אגריה
אגריה (Egeria) או אתריה (Aetheria) ולעיתים סילביה (Sylvia), הייתה צליינית מגליסיה, אשר ביקרה בארץ ישראל, בלבנט, במצרים ובאסיה הקטנה בין השנים 381–384 לערך, ותיעדה את מסעה בסדרה של מכתבים בלטינית וולגרית. המכתבים שרדו בחלקם בעותק מאוחר שנכתב במאה ה-7 והועתק במאה ה-11.
זהותה של אגריה
מעט מאוד ידוע על זהותה של אגריה. אין מידע באשר למקום ושנת לידתה ואף לא באשר למקום ומועד מותה. הנזיר ולריו דל ביארזו (Valerio del Bierzo) בן המאה ה-7, סבר כי הייתה נזירה, בעיקר בשל כך שמיענה את מכתביה ל"אחיותיה", אולם תואר זה רווח בין נוצרים בני התקופה. מנגד הועלתה הסברה כי לא הייתה נזירה, וזו נסמכת על חירותה לשהות במסעה משך שנים ולקבוע את מסלול נסיעתה, לשאת בעלויות הנסיעה, התמקדותה באתרים בהם ביקרה ולא במעשי ניסים, והיותה משכילה. עם זאת, בהתחשב במעמד האשה במאה ה-4, נימוקים אלה תומכים באותה מידה באפשרות שדווקא הייתה נזירה-נוסעת, שכן חירות כזו לא התאפשרה לנשים מן השורה. באשר לכך שלא עסקה בכתביה בניסים, ייתכן שחלק זה של מכתביה לא שרד. לפי דעה אחרת הייתה אצילה, ואולי אף בת משפחתו של הקיסר תאודוסיוס הראשון, שגם מוצאו היה מספרד.[1] דעה זו נתמכת בכך שזכתה לעזרה, הגנה והדרכה בכל מקום אליו הגיעה.
על מסעה של אגריה
ספר מסעה של אגריה מכונה "Itinerarium Egeriae" (מסעות אגריה) או "Peregrinatio Aetheriae" (מסע העלייה לרגל של אתריה), ולעיתים "Peregrinatio ad Loca Sancta" (העלייה לרגל למקומות הקדושים). רק תיאור חלקו האמצעי של המסע שרד, בעוד שתחילתו וסופו אבדו. כתביה התגלו בספרייה במנזר בארצו ב-1884, בכתב יד שהועתק במאה ה-11 במנזר מונטה קאסינו, ופורסמו לראשונה ב-1887.
אגריה נחשבת לאחת הצלייניות הראשונות לארץ הקודש. במכתביה תיארה את המקומות הקדושים, אתרים גאוגרפיים, את פעילות הנזירים בארץ הקודש, ומסרה פרטים על הליטורגיה הכנסייתית המוקדמת בארץ ישראל. בין השאר, תיארה הרבה את הדרשות שנשא קירילוס מירושלים לפני ה"קטכומנים", המועמדים לטבילה, בעת חניכתם.[2] אגריה הגיעה בספינה לקונסטנטינופול, וממנה יצאה לירושלים ובקרה ביריחו, נצרת, כפר נחום והר נבו, אותו תיארה בפירוט רב ושם הראו לה הנזירים את מקום קברו של משה.[3] היא המשיכה למצרים וביקרה באלכסנדריה, תבאי, ים סוף וסיני.
אגריה הפגינה בספרה בקיאות רבה בכתבי הקודש ולכל מקום הגיעה עם ידיעות מוקדמות. את סיפורי בני ישראל במדבר סיפרה מתוך תחושת קרבה רבה למאורעות. היא הכירה את התנ"ך כפי שהכירה את הברית החדשה. בכל מקום שבו ביקרה, תיארה את המבנים וסיפרה על המסורות והאמונות הקשורות אליו, על הפולחן שנערך בו ועל הנזירים החיים בו.[3] אגריה ישבה בירושלים שלוש שנים והשתתפה בכל הטקסים שנערכו בה. בספרה הביאה דיווח מפורט על הפולחן הנוצרי בעיר.[4] היא מתארת כיצד הקהילה הנוצרית בירושלים נחלקה לדוברי יוונית בלבד ולדוברי ארמית בלבד, כאשר רק אחדים דיברו את שתי השפות.[5]
בדרכה חזרה לאירופה, עברה אגריה באנטיוכיה, אדסה והגיעה אל הפרת. כתביה ספקו מידע רב על הלטינית הוולגרית שהייתה מדוברת בתקופתה.
לקריאה נוספת
- אורה לימור (השתתפה בהכנת ההערות: מילכה רובין), מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה תיאורי מסע לטיניים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח 1998.
- אורה לימור, אגריה נוסעת לירושלים, עת־מול 143, 1999, עמ' 14–15
קישורים חיצוניים
- אורה לימור, אגריה בהר-נבו, קתדרה 27, דצמבר 1982, עמ' 49–68
כתבי אגריה
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
- W. Heraeus (ed.), Itinerarium Egeriae, Heidelberg 1908, in: "Bibliotheca Augustana" (בלטינית)
- M.L. McClure and C. L. Feltoe, ed. and translate, The Piligrimage of Etheria, London: Society for Promoting Christian Knowledge, 1919, in: Christian Classics Ethereal Library (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה קתוליקה
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, חלק ג, ד"ר ירון דן, 4. הכנסייה הנוצרית בארץ ישראל, עמ' 276.
- ^ 3.0 3.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, חלק ג, ד"ר ירון דן, 4. הכנסייה הנוצרית בארץ ישראל, עמ' 284.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, חלק ג, ד"ר ירון דן, 5. ירושלים הנוצרית, עמ' 289.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, חלק ג, ד"ר ירון דן, 8. דת, תרבות וספרות, עמ' 318.
