אווה (קבוצה אתנית)
ערך זה עוסק בקבוצה אתנית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  | |
| דגל אנשי האווה | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 6.7 מיליון | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|
גאנה 3.3 מיליון טוגו 3 מיליון בנין 0.4 מיליון | |
| שפות | |
| שפת אווה | |
| דת | |
| וודו, נצרות (50%), אסלאם | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| פון |
אנשי האווה (בלועזית: Ewe people, באווית: Eʋeawó) הם קבוצה אתנית שמקורה באפריקה. בני האווה מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בטוגו (32%), השלישית בגודלה בגאנה (14%) והם מיעוט אתני באזור דרום בנין, חוף השנהב וניגריה. במחוז וולטה אשר בדרום מזרח גאנה, אנשי האווה מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר, כ-68.5% מאוכלוסיית המחוז. בני האווה מחולקים לתתי-קבוצות רבות ודוברים שפה משותפת, שפת האווה (בלועזית: Ewe language, באווית: Eʋegbe) המשויכת למשפחת השפות הניגרית-קונגולזית. אוכלוסיית הקבוצה מונה כיום כ-6.7 מיליון בני אדם, המחולקים בעיקר בין גאנה, בה מתגוררים כ-3.3 מיליון מבני הקבוצה, ובין טוגו, בה מתגוררים כ-3 מיליון מבני האווה.[1] [2]
היסטוריה
היסטוריה כללית
קבוצת האווה, שיסודותיה היו תת-קבוצות קטנות, נוצרה באזור המאה ה-12 בעמק נהר הניז'ר, ממנו החל לנדוד בהדרגה. מסופר כי הקבוצה נדדה מערבה מהאזור הדרום-מערבי של ניגריה כיום, וביססה את משכנה באזור נהר הוולטה באמצע המאה ה-15.[3] בני האווה נודעו באכזריותם ובתוקפנותם כלפי השבטים השכנים, אשר התבטאה בפשיטות ולקיחת שבויים ושלל משבטים אלו. אנשי האווה מעולם לא אוחדו במלואם תחת שלטון מרכזי, ומרבית עברו הורכב ממקבץ של משטרי-צ'יף עצמאיים אשר שיתפו פעולה לסירוגין בזמנים של עימותים אזוריים. מלחמות ומהומות באזור במאה ה17 גרמו לבני האווה לנדוד למיקומו הנוכחי. סיפורי היסטוריית קבוצת האווה, המועברים מפה לאוזן בין הדורות, מספרים על כך שמשכן הקבע הראשון של בני האווה היה בעיר נוטסי (Notsie) שבטוגו, אותה נאלצו לנטוש בעקבות משטרו האכזר של טוגבי אגורקולי (Togbe Agorkoli), אשר מלך בנוטסי. בסיפורי עם אלו, מסופר על בריחה המונית אשר תוכננה בקפידה. בכל לילה נשות האווה היו מרטיבות את חומות העיר נוטסי, אשר היו עשויות בוץ, סלעים וזכוכיות, עד אשר התרככו, לאחר מכן יצרו בחומות חור, ממנו ברחו בלילה. מסופר כי הגברים בשבט ברחו לאחר מכן, כשהם הולכים אחורה, עם הפנים לעיר, על מנת ליצור עקבות אשר נראות כהולכות לכיוון העיר ולא מחוצה לה. קיימות עדויות ארכאולוגיות מהמאה ה-13 ואף לפני כן המצביעות על נוכחות האווים באזורים בהם הם שוכנים כיום.
היסטוריית אנשי האווה משותפת לדוברי שפות הג'בה (Gbe). דוברי שפת הג'בה שלטו באזור שבין חבלי הארץ אקנלנד (Akanland) ויורבלנד (Yorubaland). בעבר היסטוריונים נהגו להתייחס לקבוצת האווה כקבוצה אתנית משותפת יחד עם הקבוצות האתניות אקאן (Akan) ויורובה (Yoruba), אך מחקרים שנעשו לאחרונה מעידים כי האווה היא קבוצה שונה מאקאן ויורובה, אשר חולקת עם קבוצות אלו השפעות תרבותיות הדדיות.[4]
בני האווה חלק יחסים קרובים עם סוחרים אירופאים בעידן הקולוניאלי.[3] עם זאת, אנשי האווה היו קורבנות לסחר עבדים ונמכרו לשוקי עבדים אירופאים ולעבודה בספינות. בעקבות המבנה הפוליטי השבטי של הקבוצה, המרכז שליטה אצל צ'יפים, חוסר האחדות בין בני האווה הוביל למלחמות פנימיות, אשר כללו פלישות לתתי-שבטים שונים ומכירת שבויים כעבדים.[3]
כחלק מסיפורי העם העוברים בין דורות האווים, בתחילת המאה ה-18, רבים מתתי-הקבוצות של האווה נדדו אל עבר מחוז נהר הוולטה על מנת להשתכן שם. לאחר שהחלו להגיע לאזור משלחות של מגלי עולם מפורטוגל ב-1482, הוקמו תחנות סחר אירופאיות רבות. בני האווה, בהגיעם לאזור ניהלו איתן קשרי מסחר טובים ומכרו אלפי עבדים לאירופאים, עבדים אשר הוגלו דרך נמלי האזור לכיוון אירופה.[5] בשל כך, נודע האזור כ"חוף העבדים" ונשלט על ידי האווה עד אמצע המאה ה-19, בה כוחות אירופאיים השתלטו על האזור ועל המסחר בו.[5]
היסטוריה מודרנית
אזור משכנם של אנשי האווה פולג בין הקולוניות שצמחו באפריקה בסוף המאה ה-19, תחילה בין הקולוניות הבריטיות והגרמניות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה בין הקולוניה הבריטית והקולוניה הבריטית-צרפתית. לאחר מלחמת העולם השנייה, טוגו הבריטית שינתה את שמה למחוז וולטה, וטוגו הצרפתית שינתה שמה לרפובליקה של טוגו, כשקיבלה את עצמאותה מצרפת ב-1960. כיום בני האווה מהווים כ-32% מאוכלוסיית טוגו.
בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלו להגיע משלחות מיסיונריות של אמריקאים ואירופיים לאזור נהר הוולטה והשאירו חותמם על תתי-השבטים שבאזור. בכך, החלו להיטשטש מאפייני הקבוצות המרכיבות את קבוצת האווה. לקראת סוף המאה ה-19, כחלק מתחרות האומות האירופאיות להשתלט על קולוניות רבות באפריקה, אדמות האווה חולקו ונשלטו על ידי הגרמנים, הבריטים והצרפתים. בני האווה שגשגו בעיקר תחת השלטון הגרמני, אשר עודד להשכלה ולפיתוח תשתיות באזור בו שלט.[5]
המאה ה-20
1920-1950
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכניעתה של גרמניה, שליטתה באזור חולקה בין הבריטים והצרפתים. בזמן זה, תחת הפילוג הנוצר בין חלקי הקבוצה שנשלטו על ידי הבריטים והצרפתים, החלה להתעורר תחושת הלאומיות של בני האווה. בשנות ה-30 של המאה ה-20, תחת ניסיונות הבריטים והצרפתים לאכוף את הגבולות הבינלאומיים שנקבעו על ידם, התעוררו מהומות מחאה של בני האווה, שמצאו עצמם מפולגים משני צדי הגבול, ודוכאו על ידי השלטונות.
לאחר מלחמת העולם השנייה, אושרה חלוקת טוגולנד, שהייתה פרוטקטורט גרמני במערב אפריקה משנת 1884 עד 1914, והקיפה את מה שהיא כיום מדינת טוגו ואת רוב מה שהוא כיום אזור וולטה של גאנה. ב-1946, לאומניים, בני האווה, התארגנו והקימו קואליציה לאומנית של בני קבוצתם, שכונתה קונפדרציית האווה והציבה לעצמה מטרה לקבל עצמאות בטוגולנד. הקואליציה הונהגה על ידי סילבאנוס אולימפיו (Sylvanus Olympio), שעתיד להיות הנשיא הראשון של טוגו העצמאית. אולימפיו פנה לבעלות הברית בדרישה לקבל עצמאות בארץ האווה, שתיקרא מדינת האווה (Eweland).[5] במשך עשור, הנושא הועלה ונדון בפני בעלות הברית (קבוצת המדינות, בניהן צרפת, בריטניה ופולין, הנלחמו נגד מדינות הציר שכללו את גרמניה, יפן, איטליה ומדינות נוספות, במהלך מלחמת העולם השנייה).
1950-1980
ב-1956, טוגולנד הצרפתית קיבלה אוטונומיה מהצרפתים. בשנה זו נערך משאל עם בטוגולנד הבריטית שסקר את דעת המקומיים לגבי סיפוח טוגולנד הבריטית על ידי קולוניית חוף הזהב הבריטית, קולוניה נרחבת ששלטה באזורים רבים בדרום וצפון-מערב אפריקה. תוצאות משאל העם הראו על רצון לסיפוח, בעיקר על ידי שבטים שאינם אווה, ובכך בקבוצת האווה, שמעולם לא הייתה מאוחדת פוליטית, החלו להתעורר מחדש קולות מתגברים הקוראים לעצמאות, קולות שנקראו משני צדיה של הקבוצה ופולגו בין 2 אוטונומיות שונות, ללא זהות אתנית ברורה. הרצון המתגבר לעצמאות נבע, בין היתר, מכך שממשלת גאנה העצמאית הראשונה לא כללה אף נציג של בני האווה.
ב-1958, מרדו בני האווה בגאנה, בתמיכתם הפוליטית והכלכלית של בני קבוצתם אשר שלטו בממשלת טוגו. מנהיגי התנועה האווית בגאנה נאלצו לרדת למחתרת בעקבות משטרת הממשל הגנאי, אשר רדף אותם, וניהל גל מעצרים נרחב כנגדם. באוקטובר 1961 אף נעצרו מעל ל-50 ממנהיגי אווה ונאסרו בשל מעשים כנגד המשטר הגנאי. ממשלת גאנה אף פרסמה פרטים על תוכניות פלישה לטוגו ואיימה לבצעם אם לא יירגעו הרוחות באזור.
ב-1960, טוגולנד הצרפתית קיבלה עצמאות ונקראה הרפובליקה של טוגו. נשיאה הראשון, סיבאנוס אולימפיו, אשר נבחר בתמיכת בני האווה שבטוגו, החזיק בדעה כי בני עמו בצד הגנאי צריכים להתאחד עם בני האווה הטוגולזים, ובכך היחסים הדיפלומטיים שבין גאנה לטוגו התדרדרו. התנועה הלאומית לשחרור מערב טוגולנד (אזור מחוז נהר הוולטה) הוצאה מחוץ לחוק בגאנה ב-1976, וכל פעילות הקשורה בה הוגדרה כפשע חמור.
ב-1979, במהפכה פוליטית בהנהגת ג'רי רולינגס (Jerry Rawlings), בן לאם אווית שהיה לימים נשיא גאנה, תפסו אנשי האווה תפקידי מפתח בממשל הגאנאי, לצד מתח אתני שגבר בגאנה. כוחם הפוליטי של בני אווה בטוגו נחלש ודוכא, זאת בעקבות הוצאת מפלגות פוליטיות מחוץ לחוק, והפיכת שלטון טוגו לדיקטטורי למראה, שלטון של מפלגה אחת.
1980-2000
ב-1986, גנאסינגבה איידמה (Gnassingbe Eyadema), שהשתתף בהפיכה צבאית בטוגו ב-1963, ובמהלכה על פי עדויות רבות, רצח בעצמו את אולימפיו, שהיה הנשיא הראשון של טוגו העצמאית, נבחר מחדש כמתמודד היחיד לנשיאות טוגו לתקופה של 7 שנים, וב-1990 החלו מחאות ענק ומהומות על ידי בני האווה, אשר הכריחו את ממשלת טוגו להחזיר כוח לגיטימי למפלגות אופוזיציה, בעיקר מפלגות אשר מנהיגיהן הוגלו לגאנה. בינואר 1993 החל צבא טוגו, הנשלט על ידי צפון המדינה (בו בני האווה חסרי כח), מהומות וגרם לגירוש המוני של כ- 300,000 בני אווה מעבר לגבול, אל גאנה ובנין. בהמשך 1993, כ-50,000 בני אווה נוספים ברחו מחשש לביטחונם. בני האווה הנותרים בטוגו נרדפו על ידי הממשל. בהמשך, כוחות מזוינים של אנשי האווה ביצעו ניסיונות התנקשות בנשיא והפיכה בטוגו, ללא הצלחה. הכוחות נהדפו חזרה לגאנה בניסיונותיהם, כאשר הם משאירים מאחוריהם נזק רב. בגאנה, מצבם של בני האווה שגשג בשנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות בחירתו של ג'רי רולינגס לנשיאות המדינה, בה שלט מאז ההפיכה ב-1979. רולינגס, ששורשיו אוויים, דגל בקידום סובלנות בין קבוצות אתניות שונות בגאנה, למרות ביקורות כנגדו על כך שטיפח את בני האווה מעבר לשאר הקבוצות השונות במדינה.
כיום
כיום הזהות האתנית האווית נותרה גאה וחזקה, וישנם אקטיביסטים רבים משני צידי הגבול שבין גאנה וטוגו הקוראים לאחד את בני האווה למען קבלת עצמאות לעם זה.[5] בבחירות שנעשו בנובמבר 2000, ג'רי רולינגס הוריש את כסאו, והעביר את כוחו במדינה בצורה מסודרת על מנת לבסס שלטון דמוקרטי בגאנה. בני האווה, שנהנו מזכויות יתר תחתיו, תמכו בייצוב השלטון הגנאי בצורה דמוקרטית.
דמוגרפיה
בני האווה שוכנים בעיקר בקו החוף של מערב אפריקה, מהחלק הדרומי והמזרחי של נהר וולטה ועד נהר מונו אשר בגבול טוגו-בנין. האווים מרוכזים בעיקר בדרום טוגו ובמחוז וולטה שבדרום מזרח גאנה. ישנו מיעוט אווי גם בדרום בנין, חוף השנהב וניגריה. בני הקבוצה בנויים מ-5 קבוצות המאופיינות על ידי ניב שפתם ומיקומם הגאוגרפי: האנלו-אווה (Anlo Ewe), מינה (Mina), אנאצ'ו (Anecho), אדומה (uedome) וטונגו (Tongu).[3][5][6]
תעסוקה
פרנסה וכלכלה
במחוז וולטה, בו שוכנים מעל לחצי מבני האווה, כלכלת האזור מרוכזת ברובה סביב חקלאות, יערנות וציד. גברי המחוז נוטים לעסוק בבנייה ופיתוח ונשות המחוז עוסקות בתחום המזון, הפצתו ומכירתו, ובענף המסעדנות. רוב תושבי וולטה מחזיקים בעסקים פרטיים, מוערך כי 80% מעסקי המחוז הם עסקים פרטיים.[1] באזורים אחרים, מרבית עיסוקם של אנשי האווה הוא בחקלאות, בגידול תירס ויאם, שהם גם מזונם העיקרי. באזורי חופים, דיג הוא עיסוקם המלא של רבים. בנוסף, עוסקים בני האווה במסחר, קדרות, אריגה ונפחות.[7]
השכלה וחינוך
כ-58.3% מתושבי המחוז משכילים ברמות שונות. אחוז הגברים המשכילים אף גבוה יותר – 68.7%, נתון הגבוה יותר מהנתון המדיני המקביל לו. כ-23% מתושבי המחוז בעלי השכלה על-יסודית ופחות מ-10% בעלי השכלה-תיכונית.[1]
דת
דת מסורתית
דת האווה המסורתית נקראת וודו. התאולוגיה של בני האווה דומה לשכניהם הגאוגרפיים, דוגמת דת הפון. שם הדת וודו (Voodoo) מושאל משפת הפון, ופירושה רוח. הוודו נותנת חיים לכל החפצים (אנימיזם) ומאמינה בכוחות על-טבעיים של אבות קדמונים האוכפים אמונות חברתיות. אנשי האווה מאמינים באליל "מאווה" (Mawa) כאליל הבורא, ובאלילים בני-אלמוות נוספים. אף על פי שזו הדת המסורתית של האווים, הדת לא תופסת חלק עיקרי באורח חייהם ואינה נמצאת בסדר יומם.[5]
אסלאם
דת האסלאם הופיעה באזור בו אנשי האווה מתגוררים לראשונה במאה ה-17, ונשארה מרוכזת באזור הצפון בקרב אצילים וסוחרים בסחר חוצה הסהרה. מלבד נוכחות משמעותית של הדת בצפון ובמחוזות מסוימים בדרום, נשארה הדת מיעוט בקרב בני האווה.[8]
נצרות
הנצרות הגיעה אל בני האווה בעקבות סוחרים ומיסיונרים קולוניאליים. בשנת 1480, קולוניות אירופאיות הקימו מיסיונים לשם הפצת הדת באזורים אלו. ב-1847, מיסיונרים גרמנים הקימו מיסיונים לשם הפצת האמונה באנשי האווה. כאשר הפסידו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, אולצו המיסיונרים לעזוב את האזור וכך נשארו המיסיונים בשליטת הקולוניות הבריטיות והצרפתיות.[8] כיום כ-50 אחוז מבני האווה אימצו את הנצרות כדתם, אך דוקטרינות מסורתיות נשארו חלק חשוב באמונותיהם הדתיות.[5]
תרבות ואורח חיים
בני האווה חיים בכפרים ונותנים חשיבות רבה להיסטוריה המשפחתית שלהם ולשושלת אליה הם משתייכים, השתייכות הפרט לשושלת מסוימת נקבעת על פי שושלת אביו. בראש כל שושלת עומד אב בעל כבוד רב הנערץ בקרב האווים. הקרקע שבבעלות בני האווה נחשבת למתנת אבות, והם אינם מוכרים מתנה זו.[3]
לאורך ההיסטוריה, לאחר הניסיון של אנשי האווה במאה ה17 לתמוך במלך אחד בעל כוח ועוצמה. אנשי האווה סירבו לתמוך פוליטית במלכים חזקים והחלטות הכפר נעשו על ידי זקני הכפר. בעניינים אזוריים, הכומר המסורתי הראשי היה המחליט העיקרי.[6]
בעידן המודרני, ניסו אנשי האווה להתחבר ולבנות תרבות וזהות משותפת בשלוש המדינות בהן הם נמצאים בדרך כלל. באופן מסורתי, נשות אווה מתעסקות בעיקר במסחר, הן הגורם העיקר שאחראי על הסחר הן ברמה הסיטונאית והן ברמה הקמעונאית ורוב החנויות והעסקאות מנוהלות אך ורק על ידי נשים, בעוד שהגברים עוסקים בעיקר בבניה, פיתוח, חקלאות וציד.[3]
לפי צמד האתנולוגים רוזנטל (Rosenthal) וונקתאלאם (Venkatachalam), בני האווה עוסקים רבות בחלקם ההיסטורי בסחר העבדים שבו עסקו. עיסוק זה מתבטא בהשקעת מאמצים כבירים להנצחת עבדים, בהוקרתם ובכיבודם. אנשי האווה נוטים לשאת אחריות ולהביע ייסורים כבדים על תרומתם לנושא.[9]
שפה
שפת האווה (בלועזית: Ewe language, באווית: Eʋegbe) היא שפה ניגרית-קונגולזית אשר מדוברת בעיקר במחוז וולטה שבגאנה על ידי מעל ל-3 מיליון בני אווה. אווה נחשבת לשפה רשמית בגאנה ובטוגו. שפה זו משתמשת בשילוב של אלפבית לטיני והאלפבית הפונטי הבינלאומי.
נכון לשנת 2017, יש מעל 20 מיליון דוברי שפה זו כשפת אם. השפה שייכת למשפחת שפות הג'בה(Gbe), שהיא משפחת השפות השולטות באזור זה של אפריקה. קיימים מעל 20 ניבי אווה שונים, רובם ככולם ניבי-כלאיים המשלבים את שפת האווה עם שפות ג'ביות אזוריות נוספות. אווה נחשבת לשפה טונלית, בשפה זו נבדלות משמעויות מילים הנכתבות באופן דומה על ידי טון הגייתן. בכתב, על מנת להבדיל בין המילים, הן מנוקדות לפי הטון המיוחס להן.[10][11]
דוברי שפת האווה משתמשים בשיטת נתינת שם לילוד בהתבסס על היום בשבוע בו נולד. מנהג זה מקורו באמונה כי שמו האמיתי של הילוד אמור להעיד על אופיו, אשר מתגלה בשבוע לידתו, וכך ניתן לילוד שמו האמיתי בטקס הענקת שם, כשבעה ימים לאחר הולדתו.
אף על פי שזהו שמם הזמני, לרוב נקראים האווים בשם לידתם, ושמם שניתן להם משמש בעיקר למסמכים הקשורים אליהם.
מוזיקה
אנשי האווה פיתחו תרבות מורכבת של מוזיקה בשילוב הדוק עם המסורת שלהם. המוזיקה היא מרכיב עיקרי בתרבותם ובשושלתם של בני האווה והיא תופסת מקום מרכזי ונרחב באורח חייהם.
מוזיקת האווה מכילה ז'אנרים רבים, מתוכם האגבקור (Agbekor), אשר מתייחס לשירים ולמוזיקה סביב מלחמה. ז'אנר זה מתייחס לרגשות הקשורים בתוצאות המלחמה, ונובע מאומץ וסולידריות בהשראת אבותיהם להצלחה הבלתי מנוצחת שמחכה ללוחמים, למוות ולאבל על האובדן במלחמה.
קצב התיפוף הוא האלמנט העיקרי המרכיב את מוזיקת האווה, בני האווה מאמינים שאם מישהו הוא מתופף טוב, הוא ירש זאת מרוח אביו הקדמון שהיה מתופף טוב בעצמו.[12]
הם משתמשים בנגינה במגוון כלים המנגנים יחדיו ומלווים את התופים השונים, בניהם האקזטזה (axatse) שהוא כלי הדומה לרעשן העשוי מדלעת חלולה המכוסה ברשת של זרעים או חרוזים. הגנקוגו (Gankogui) והאטוקה (Atoke) שהם כלים המשמשים כפעמונים ועשויים מברזל.[13]
לבני האווה תופים בגדלים שונים שהמבנה הכללי שלהם דומה, ראש התוף מורכב מעור של צבי או אנטילופה, הגוף שלו עשוי עץ, לרוב בצורת חבית, ולעיתים מעוטר בגילופים משוכללים. הם מתופפים בעזרת מקלות עץ ובעזרת הידיים, ולעיתים קרובות מנגנים לפי כללים שייחודים למשפחתם ושושלתם. קיימים מספר תופים ייחודים לאווים:
קגן (Kaganu) משמעותו "התוף הצעיר", והוא תוף קטן המפיק את הצליל הגבוה ביותר מבין התופים המשמשים את אנשי האווה, בדרך כלל מנגנים עליו בדפוס של פעימות חוזרות בשילוב עם נגינה בפעמון, הוא מלווה את שאר התופים ומוסיף אנרגיה למוזיקה.
קידי (kidi) הוא תוף בגודל בינוני, לו בדרך כלל תפקיד פעיל יותר בליווי. הקידי עושה את מה שמתואר על ידי בני האווה לדיאלוג עם התוף המוביל ולעיתים מכונה תוף דיאלוג.
קלובוטו (Kloboto) וטוטדצי (Totodzi)[14] אלו הם שני התופים הקטנים ביותר עליהם בני האווה מנגנים, אורכם הוא בדרך כלל בסביבות 18 סנטימטרים, ותפקידם דומה לזה של הקידי (kidi)[15], הם מלווים את התוף המוביל ויוצרים אלמנט של דיאלוג משותף.
סוגו (sogo) התוף הראשי הבסיסי, הוא גרסה גדולה יותר של הקידי, הוא גבוה ורחב יותר ממנו ולעיתים יכול לשמש בתפקיד תמיכה זהה לשלו. ניתן לנגן בו בכמה טכניקות תיפוף שונות, בעזרת מקלות עץ, בעזרת הידיים או בשילוב של שניהם. הוא מפיק צליל נמוך ומנגנים בו בישיבה או בעמידה.[15]
אטסימבו (Atsimevu) הוא תוף מוביל נוסף שגובהו כ-1.37 מטרים, על מנת לנגן בו המתופף חייב להישען על דוכן שנקרא וודצי (vudetsi), לעמוד על צד אחד של התוף ולתופף בעזרת שני מקלות או בעזרת יד אחת ומקל.[16]
אגבובה (Agboba) הוא תוף מוביל חדש יותר, שהומצא על ידי האווה בשנות ה-50, והוא התוף בעל הצליל העמוק ביותר מבין התופים השונים, יש לו גוף רחב והוא נשען על דוכן דומה לזה של האטסימבו.[17]
ריקוד
לאנשי האווה אוסף מורכב של ריקודים המשתנים בין אזוריהם הגאוגרפי וגורמים אחרים נוספים.[18]
האדוו (adevu) פירושו "ריקוד הציד" וזהו ריקוד מקצועי שחוגג את הציד. הריקוד נועד גם כדי להפוך את הציד לפשוט יותר וגם על מנת לקיים פולחן לחיות הנתפסות, כדי למנוע מרוחן לחזור ולפגוע בצייד.[19]
ריקוד נוסף אגבדזה (Agbadza) הוא ריקוד מלחמה מסורתי, אך כיום הוא משמש גם לצורך פנאי וחברה וגם בשביל לחגוג את השלום. ריקודי מלחמה משמשים לעיתים גם לתרגילים ואימונים צבאיים. מקצב של תוף מלווה את הריקוד, מנחה ומוביל את הלוחמים להתקדם ימינה, שמאלה, למטה וכו'.[20][21]
האסיאגבקור (Atsiagbekor) הוא גרסה עכשווית של ריקוד המלחמה של בני האווה, התנועות של גרסה זו של ימינו הן בעיקר במבנה פלוגות, והן משמשות לא רק להצגות טקטיות של קרב, אלא גם על מנת לתת אנרגיה ללוחמים ולהמריץ אותם. כיום, האסיאגבקור מבוצע לבידור במפגשים חברתיים ובטקסים תרבותיים שונים של בני האווה.
האציה (Atsia) הוא ריקוד המתבצע בעיקר על ידי נשים, והוא סדרה של תנועות סגנוניות המוכתבות לרקדנים על ידי המתופף הראשי, לכל תנועת ריקודים יש תבנית קצבית קבועה המסונכרנת עם התוף המוביל.[22]
גבדזימידו (Gbedzimido) הוא ריקוד מלחמה שבוצע בעיקר על ידי אנשי מאפי-גבורקוף, שהוא כפר חקלאי קטן ליד מאפי קומאזה ואמגקאפו (Amegakope) שנמצא במחוז טונגו המרכזי של אזור וולטה של גאנה. גבדזימידו הפך לריקוד עכשווי והוא נראה בדרך כלל רק באירועים חשובות מאוד כמו פסטיבל אספוטו (Asafotu), שנחגג מדי שנה על ידי אנשי טונגו בסביבות דצמבר. הריקוד מתבצע גם בהלוויות של אנשים בעלי מעמד גבוה בחברה, בעיקר גברים.
לבוש
המראה החיצוני והלבוש בעל חשיבות גבוהה לבני האווה, הם תמיד מסודרים, נקיים עורם ללא פגמים והם לבושים בצניעות. הם לובשים בעיקר בגדים בצבעים בהירים, וכשהולכים לכנסייה וללוויות לבושים בבגדים מסורתיים.
הנשים עוטפות את ראשן בכיסוי ראש עשוי בד צבעוני המכונה גאלה (gele) הדומה למעין צעיף צבעוני, ישנן דרכים וטכניקות רבות לקשירת כיסוי הראש, והקשירות השונות נחשבות בקרבן ממש לעבודות אומנות. הן לובשות בדרך כלל ביום יום חצאית ארוכה מבד צבעוני בשילובי צבעים שונים, רבים ומגוונים והחולצה מכסה מעט את החצאית בחלקה העליון.
הגברים, עבור ביקור בכנסייה ועבור אירועים חשובים נוספים, לבושים בדרך כלל בבד כאשר הם קושרים אותו על גופם באופן מלא, או קושרים אותו על כתף אחת וכתפם השנייה חשופה. הלבוש היומיומי שלהם הוא בדרך כלל חולצת טי פשוטה ומכנס ארוך.[23]
בנוסף, אנשי האווה נותנים שמות לבדים השונים. השמות יכולים להיות מורכבים או פשוטים והם מבוססים בדרך כלל על מרכיבים היסטוריים, פילוסופיים או קשורים באלמנט עיצובי כלשהו של הבד. שמות הבדים אינם קבועים והם יכולים להשתנות כל הזמן, לא נדיר שיש חוסר הסכמה בין סוחרי בדים ואורגים שונים על שם הבד. דוגמאות לשמות שניתנו על ידי בני האווה לבדים הינם: שריון הצב (the shell of the tortoise), גן עדן וכדור הארץ (heaven and earth) ואתה המנצח (you are the winner).[24]
תזונה
תזונת האווה מורכבת בעיקרה במזונות עתירי עמילן כגון יאם, תירס ומניהוט מצוי (קאסווה), שהם מאכלים נפוצים בגאנה.[25] בנוסף, הם מרבים לאכול הרבה דגים, מאחר שרבים מהם עוסקים בדיג באזורי החוף.[8] המנה המזוהה עם בני האווה היא בנקו (banku), והיא מורכבת מתירס ומניהוט מצוי המותססים כשלושה ימים לפני הבישול.[25]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Government of Ghana
- ^ Ghana, CIA Factbook.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 John A. Shoup III (2011). Ethnic Groups of Africa and the Middle East: An Encyclopedia: An Encyclopedia. ABC-CLIO. pp. 89–90. ISBN 978-1-59884-363-7.
- ^ Translating the Devil: Religion and Modernity Among the Ewe in Ghana, Birgit Meyer
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 James Minahan (2002). Encyclopedia of the Stateless Nations: Ethnic and National Groups Around the World A-Z. ABC-CLIO. pp. 589–591. ISBN 978-0-313-07696-1.
- ^ 6.0 6.1 Anthony Appiah; Henry Louis Gates (2010). Encyclopedia of Africa. Oxford University Press. pp. 454–455. ISBN 978-0-19-533770-9.
- ^ Ewe people, Encyclopedia Britannica.
- ^ 8.0 8.1 8.2 Toyin Falola; Daniel Jean-Jacques (2015). Africa: An Encyclopedia of Culture and Society. ABC-CLIO. p. 1210-1209. ISBN 978-1-59884-666-9.
- ^ Meera Venkatachalam (2015). Slavery, Memory and Religion in Southeastern Ghana, c. 1850–Present. Cambridge University Press. pp. 7–8. ISBN 978-1-316-36894-7.
- ^ Éwé: A Language of Ghana, Ethnologue.
- ^ Gordon, Raymond G., Jr. (ed.), 2005. Ethnologue: Languages of the World, Fifteenth edition. Dallas, Tex.: SIL International. Online version: http://www.ethnologue.com/
- ^ Jeff Todd Titon; Timothy J. Cooley; David Locke; et al. (2009). Worlds of Music: An Introduction to the Music of the World's Peoples, Shorter Version. Cambridge University Press. pp. 73–78, 83–84. ISBN 0-495-57010-9.
{{cite book}}: Explicit use of et al. in:|author=(עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Yewevu in the Metric Matrix, MTO, a journal of the Society for Music Theory. v. 16, n. 4. Dec..
- ^ Elizabeth may (1983). Musics of Many Cultures: An Introduction. p. 228.
- ^ 15.0 15.1 Abraham Adzenyah; Freeman Donkor (1995). West African Rhythms for Drumset. pp. 9, 58, 62.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Elias Yussif (2013). The Facet Of Black Culture. pp. 100–101.
- ^ Steve Reich (2002). Writings on Music, 1965-2000. pp. 59, 61.
- ^ Dorling Kindersley (2012). The book of dance. pp. 25–26. ISBN 978-1-4053-9152-8.
- ^ Adevu- the warrior dance, adevu cultural troupe .
- ^ "Agbadza - The Famous Ewe Rhythm And Dance", African Music Safari. Retrieved 2017-03-06..
- ^ African music : traditional and contemporary, 1945-, Agordoh, A. A. (Alexander Akorlie)
- ^ James Burns (2016). Female Voices from an Ewe Dance-drumming Community in Ghana: "Our Music Has Become a Divine Spirit". p. 9.
- ^ Kathryn Taubert (2012). "10". Yevu (White Woman): My Five Weeks With The Ewe Tribe of Ghana, West Africa.
- ^ Ronke Luke-Boone (2011). "African Fabrics: Sewing Contemporary Fashion with Ethnic Flair. p. 96.
- ^ 25.0 25.1 Steven J. Salm; Toyin Falola (2002). Culture and Customs of Ghana. p. 108-109.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
