לבנט

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכות עתיקות באזור הלבנט
הלבנט

הלֶבַֿנְטצרפתית: Levant) הוא מונח גאוגרפי ותרבותי המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, עבר הירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעיתים גם אסיה הקטנה, יוון, קפריסין ומצרים.

גאוגרפיה

הלבנט הוא רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון, ברוחב ממוצע של כ-200 ק"מ, ובאורך של כ-700 ק"מ.

א-שאם

לפי ההגדרה המצמצמת, תחום הלבנט מקביל פחות-או-יותר לאזור הגאוגרפי המכונה בערבית א-שאם (الشأم), אם כי לעיתים מתייחס המונח א-שאם לשטח מצומצם יותר, מאזור העיר חלב שבסוריה ועד אזור הנגב בישראל. אזור זה היה באופן מסורתי נתון להשפעתה של דמשק והאימפריות של אסיה הקטנה, בעוד שהאזור מהנגב ודרומה היה נתון להשפעה מצרית, והאזור שממזרח היה תחת השפעה של אימפריות מסופוטמיה או חצי האי ערב.

אטימולוגיה

המונח "לבנט" הופיע לראשונה בסוף המאה ה-15. פירוש המילה levant בצרפתית הוא "עולה" או "זורח" (מהפועל lever), ובהשאלה פירושה "מזרח" (המקום שממנו זורחת השמש), בדומה לשם הערבי "משריק". השם "א-שאם" בערבית הוא אחד משמותיה של העיר דמשק, וכך היא נקראת בטורקית עד היום (Şam). מקורו במילה שמשמעותה "שמאל" כציון לכיוון צפון (ביחס לחיג'אז)[1]. בהשאלה מתייחס שם זה לכל האזור שהעיר דמשק נמצאת במרכזו, ומקביל פחות-או-יותר להגדרה המצמצמת של אזור הלבנט.

במאה השש עשרה החל המונח "לבנט" להיות שגור גם כלפי אזורים שבשליטת האימפריה העות'מאנית במזרח הים התיכון, ומאוחר יותר התרחב והחל לכלול גם שטחים נוספים שתחת שליטת העות'מאנים, כמו יוון וחופי אסיה הקטנה. המונח "לבנטיני" (Levantine) שימש בעיקר לתיאור בני עמים מאגן הים התיכון, כמו איטלקים (בפרט אנשי ונציה וג'נובה, בעלי העניין המסחרי והדתי באזור), צרפתים ובני עמים ים-תיכוניים שחיו באימפריה העות'מאנית. כאשר קיבלה בריטניה מנדט על שטחי פלשתינה (ארץ ישראל) אחרי מלחמת העולם הראשונה, השתמשו חלק מהבריטים בתואר "לבנטיני" ככינוי גנאי לתושבים ממוצא ערבי-אירופי מעורב, וכן לגבי צרפתים, איטלקים או יוונים שהתאקלמו במזרח התיכון ואימצו לבוש ומנהגים מזרחיים.

המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון באותה תקופה כונה המנדט לארצות הלבנט, והחפירות הארכאולוגיות באבלה, מארי ואוגרית, כמו גם במקומות אחרים, כונו חפירות בלבנט.

היום משמש השם בעיקר ארכאולוגים והיסטוריונים בהתייחס לתקופה הפרהיסטורית, לעת העתיקה ולתקופת ימי הביניים. המונח מתייחס לעיתים גם לאירועים עכשוויים, בעיקר בארצות כמו ירדן, לבנון, וסוריה.

שם התואר "שאמי"

בערבית הכינוי "שאמי" (شامي) מתייחס לאדם, בפרט אדם ערבי, שמוצאו בסוריה, בלבנון, בישראל ובאזורים הסמוכים לארצות אלה. כמו כן משמש הכינוי לכל דבר שמוצאו באזור הזה, למשל ניבים "שאמיים" של השפה הערבית הם הניבים הערביים המדוברים בסוריה, בלבנון, בארץ ישראל ובסביבותיהן.

בערבית היהודית שימש השם "שאם" ככינוי לארץ ישראל. כך נקרא בפי יהודי תימן נוסח התפילה של ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך, שמקורו בצפת, נוסח התפילה השאמי.

בהשאלה, הכינוי "שאמי" נפוץ לתיאור מאכלים שמקורם באזור סוריה ולבנון, או כאלה שאופן הכנתם אופייני לאזורי הלבנט. למשל, פיסטוק חלבי, שמקורו מסביבות העיר חלב, נקרא גם "פיסטוק שאמי". כמו כן יש "חלבה שאמית", מרק סורי סמיך בשם "חמוד שאמי", ועוד.

ישראל

בישראל משמש המונח "לבנטיני" כתיאור של אדם בעל אופי, התנהגות או תרבות הקרובה לתרבות המזרחית. למושג קונוטציה שלילית בהקשר זה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Article "AL-SHĀM" by C.E. Bosworth, Encyclopaedia of Islam, Volume 9 (1997), page 261.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0