אדית קרמר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אדית קרמר (בגרמנית: Edith Kramer; 2014-1916) הייתה אמנית ריאליזם סוציאלי (social realism), תומכת בתאוריה הפסיכואנליטית ומראשוני המטפלים באמנות.[1][2]
חיים וקריירה
קרמר נולדה בווינה שבאוסטרו-הונגריה בשנת 1916. בגיל 13 החלה קרמר ללמוד אמנות אצל פרידל דיקר ברנדייס. פרידל הייתה בוגרת באוהאוס שבויימאר גרמניה, והייתה מורה לאמנות מוכרת. קרמר למדה רישום, פיסול וציור, והושפעה משיטת לימוד האמנות של אמן הבאוהאוס, יוהאנס איטן. בשנת 1934 לאחר שסיימה את לימודיה בריאלגימנסיום בגיל 18, הצטרפה קרמר לדיקר בפראג על מנת להמשיך את הלימודים תחתיה.[3]
בשנת 1938, עם התעוררות איום הפלישה הנאצית, מצאה קרמר מקלט באמריקה. היא עבדה כמורה לפיסול בניו יורק. במהלך מלחמת העולם השנייה עבדה קרמר כמכונאית בטול אנד די (tool and die) במחוז סוהו שבניו יורק. היא נשארה בחנות בשעות שלאחר המשמרת שלה כדי לצייר את העובדים בנוף התעשייתי. היצירות האלו אוירו בסגנון הריאליזם הסוציאלי. בשנת 1947 ביקרה קרמר במערת לאסקו כדי לבחון את יצירות האמנות העתיקות ביותר שנמצאו. קרמר קראה לציורי המערות הללו דוגמה לאמנות כשפה אוניברסלית.
בגיל 33 חזרה קרמר לניו יורק בתקווה להתפרנס כאמנית. באותה שנה קיבלה קרמר הצעת עבודה בבית הספר ויטוויק לבנים, בית ספר ומרכז שיקומי לילדים עם צרכים מיוחדים רגשיים והתנהגותיים.[3] דוקטור ויולה ברנרד, פסיכואליטיקאית וחברת ההנהלה בבית הספר ויטוויק, הייתה זו שהעסיקה את קרמר. דוקטור ברנרד כינתה את קרמר "מטפלת באמנות", וציינה שמעט מורים היו מוכנים לעבוד עם תלמידים מאתגרים כל כך. במשך שבע השנים הבאות קרמר עבדה עם ילדים בעלי קשיים בגילאי 8 עד 13.[ [4]
קרמר גדלה במשפחה שהתעניינה בתאוריה הפיסיכו אנליטית, והיא עצמה הייתה חסידה של פרויד. קרמר בעיקר האמינה ברעיון הסובלימציה. התאוריה הפרוידיאנית מתארת את הסובלימציה כתהליך בו דחפים פרימיטיביים שמגיעים מן האיד מומרים לפעילויות בעלות פרודקטיביות חברתית אשר מספקות את הדחף המקורי. ההכשרה של קרמר הייתה בתחום האמנות, אמנות חינוכית, ופסיכותרפיה המבוססת על פסיכואנליזה. קרמר האמינה שסובלימציה היא אחת המטרות החיוניות ביותר של הטיפול באמנות. היא האמינה שבעזרת אמנות רגשות ודחפים שליליים והרסניים מומרים לתוצרים יעילים. קרמר טענה שמידת ההצלחה של הטיפול יכולה להימדד בעזרת התוצר הוויזואלי.[3]
לקרמר ולעמיתה שלה מרגרט נאומבורג, שגם היא חלוצה בתחום הטיפול באמנות באמריקה, הייתה מטרה דומה של שילוב פסיכולוגיה ואמנות. האמונות שלהן התפצלו כשקרמר התמקדה באמנות כטיפול ומרגרט קידמה אמנות בטיפול.
קרמר הקדישה את מפעל חייה לעבודה עם ילדים ומתבגרים שהתקשו לרוב להביע את רגשותיהם במילים. בשנת 1958 פרסמה קרמר את ספרה "Art Therapy in a Children's Community", [5] שאותו ביססה על העבודה שלה עם התלמידים בבית הספר ויטוויק. קרמר עבדה גם בבית חולים במחלקה הפסיכיאטרית במשך 13 שנים. בשנת 1971 פרסמה קרמר ספר נוסף "Art as Therapy with Children". קרמר כתבה בספר על ניסיונה עם מטופלים. קרמר עבדה במשך 14 שנים ב-"Jewish Guild for the Blind". בשנת 1976, בעזרתה של דוקטור לורי וילסון, קרמר יסדה את תוכנית התתמחות בטיפול באמנות באוניברסיטת ניו יורק, שם המציאה קרמר שיטה חשובה בתוכנית וקראה לה, "התערבות היד השלישית של המטפל באמנות." הרעיון הזה ביקש את הורסטיליות של המטפל באמנות. "ניתן לתאר את היד השלישית כיכולת של המטפל להקל על התהליך היצירתי של המטופל (כמו לעזור באופן אסטרטגי בערבוב הצבעים כדי להגיע לצבע המבוקש או להתערב במהלך החלקים הקריטיים בתהליך היצירה)".[2] חשוב להדגיש שקרמר האמינה כי התוצר ותהליך היצירה הם חשובים באותה מידה בטיפול באמנות. היא הרגישה שבשלילת הסיפוק שבתוצר הסופי מהמטופל נשדד ממנו משהו. קרמר האמינה כי טיפול באמנות הוא יותר תחום במדעי הרוח מאשר תחום בפסיכולוגיה.[6] היא טענה שהטיפול באמנות אינו תחליף אלא תוספת לטיפול הפסיכולוגי.[3]
בזמן עבודתה כמטפלת קרמר החזיקה סטודיו שבו היא ציירה, גילפה ופיסלה. קרמר האמינה שאמנות צריכה להיות אישית ולשקף את הסביבה של האמן. היא לרוב הציגה אובייקטים מוחשיים כגון עצמה, אנשים שונים, נופי טבע ונופים עירוניים. היא העדיפה להשתמש בצבעים אקספרסיביים. קרמר טענה שמטפלים צריכים ליצור אמנות משלהם על מנת להתמודד עם "עבודה קלינית מיאשת."[3]
אדית קרמר הפכה לאזרחית ארצות הברית בשנת 1944. היא קיבלה את התואר דוקטור לשם כבוד בשנת 1996 מאוניברסיטת נורוויץ' שבעיר נורת'פילד ורמונט. היא עזרה לפתח תוכנית התמחות בטיפול באמנות באוניברסיטת ניו יורק, שהייתה אז הראשונה מסוגה.[3] היא המשיכה לעבוד בתוכנית ההתמחות הזו משנת 1973 עד שנת 2005 כפרופסור מן המניין נלווית, וכמורה מן החוץ בתוכנית התמחות בטיפול באמנות באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון שבוושינגטון הבירה.[7] האגודה האמריקאית לטיפול באמנות העניקה לקרמר את פרס "חברת כבוד לכל החיים", תואר הכבוד הנחשב ביותר.[8]
לבסוף חזרה קרמר לביתה באוסטריה. היא נפטרה בשנת 2014.[2]
קישורים חיצוניים
- תמונות היסטוריות ועדכניות של אדית קרמר מאת הרשל ג'יי שטרוימן
- ריאיון עם אדית קרמר למרכז להיסטוריה יהודית(הקישור אינו פעיל)
הערות שוליים
- ^ "Edith Kramer 1916 -". Ask Art.com. נבדק ב-14 באוגוסט 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 Malchiodi, C. (24 בפברואר 2014). "Edith Kramer: Art (Therapy) Tells the Truth". Psychology Today. נבדק ב-9 ביולי 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Junge, Maxine (2010). The Modern History of Art Therapy in the United States. Springfield, Illinois: Charles C. Thomas. pp. 44–49. ISBN 9780398079413.
- ^ Jung, M. B., & Wadeson, H. (Eds.) (2006). Architects of art therapy. Springfield, IL: Charles C. Thomas.
- ^ Kramer, Edith (1958). Art Therapy in a Children's Community. Springfield, Illinois: Charles C. Thomas. p. 15. ISBN 9780398010454.
- ^ Kramer, E. (2000). Art as therapy: Collected papers. London: Jessica Kingsley Publishers.
- ^ Dr. Edith Kramer: Background
- ^ George Washington University website
