אובייקט מעבר
אובייקט מעבר או אובייקט חליפי הוא מונח מתאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה שנטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, והוא מתייחס לחפץ ממשי שמסמל עבור התינוק את האם ומאפשר לו לשמור איתה על קשר 'מפונטז'.
תהליך היווצרות האובייקט
אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית.
תהליך ההפרדות של התינוק מאימו, כרוך בתסכול גדול מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו כפי שדמיין בתחילת דרכו. כדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה, שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת, הוא מאמץ חפץ כלשהו שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו ועליו הוא משליך את הרגשות שיש לו כלפי אימו. זהו אובייקט המעבר. החפץ שיהיה בדרך כלל רך, יכול להיות חיתול, כרית, שמיכה, דובון או מוצץ.
התינוק נזקק במיוחד לאובייקט המעבר ברגעים קשים, כמו פרידה בהליכה לשינה או ברגעים לא צפויים כמו נסיעה למקום לא ידוע. תחילת תהליך האימוץ של אובייקט המעבר יהיה בין הטווח של 4 ל-12 חודש ויכול להמשך עד גיל הגן. כאשר הוא גדל הוא עשוי להחליף את האובייקט באובייקט בעל צורה טיפוסית ולעבור מכרית ושמיכה לדובון או בובה. יש תינוקות המעניקים לו שם ואף מספרים לו סיפורים.
באמצעות אובייקט המעבר התינוק מממש את הצורך שלו בחווית האומניפוטנציה, שהיא תחושת כל-יכול, כשל בורא העולם, כאשר יש אובייקט שבו הוא שולט שלטון ללא מיצרין ועושה בו ככל שיחפוץ, בניגוד לאם שם שליטתו מוגבלת. אובייקט המעבר מאפשר לתינוק לפתח התייחסות סמלית לחיים והוא מהוה בסיס ליצירתיות ולמשחק, ולהנאה מכל התופעות שנמצאות באזור הדימדומים שבין מציאות ודמיון.
הפסיכולוגית והפסיכואנליטיקאית הישראלית רוני סולן טוענת כי מרחב המעבר נוצר באופן יצירתי הן על ידי התינוק והן על ידי האם, כאשר האם "מנצחת" על התהליך. מרחב המעבר מאפשר לתינוק ולאם לחוות את חווית ה'יחד' כיחסי טריאדה (אם, תינוק ואובייקט מעבר משותף). ולממש את עצמיותם באופן ששומר על הייחודיות של כל אחד מהם.[1]
תופעות מעבר
ערך מורחב – מרחב מעברי
לפי ויניקוט, מרחב פוטנציאלי ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר, ובו הוא יוכל לשחק, לפנטז וליצור ולהנות מחווית יצירה. בכך מבטא ויניקוט את החשיבות של מרחב פוטנציאלי לביטויו של העצמי האמיתי ומכאן ליצירתיות ולבריאות הנפשית. אנשים נוקשים שאין להם חלל מעבר, עלולים לחוש איום ממצבים כאלו כמו ספרות בדיונית או משחק תפקידים, וקשה להם "לצאת מעורם" ולהיכנס לנעלי הזולת. לעומתו, אנשי פסיכולוגיית האגו הפרוידיניים ראו את השימוש באובייקט המעבר כשלב ביניים בין התלות הסימביוטית באם לבין שלב ההיפרדות מהאם והאינדיבידואציה.
לקריאה נוספת
- מרדכי גלדמן, ספרות ופסיכואנליזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998 (עמ' 70–73).
- סטיבן מיטשל ומרגרט ג' בלאק, פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים, 2006 (עמ' 193–195).
- רוני סולן, חידת הילדות, מודן, 2007 (עמ' 88–89).
- עמנואל ברמן, אמירה אופנהיימר, סיגל השילוני, מבוא לפסיכולוגיה: תאוריות על האישיות, מדידה והערכה, פסיכופתולוגיה ופסיכותרפיה;, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 43–45
קישורים חיצוניים
- אובייקט מעבר, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- שירלי יובל-יאיר, הקסם שיעזור לתינוק שלכם להירגע, 4 בדצמבר 2006, אתר ynet
הערות שוליים
- ^ רוני סולן (2007), חידת הילדות: פרק ד: יחסי אובייקט - מערכת ההתקשרות, באתר פסיכולוגיה עברית
