממנו התקיימו כמה אלפי תושבים מקומיים, בני שבט אייטה שנמלטו מן העמקים להרים עם בוא המתיישבים הספרדים בשנת 1565.
התפרצותו של הר הגעש ביוני 1991, במדד התפרצות געשית 6, באה לאחר יותר מחמש מאות שנה בהן היה ההר רדום. התפרצותו של הפינטובו הייתה התפרצות הר הגעש השנייה בגודלה במאה ה-20, מבחינת כמות החומר שנפלט מן הלוע. תחזיות מדויקות של ההתפרצות הקרבה הביאו לפינויים של אלפי תושבים מן האזורים הסמוכים להר ובכך חסכו אבדות רבות בנפש, אולם אזורים אלה ניזוקו באופן קשה מן הזרמים הפירוקלסטיים ומנשירת אפר וכן מלהארים (מפולות בוץ געשי) שנגרמו מגשמים עזים, והביאו להרג של מאות אנשים ולהרס אלפי בתים[3].
השפעות התפרצות הפינטובו הורגשו בכל קצווי תבל. בהתפרצות נפלטו מלוע ההר כ-10 מיליארד טון של מגמה וכ-20 מיליון טון של דו-תחמוצת הגופרית (), וכן נפלטו כמויות עצומות של מינרלים ומתכות לפני האדמה. בהתפרצות נפלטו לחלל הסטרטוספירה כמויות גדולות של תרסיסים – יותר מבכל התפרצות הר געש אחרת מאז התפרצות הקרקטואה בשנת 1883. התרסיסים שנפלטו לחלל המשיכו לרחף במשך החודשים שלאחר ההתפרצות, ויצרו שכבה של אובך גופריתי. בתקופה זו ירדה הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ בחצי מעלת צלזיוס לערך, וקצב הרס שכבת האוזון גבר באופן משמעותי.
סביבת ההר
פינטובו הוא חלק משרשרת הרי געש השוכנת לאורך חופו המערבי של האי לוזון. הרי געש אלה נוצרו בנקודת המגע של שני לוחות טקטוניים אדירים, הלוח האירואסייתיי המחליק מתחת ללוח הפיליפיני לאורך שקע מנילה הנמצא ממערב ומהווים חלק מטבעת האש שסביב האוקיינוס השקט. המילה "פינטובו" בלשונות המקומיות טגלוג וסמבל, פירושה "אשר גדל", המרמז להתפרצותו של ההר במאה ה-15, אף שלא נמצאה עדות לאזכורי ההתפרצות ההיסטורית בסיפורת העממית של תושבי האזור. לשם "פינטובו" ישנו פירוש נוסף, ולפיו מדובר בקרקע פורייה שבה היבולים משגשגים.
קודם להתפרצות האדירה בשנת 1991 היה פינטובו הר געש בלתי ידוע, שלא היה מוכר ברוב האזורים ששכנו סמוך לו. פסגתו הייתה בגובה 1,745 מטר מעל פני הים, אולם היא בלטה רק 600 מטר מעל הרמה שעליה שוכן ההר ורק 200 מטר מעל הפסגות השכנות, שהסתירו אותו מכמה כיוונים. בני שבט האייטה ישבו על מורדות הר הגעש ובאזורים השכנים במשך מאות שנים, מאז הימלטם מאימת הכובשים הספרדים. האייטה עסקו בציד ובאיסוף מזון בג'ונגלים הסבוכים שבסביבת ההר ושרדו בהצלחה רבה. הם אף עסקו בגידולים חקלאיים כגון אורז ושעורה.
בסביבתו הקרובה של ההר התגוררו כשלושים אלף תושבים, ששכנו בכפרים קטנים. היערות הסבוכים בסביבה, ששגשגו הודות למשקעים רבים (כמעט 4,000 מ"מ בשנה) היוו מקור קיום לאוכלוסייה, והקרקע הגעשית הפורייה התאימה לעיבוד חקלאי. במרחק של 40 ק"מ מן ההר התגוררו כמעט חצי מיליון תושבים, חלקם ביישובים עירוניים. באזור זה שכן אף בסיס חיל האוויר האמריקאי קלארק, בו התגוררו כעשרים אלף איש.
מקורותיהם של מספר נהרות מוצאם בהר פינטובו, בהם הנהרות בוקאו, סנטו תומאס, מלומה, טנגואיי וקילנג. לפני ההתפרצות היוו נהרות אלה מערכות אקולוגיות חשובות, אולם לאחר ההתפרצות נסתמו עמקים רבים בחומרי ההתפרצות. מאז שנת 1991 נסתמו ערוצי הנהרות במשקעי אפר ובלהאר (מפולות בוץ געשי). ממחקרים שנעשו באזור מסתמן שיחלפו שנים רבות לפני שמערכת הנהרות בסביבת ההר תתאושש.
היסטוריה גאולוגית
אף שתושבים מקומיים אינם זוכרים התפרצויות גדולות קודמות של פינטובו, כמה מבני שבט אייטה סיפרו שאבותיהם זכרו התפרצויות קטנות של ההר בעבר. אזור הר פינטובו היה ידוע בפעילות גאו-תרמית בסביבתו והתפרצויות קטנות של קיטור אופייניות לאזורים כאלה בעולם. רק לאחר ההתפרצות בשנת 1991 חקרו גאולוגים את ההיסטוריה של הר הגעש והאזור. ניתן לחלק את ההתפרצויות של הר הגעש לשתי תקופות עיקריות.
התפרצויות גדולות של ההר אירעו לפני 5,000, 3,900 ו-2,300 שנה. כל אחת מהן הייתה כנראה גדולה מאד ובמהלכה נפלט חומר בנפח העולה על 10 ק"מ מעוקב, שכיסה שטחים נרחבים בסביבת ההר. להערכת מדענים ההתפרצות האחרונה, לפני ההתפרצות של 1991, אירעה לפני כחמש מאות שנה ולאחריה היה הר הגעש רדום. בתקופה זו כוסו מורדות ההר לחלוטין ביער גשם עבות[4].
התעוררות ההר בשנת 1991
ב-16 ביולי 1990 זעזעה רעידת אדמה בעוצמה של 7.8 בסולם ריכטר את מרכז האי לוזון. מוקד רעידת האדמה היה 100 ק"מ לערך מצפון-מזרח לפינטובו, דבר שהוביל מספר וולקנולוגים לשער שרעידה זו היא שגרמה בסופו של דבר להתעוררותו של ההר, אף שהדבר לא ניתן להוכחה ודאית. שבועיים לאחר רעידת האדמה דיווחו תושבים מקומיים על קיטור היוצא מן ההר, אולם מדענים שביקרו בהר מצאו שהמקור לדיווח הוא כנראה מפולות אדמה קטנות ולא פעילות געשית.
ב-15 במרץ 1991 חשו התושבים בכפרים מצפון-מערב להר בסדרה של רעידות אדמה. רעידות אדמה בעוצמה גוברת והולכת התרחשו בשבועיים שלאחר מכן, דבר שהבהיר שפעילות געשית כלשהי הולכת ומתקרבת. ב-2 באפריל התעורר ההר בהתפרצויות של קיטור ואפר שאירעו סמוך לפסגה בבקע שאורכו כ-1.5 ק"מ. במהלך השבועות שלאחר מכן המשיך ההר בסדרה של התפרצויות קטנות שהטילו אפר על אזורים סמוכים. סייסמוגרפים תיעדו באותה תקופה מאות רעידות אדמה קטנות בכל יום.
עם תחילת הפעילות הביאו מדענים ציוד לניטור פעילות ההר והחלו אוספים מידע גאולוגי על התפרצויות קודמות של הר הגעש. תיארוך פחמן-14 של פחם משיירי התפרצויות היסטוריות גילה שלוש התפרצויות גדולות באלפי השנים האחרונות, בערך לפני 5,500, 3,500 ו-500 שנה. מחקרים גאולוגיים הראו שהמישורים הסמוכים להר נוצרו ברובם ממפולות בוץ געשי (להאר) שנפלט בהתפרצויות קודמות.
פעילות ההר הלכה וגברה בחודשים אפריל ומאי. מדידות של הפליטה היומית של דו-תחמוצת הגופרית הראו עלייה מהירה מ-500 טון ב-13 במאי ל-5,000 טון ב-28 במאי. ממצאים אלה הצביעו על עמוד של מגמה המתרומם בהדרגה מתחת להר הגעש. לאחר 28 במאי, ירדה באופן משמעותי כמות דו-תחמוצת הפחמן שנפלטה מן ההר, דבר שהוביל לחששות שנתיב הגז הנפלט מן המגמה נחסם, דבר העלול להוביל לעלייה בלחץ הפנימי של ההר ובסופו של דבר להתפרצות בעלת אופי של התפוצצות אדירה.
התפרצויות המגמה הראשונות אירעו ב-3 ביוני וההתפרצות הגדולה הראשונה התרחשה ב-7 ביוני ובה התרומם ענן אפר לגובה של 7 ק"מ. לאחריה פרסם המכון הפיליפיני לוולקנולוגיה וסייסמולוגיה אזהרה ולפיה קיימת אפשרות להתפרצות חזקה של ההר בתוך שבועיים.
הפינוי
לאור הסימנים הגוברים להתפרצות מתקרבת של ההר נוצר שיתוף פעולה בין המכון הפיליפיני לוולקנולוגיה וסייסמולוגיה לבין המכון הגאולוגי האמריקאי, כדי לשכנע את התושבים באזורי הסכנה סמוך להר להתפנות מבתיהם. הסיכון בכך היה שאזהרת שווא עלולה להוביל להתעלמות התושבים מאזהרות עתידיות. לעומת זאת, עיכוב באזהרה עלול היה לגרום למותם של אלפי תושבים. על כן הייתה חשיבות עליונה להערכה מדויקת של מידת הסיכון להתפרצות של ההר בכל רגע נתון.
סביב ההר הוגדרו שלושה אזורי פינוי. הקרוב ביותר להר היה ברדיוס של 10 ק"מ מהפסגה, השני היה בין 10 ל-20 ק"מ מהפסגה והשלישי היה בין 20 ל-40 ק"מ מהפסגה (ובתוכו היה בסיס חיל האוויר האמריקאי קלארק והעיר אנג'לס סיטי בת כ-150,000 תושבים). עד לרדיוס של 20 ק"מ מן הפסגה התגוררו כ-40 אלף תושבים, בעוד שבמרחק של 20 - 40 ק"מ מן הפסגה נמנו 331,000 תושבים. המדענים הגדירו חמש דרגות של התרעה, החל מדרגה 1 (פעילות סייסמית מעטה) ועד לדרגה 5 (התפרצות עזה). בכל יום פורסמו התראות תוך פירוט דרגת האזהרה ואזור הסכנה. התראות פורסמו באמצעי התקשורת השונים: עיתונים, שידורי רדיו וטלוויזיה וכן באמצעות ארגונים קהילתיים שונים שפעלו באזורי הסכנה.
רבים מבני האייטה שגרו במורדות ההר נטשו את כפריהם מרצונם החופשי כשהחל ההר להתפרץ בחודש אפריל, והתכנסו בכפר ששכן כ-12 ק"מ מהפסגה. ככל שהלכו ההתפרצויות והחמירו נדדו בני האייטה לכפרים מרוחקים יותר, חלקם נאלצו לנדוד תשע פעמים במהלך החודשיים שקדמו להתפרצות הגדולה.
ההוראה הרשמית הראשונה להתפנות מהאזור ברדיוס 10 ק"מ מהפסגה פורסמה ביום 7 באפריל. ההוראה להתפנות מהאזור שבין 10 - 20 ק"מ מן הפסגה פורסמה ביום 7 ביוני. התרעה בדרגה 5 שפורסמה ביום 14 ביוני גרמה לפינוי האזור שבמרחק 20 - 40 ק"מ מהפסגה. בסך הכול פינו את האזור כ-60 אלף תושבים ברדיוס 30 ק"מ מהפסגה עד ליום 15 ביוני. רוב התושבים עברו לבירת הפיליפינים מנילה וכן לקזון סיטי, שם שהו כ-30 אלף פליטים באצטדיון הכדורגל שבעיר.
ההתפרצויות לקראת השיא
בתחילת חודש יוני הראו מכשירי מדידה שההר מגדיל את נפחו, כנראה עקב כמות גדולה של מגמה המצטברת בתוך ההר, מתחת לפסגה. במקביל, פעילות סייסמית שמוקדה הקודם היה בעומק של מספר ק"מ במעבה האדמה, כ-5 ק"מ מצפון-מערב לפסגה, החלה להיות רדודה יותר ומוקדה היה בדיוק מתחת לפסגת ההר. ב-7 ביוני החלו התפרצויות המגמה הראשונות ויצרו כיפה געשית בפסגת ההר. הכיפה הלכה וגדלה במשך חמישה ימים והגיעה לקוטר של 200 מטר ולגובה של 40 מטר.
בבוקר ה-12 ביוני, בשעה 03:41, בישרה התפוצצות קטנה את השלב הבא, החזק יותר של ההתפרצות. מספר שעות אחר כך, התפוצצויות גדולות שמשכן היה בין חצי שעה לשעה יצרו ענן ענק שהגיע לגובה של 19 ק"מ וזרמים פירוקלסטיים ירדו במורדות ההר והגיעו, בחלק מעמקי הנהרות, עד למרחק של 4 ק"מ מן הפסגה. 14 שעות מאוחר יותר שיגרה התפרצות שנמשכה רבע שעה ענן אפר לגובה של 24 ק"מ. התרוממות הענן לוותה בברקים רבים.
ב-13 ביוני, בשעה 08:41, החלה התפרצות עזה שלישית, לאחר שורה ארוכה של רעידות אדמה קטנות בשעתיים שקדמו לה. ההתפרצות נמשכה כחמש דקות, שבהן ענן האפר טיפס שוב לגובה 24 ק"מ. לאחר שלוש שעות של שקט החלה שוב פעילות סייסמית שהלכה וגברה לאורך 24 שעות, עד שביום 14 ביוני בשעה 13:09 אירעה התפרצות עזה נוספת שנמשכה שלוש דקות ושגרה ענן אפר לגובה 21 ק"מ.
האפר שנפלט בארבע ההתפרצויות הללו התפזר בעיקר באזור שמדרום-מערב להר. שעתיים לאחר האחרונה מבין ארבע ההתפרצויות, החלה סדרת התפרצויות שנמשכה כ-24 שעות ובמהלכן נצפו זרמים פירוקלסטיים לאורך מספר ק"מ במורד ההר ובעמקי הנהרות היוצאים ממנו.
התפרצות השיא
ב-15 ביוני 1991 החלה התפרצות השיא של פינטובו. רעידות אדמה נרחבות שהחלו בשעה 13:42 גרמו לעומס אדיר של נתונים במכשירי הסייסמוגרף שבבסיס חיל האוויר קלארק, עד שבשעה 14:30 יצאו המכשירים מכלל פעולה, כנראה עקב האבק הרב שבאוויר. באותה עת נרשמו גם שינויים קיצוניים בלחץ האטמוספירי באזור.
באותו היום הכה הטייפון "יוניה" באי וחלף כ-75 ק"מ מצפון להר הגעש. הגשמים העזים כתוצאה מהסופה לא איפשרו תצפיות ישירות על הר הגעש, אך ממדידות שנעשו עולה שענן האפר עלה לגובה של 34 ק"מ בשיא ההתפרצות, שנמשכה כשלוש שעות. זרמים פירוקלסטיים שנשפכו מהלוע הגיעו למרחק של 16 ק"מ. גשמי סופת הטייפון שהתערבבו באפר גרמו למפולות בוץ אדירות.
ענן האפר כיסה אזור של כ-125,000 קמ"ר והטיל אפלה על רוב שטחו המרכזי של האי לוזון. כמעט כל האי כוסה באפר, בכמויות משתנות. אפר נפל גם ברוב אזור ים סין הדרומי ונפילת אפר תועדה אף באזורים מרוחקים כמו וייטנאם, קמבודיה ומלזיה.
בערך בשעה 22:30, תשע שעות לאחר תחילת התפרצות השיא, החלו גלי הלחץ האטמוספירי לחזור לרמות שקדמו להתפרצות. כיוון שלא היו עוד סייסמוגרפים תקינים בסביבת ההר, אין תיעוד של הפעילות הסייסמית משלב זה, אולם וולקנולוגים אוחזים בדעה שהחל משעה זו החל סופה של ההתפרצות.
ההתפרצות הביאה לפליטת כמויות אדירות של מינרלים ומתכות מבטן האדמה לפני השטח. לפי הערכות נפלטו לסביבה 800,000 טון של אבץ, 600,000 טון נחושת, 550,000 טון כרום, 300,000 טון ניקל, 100,000 טון עופרת, 10,000 טון ארסן, 1,000 טון קדמיום ו-800 טון כספית[5].
לאחר ההתפרצות
סך כל החומר שנפלט מהר פינטובו מוערך בכ-10 ק"מ מעוקב. זוהי התפרצות הר הגעש הגדולה ביותר מאז התפרצות הר נוברופטה שבאלסקה בשנת 1912, והיא גדולה פי עשרה מהתפרצות סנט הלנס בשנת 1980. התפרצות השיא דורגה בדרגה 6 במדד התפרצות געשית[6]. במקום שבו הייתה פסגתו של ההר נותר לוע בקוטר של 2.5 ק"מ. הנקודה הגבוהה בהר, הנמצאת בשולי הלוע, היא בגובה 1,485 מטר, ונמוכה ב-299 מטר מגובה הפסגה שלפני ההתפרצות.
722 איש נהרגו כתוצאה מההתפרצות, כשרבים מהם נהרגו מהתמוטטות גגות בתיהם תחת כובד משקל האפר. סכנת ההתמוטטות גברה עקב הגשמים שירדו באזור כתוצאה מסופת הטייפון "יוניה". מאמצי הפינוי של תושבי האזור הצילו ממוות אלפי נפשות ונחשבים לאחד משיאי עבודת הוולקנולוגים בניבוי התפרצויות.
מאז ההתפרצות מתרחשות באזור, בכל עונה גשומה, מפולות בוץ שגורמות לפינוי אלפי תושבים. מאות תושבים מתו כתוצאה מתנאי תברואה ירודים במחנות הפליטים אליהם פונו. החקלאות באזור פינטובו נפגעה קשות מן ההתפרצות ומאות קמ"ר של שטחים מעובדים הפכו לאדמות בור והותירו חקלאים רבים ללא מקור פרנסה.
ממשלת ארצות הברית החזיקה באזור הר פינטובו שני בסיסי צבא גדולים: בסיס הצי במפרץ סוביק, כ-75 ק"מ מדרום-מערב להר, ובסיס חיל האוויר קלארק במרחק 40 ק"מ ממזרח לפסגת ההר. שני הבסיסים ניזוקו קשות כתוצאה מההתפרצות.
השפעות חברתיות וכלכליות
התפרצות פינטובו פגעה קשות בהתפתחות הכלכלית באזורים הסמוכים להר. נדרשו מיליארדי פסו פיליפיניים כדי לתקן את הנזק הניכר למבנים ולתשתיות שנגרם כתוצאה מההתפרצות. תקציבים גדולים נוספים נדרשו לבניית סכרים וקירות כדי לתעל את זרמי מפולות הבוץ.
364 קהילות ו-2.1 מיליון תושבים נפגעו מההתפרצות כתוצאה מהרס בתיהם, או מקורות פרנסתם. יותר מ-8,000 בתים נהרסו כליל ו-73,000 בתים נוספים ניזוקו. נוסף לנזקים שנגרמו ליישובים הסמוכים להר, נהרסו גם כבישים וקווי תקשורת כתוצאה מהזרמים הפירוקלסטיים ומפולות הבוץ. ההערכות הן שההשקעה בתיקון הנזקים לתשתיות הסתכמה ב-3.8 מיליארד פסו.
פרויקטים רבים של ייעור נהרסו כתוצאה מההתפרצות ובסך הכול נהרס יער בשטח 150 קמ"ר שערכו הוערך ב-125 מיליון פסו. 800 קמ"ר של שטחים חקלאיים ניזוקו קשות וכמעט 800,000 ראשי בקר ובעלי חיים אחרים במשקי חי מתו. הערכה היא שהנזק לחקלאות מסתכם בסך 1.5 מיליארד פסו.
מתקני בריאות שונים נפגעו אף הם ומחלות שפגעו בתושבים שנעקרו מבתיהם גרמו לעלייה חדה בשיעור התמותה. חינוכם של ילדים רבים נפגע עם הריסת בתי ספר. חלקו של אזור פינטובו בתוצר המקומי הגולמי של הפיליפינים היה כ-10%. לפני ההתפרצות היה גידול שנתי של 5% בתוצר המקומי הגולמי, אולם בשנת 1991 הוא ירד ביותר מ-3% לעומת שנת 1990.
השפעות עולמיות
התפרצות כה עזה של כמויות אדירות של לבה ואפר העיפו כמות גדולה של תרסיסים ואבק לסטרטוספירה. דו-תחמוצת הגופרית עברה תהליך של חמצון באטמוספירה ויצרה אובך של חומצה גופרתית אשר התפשטה בהדרגה בעולם במשך השנה שלאחר ההתפרצות. לדעת מדענים, חדירת תרסיסים אלה לסטרטוספירה הייתה הגדולה ביותר מאז התפרצות הקרקטואה בשנת 1883, והייתה במסה כוללת של כ-17 מיליון טון דו-תחמוצת הגופרית.
חדירת כמות כה גדולה של תרסיס לסטרטוספירה גרמה לירידה שהגיעה עד ל-5% בכמות האור על פני כדור הארץ. כתוצאה מהאובך בשכבות הסטרטוספירה ירדה הטמפרטורה הממוצעת בחצי הכדור הצפוני בין 0.5-0.6 מעלות צלזיוס, ובעולם כולו הייתה ירידה ממוצעת בטמפרטורה של 0.4 מעלות צלזיוס. בה בעת עלתה הטמפרטורה הממוצעת בסטרטוספירה במספר מעלות, זאת בשל הקרינה שנספגה בתרסיסים. ניתן היה עדיין לזהות את הענן שנוצר בסטרטוספירה כתוצאה מההתפרצות אף שלוש שנים לאחר שאירעה.
להתפרצות הייתה השפעה משמעותית על רמת האוזון בסטרטוספירה והיא גרמה לעלייה ניכרת בקצב הרס שכבת האוזון. בעונת החורף של שנת 1992 הגיעה שכבת האוזון בגבהי-הביניים לרמות הנמוכות ביותר שנרשמו בחצי הכדור הדרומי, והחור באוזון מעל אנטארקטיקה הגיע לממדיו הגדולים ביותר עד לאותה עת, כתוצאה מהירידה המהירה ביותר בכמויות האוזון. התפרצות הר הדסון בצ'ילה בחודש אוגוסט 1991 תרמה אף היא להרס האוזון בחצי הכדור הדרומי.
בחורף של שנת 1991 - 1992 ירדו כמויות גשמים חריגות ביותר בישראל, ובכל אגן מזרח הים התיכון הייתה אותה שנה ברוכה בגשמים. מדענים שונים ייחסו כמויות גשמים חריגות אלה להתפרצות הפינטובו, כמו גם לתופעת אל ניניו באותה שנה[7].
השפעה בולטת נוספת של הימצאות אבק ההתפרצות באטמוספירה הייתה במהלך הופעת ליקויי ירח. בדרך כלל אפילו באמצע הליקוי ניתן עדיין להבחין בחלקו החשוך של הירח אף שהוא מטושטש יותר, בעוד שלאחר ההתפרצות בקושי ניתן היה להבחין בירח בעת הליקוי.
האזור לאחר שנת 1991
לאחר התפרצות השיא ב-15 ביוני 1991, המשיך הר הגעש בפעילות חלשה הרבה יותר, שלוותה בהתפרצויות אפר מתמשכות עד לחודש אוגוסט והתפרצויות קצרות במשך חודש נוסף אחר כך. לאחר מכן היה ההר בפעילות נמוכה מאד עד לחודש יולי 1992, כשאז החלה להיווצר כיפה געשית חדשה בלוע ההר.
הכיפה החדשה הורכבה, ככל הנראה, מלבה טרייה שנבעה ממאגר מגמה הנמצא מתחת להר ולא משיירי החומר שנותר בלוע לאחר התפרצות השיא משנת 1991. לנוכח התפתחות זו היו וולקנולוגים שחששו מפני התפרצויות עזות נוספות של ההר, ופעם נוספת ניתנה הוראה לפנות שטחים הסמוכים להר. אולם ההתפרצות שבאה לא הייתה עזה. לאחר כשנתיים של שקט שב ההר והתפרץ למשך כשלוש שעות בחודש מאי 1994, דבר המעיד על כך שקיימים עדיין מאגרים של מגמה בבטן ההר.
בני האייטה היו אלה שנפגעו בצורה הקשה ביותר מההתפרצות. רבים מכפריהם נהרסו לחלוטין בזרמים הפירוקלסטיים ובמפולות הבוץ וכך לא ניתן היה ליישב מקומות אלה מחדש. לאחר שהשטחים הסמוכים להר הוכרזו בטוחים למגורים שבו התושבים לכפרים שלא נהרסו, אולם רוב התושבים עברו ליישובים חדשים שהוקמו על ידי ממשלת הפיליפינים. התנאים ביישובים חדשים אלה היו עלובים, כל משפחה קיבלה רק חלקת אדמה קטנה עליה קשה היה לגדל גידולים חקלאיים. רבים מבני האייטה הפכו לעובדים חקלאיים שכירים אצל חקלאים בעמקים סמוכים, וחברת בני האייטה, שהייתה מגובשת עד למועד ההתפרצות, חוותה תהליך של התפרקות ושחיקה תרבותית.
לאחר שהפסיק ההר להתפרץ נוצר אגם בלוע ההר (אגם פינטובו) ובתוכו נוצר בשנת 1992 אי של כיפה געשית. בתחילה היה האגם בלוע קטן ממדים, מימיו היו חומציים (pH דרגה 2) וחומם היה כ-40 מעלות צלזיוס. בשנת 2003, לאחר שנאגרו באגם מי גשמים רבים, ירדה טמפרטורת המים ל-26 מעלות וחומציותם פחתה (ל-pH בדרגה 5.5).
פני המים באגם עלו בגובה של מטר לערך בכל חודש עד שבחודש ספטמבר 2001, כשהחלו חששות שקירות הלוע עלולים להתמוטט, הורתה ממשלת הפיליפינים לווסת את גובה המים על ידי ביצוע חפירה בעומק 5 מטר בשפת הלוע וכך נוקז כרבע מנפח האגם. עומק האגם נע בין 600 ל-800 מטר.
ב-10 ביולי 2002 קרס הקיר המערבי של הלוע, תוך שיחרור איטי של כ-160 מיליון מ"ק של מים ומשקעים לנהר סמוך.
לקריאה נוספת
- Decker, R. and Decker, B. (1997) Volcanoes, 3rd edition, WH Freeman, New York.
- Hiromu Shimizu (2002), Struggling for Existence after the Pinatubo Eruption 1991: Catastrophe, Suffering and Rebirth of Ayta Communities. Paper presented inter-congress of the International Union of Anthropological and Ethnological Sciences, Tokyo, Japan.
- McCormick, M. Patrick et al. Atmospheric effects of the Mt Pinatubo eruption Nature 1995; 373:399-404
- Newhall, C. and Punongbayan, R., eds. (1997) Fire and Mud: Eruptions and Lahars of Mount Pinatubo, Philippines. מסת"ב 0-295-97585-7.
- Scaillet, B. and Evans, B. W. (1999) The 15 June 1991 Eruption of Mount Pinatubo. I. Phase Equilibria and Pre-eruption P–T–fO2–fH2O Conditions of the Dacite Magma. Journal of Petrology, v. 40, 381-411.
- Stimac J.A., Goff F., Counce D., Larocque A.C.L., Hilton D.R. (2003), The crater lake and hydrothermal system of Mount Pinatubo, Philippines: evolution in the decade after eruption, Bulletin of Volcanology, v. 66, p. 149-167
- Wiesner, M.G., Wetzel, A. Catane, S.G., Listanco, E.L. and Mirabueno, H.T. (2004) Grain size, areal thickness distribution and controls on sedimentation of the 1991 Mount Pinatubo tephra layer in the South China Sea. Bulletin of Volcanology, v. 66, 226-242.
- Dhot,S. Mt Pinatubo Safety.
- רוזנפלד ד., יערי-גזית נ., השפעת התפרצויות וולקניות על הגשם בישראל. מטאורולוגיה בישראל 1991;1:75-83.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פינטובו |
- הר פינטובו באתר המכון הפיליפיני לוולקנולוגיה וסייסמולוגיה
- הר פינטובו באתר VulcanoWorld
- השפעות התפרצות השיא באטמוספירה ועל פני כדור הארץ
- תמונות מהתפרצות הפינטובו ואחריה
- כתבה על ניקוז האגם באתר BBC
- נזקי הפינטובו | 1991 | 1994 | 1995 | 2001 | בארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
- ^ Global Volcanism Program | Pinatubo
- ^ אתר Global Volcanism Program
- ^ The Cataclysmic 1991 Eruption of Mount Pinatubo, Philippines U.S. Geological Survey Fact Sheet 113-97
- ^ Global Volcanism Program - Pinatubo
- ^ Garret, R.G. (2000) Natural sources of metals in the environment. Human and Ecological Risk Assessment., (6), 945-963.
- ^ Page has moved
- ^ השפעת שינויים אקלימיים על זמינות משאבי מים בישראל בפסקה 2.3 למאמר
