אגנש קון
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אגנש קון במקור קוהן-כהן (בהונגרית: Kun Ágnes; ברוסית: Агнесса (Агнеш) Кун; נאג'אנד, 21 בינואר 1915 – בודפשט, 19 באוקטובר 1990) הייתה מתרגמת יהודייה-הונגרייה, עורכת, בתם של בלה קון (מנהיג הרפובליקה הסובייטית ההונגרית) ושל אירן גאל. אגנש קון הייתה אשתו השנייה של המשורר וסופר היהודי-הונגרי אנטל הידאש.
ביוגרפיה
ביום נפילת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, היא ואמה צעדו לתחנת הרכבת קלנפולד[1] ונסעו ברכבת לאוסטריה ברכבת של קרובי משפחתם של קומסרי העם (למעשה שרי ממשלת הונגריה הסובייטית) של הרפובליקה. משם המשיכה עם אמה לאיטליה. שם נולד אחיה הצעיר, שהפך לרופא מיקלוש קון (1920–1996), שנולד בבולוניה.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 הם נסעו לברית המועצות, שם הצטרפו לראש המשפחה לבלה קון. אגנש נרשמה לאוניברסיטת מוסקבה, שם למדה היסטוריה, ספרות ופילוסופיה, והכירה את הספרות הרוסית. הוא התחתנה עם אנטל הידאש בברית המועצות. אגנש קון החלה את עבודתו הרצינית כמתרגמת בשנות ה-40 של המאה ה-20 תחת השם הבדוי "אנה קרסנובה". היא תרגמה לרוסית את ספרו המפורסם של גזה גארדוני כוכבי אגר, אבל תרגמה גם יצירות מאת שנדור פטפי, ז'יגמונד מוריץ, אנטל הידאש. עבודות התרגום הספרותיות שלה כוללות את העובדה שבתרגומיה של כמה משוררים הונגרים (מיהאי פזקש, מיהאי ורשמארטי, יאנוש אראן, אנדרה אדי, אטילה יוז'ף, מיקלוש רדנוטי) לרוסית היא פנתה לכמה משוררים רוסיים וביקשה מהם "לשפץ" את התרגום שלה לגרסה רוסית איכותית (פסטרנק, צ'וקובסקי, מרטינוב, סמוילוב ועוד). אתגר גדול יותר היו הדרמות צ'ונגור וטינדה של מיהאי ורשמארטי, או הדרמה של אימרה מדאץ' טרגדיית האדם.
היא הורשתה לחזור להונגריה בשנת 1959 והייתה אחד ממכיני ציון יובל המאה להולדתו של אביה, בלה קון. מאוחר יותר עבדה בעריכה לדפוס של כמה מכתבי בעלה.
לקריאה נוספת
- Magyar életrajzi lexikon I. (A–K). Főszerk. Kenyeres Ágnes. Budapest: Akadémiai. 1967. (לקסיקון ביוגרפי הונגרי)
- Adatai a Petőfi Irodalmi Múzeum katalógusában (נתוניה בקטלוג המוזיאון הספרותי פטפי)
- לקסיקון ספרותי הונגרי. עורך ראשי. בנדק מרסל, 1965-1963.
- הלקסיקון החדש של רוואי. עורך ראשי. סקסארד, באביץ', 1996.
- לקסיקון חדש לספרות הונגרית. עורך ראשי. פטר לאסלו. 1994.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Kun Béláné: Kun Béla. Emlékezések. Bp., 1969, 223. p.
