מוזיקה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עיינו גם בפורטל

P treble clef.svg

פורטל מוזיקה הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של המוזיקה. הפורטל מציג נושאים חשובים בתולדות המוזיקה, מוזיקאים (זמרים,מלחינים, נגנים,מנצחים) בעלי חשיבות בתקופות שונות, מושגים ומונחים בתאוריית המוזיקה, כלי נגינה, סגנונות מוזיקליים ועוד.


גיטרה
כלי נגינה (גיטרה)

מוזיקה היא אמנות סידור הצליל והשקט בזמן.

מרכיביה העיקריים הם גובה צליל (האחראי על מלודיה והרמוניה), קצב (מפעם, משקל וארטיקולציה), דינמיקה, גוון ומרקם. המילה "מוזיקה" נובעת מהמילה היוונית μουσική ("מוסיקי"), "(האמנות) של המוזות"."מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

היצירה, הסגנון, החשיבות, ואף הגדרת המוזיקה עצמה משתנים בהתאם לתרבות ולהקשרים חברתיים. המוזיקה כוללת יצירות מסוגים שונים, מיצירות מאורגנות בקפידה, דרך אלתור מוזיקלי ועד צורות אלאטוריות (אקראיות לחלוטין). ניתן לחלק את המוזיקה לסוגות (סגנונות, ז'אנרים) ותתי-סוגות, אף על פי שהגבולות והיחסים בין סגנונות המוזיקה השונים הם לעיתים עדינים ביותר, פתוחים לאינטרפרטציה אישית, או אף שנויים במחלוקת. מבין האמנויות, ניתן לסווג את המוזיקה כאחת מאמנויות הבמה, האמנויות היפות, וכאמנות שמיעתית/קולית.

בתרבויות רבות, המוזיקה שזורה בקשר בל-ייפרם בחייהם של בני האדם. הפילוסופים היוונים וההודים העתיקים הגדירו את המוזיקה כצלילים המסודרים ב"מאוזן" כמלודיות או ב"מאונך" כהרמוניות. ביטויים נפוצים כגון "ההרמוניה של גרמי השמים" או "זו מוזיקה לאוזניי" מצביעים על כך שמוזיקה היא לעיתים קרובות מסודרת היטב ונעימה לשמיעה. עם זאת, המלחין בן המאה ה-20 ג'ון קייג' חשב כי כל צליל עשוי להוות מוזיקה, ואמר לדוגמה כי "אין רעש, רק צלילים".[1] לפי המוזיקולוג ז'אן ז'אק נטייה, "הגבול בין מוזיקה ורעש מוגדר תמיד בהקשר תרבותי - ולכן אפילו בתוך חברה מסוימת, הגבול לא תמיד עובר באותו המקום; לעיתים רחוקות בלבד יש הסכמה כללית. [...] לכל הדעות, אין רעיון כלל-עולמי יחיד - המגשר בין תרבויות - אשר מגדיר מה מוזיקה יכולה להיות, פרט לכך שהיא כוללת צלילים המשתנים בזמן".[2]

היסטוריה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תולדות המוזיקה

פרה-היסטוריה והעת העתיקה

בתקופה הפרה-היסטורית המוזיקה ככל הנראה התבססה על ריתמיקה (קצב) ומלודיה (מנגינה), ההרמוניה באה בשלב מאוחר הרבה יותר. נראה כי המוזיקה הפרה-היסטורית נוגנה על ידי כלי הקשה (אבנים, מקלות, עצמות, כלי צייד) וקול אנושי. אין לדעת כיצד באמת נשמעה המוזיקה העתיקה, וחוקרים מסוגלים רק לנחש זאת על פי ממצאים מתקופת האבן הקדומה, כגון עצמות אשר נוקבו חורים בצידן; לרוב מזהים עצמות אלה כחלילים,[3] אשר ניגנו בהם על ידי נשיפה לתוך צד אחד כמו בשאקוהאצ'י היפני. גם באתרים ארכאולוגים של תרבות עמק האינדוס נמצאו כלי נגינה, כגון חליל בעל שבעה חורים וסוגים שונים של כלי מיתר.[4]

בהודו התפתחה אחת מהמסורות המוזיקליות העתיקות ביותר בעולם. ניתן למצוא אזכורים של מוזיקה קלאסית הודית ("מרגה") בכתבי-הקודש העתיקים של דת ההינדו, הוודות. למוזיקה המסורתית של סין היסטוריה הנמתחת על פני כ-3000 שנה ויותר. המוזיקה היוותה חלק חשוב בחיי התרבות והחברה של יוון העתיקה: מקהלות של גברים ונשים הופיעו לשם בידור, בחגיגות ובטקסים דתיים; למוזיקאים ולזמרים היה תפקיד בולט בתיאטרון של יוון העתיקה. במאה ה-9, המלומד הערבי אל-פאראבי כתב ספר שעסק במוזיקה בשם "ספר המוזיקה הגדול" (כתאב אל-מוזיקה אל-כביר, كتاب الموسيقى الكبير). הוא ניגן על כלי נגינה רבים ומגוונים, ואף המציא כלי נגינה משלו; כמו כן, הוא המציא את המערכת הטונלית הערבית, שעדיין משמשת היום במוזיקה ערבית.[5]

בימי יוון העתיקה התייחסו למוזיקה כאל אלוקית, נעלה ונשגבת. במוזיקה קיימים 4 מרווחים זכים: פרימה, קוורטה, קווינטה ואוקטבה, אלו הם המרווחים הטבעיים, המצויים בטבע. היוונים יחסו לספרה 4 חשיבות רבה, מפני שראו בה את הספרה הטבעית המסמלת את הטבע, מה שביסס את המוזיקה כבעלת מעמד אלוקי.

בתקופת רומא העתיקה ירד מעמד המוזיקה. הרומאים השתמשו במוזיקה בתהלוכות הניצחון שלהם שלא היו חשובות מבחינה דתית והיו בעלות ערך גשמי ולא אלוקי. המוזיקה הפכה לרקע ולבידור נלווה לחגיגות אלה.

התרבות המערבית


Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תקופות במוזיקה המערבית

מוזיקת ימי הביניים (500-1400)

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיקת ימי הביניים

המוזיקה המוקדמת ביותר ששרדה ממוזיקה של ימי הביניים היא הקנטוס פלאנוס המונופוני הליטורגי (כלומר, משמש בטקסים דתיים) של הכנסייה הקתולית מהמאה התשיעית. צורת הביטוי העיקרית שלה הייתה מזמור גרגוריאני. לצד מסורת המוזיקה הדתית והמוזיקה הכנסייתית התקיימה גם מוזיקה חילונית, כגון מוטט, באלאדה ווירלאי. בין המלחינים בתקופה זו היו לאונין, פרוטין, מייצגיה היחידים של אסכולת נוטרדאם והארס אנטיקווה הידועים בשמם, וגיום דה מאשו, שהיה ממייצגיה החשובים של תנועת ארס נובה.

מוזיקת רנסאנס (1400-1600)

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיקת רנסאנס

רוב המוזיקה ששרדה מאירופה של המאה ה-14 היא חילונית. החל מאמצע המאה ה-15, מלחינים וזמרים השתמשו בפוליפוניה ביצירות מוזיקליות דתיות. המצאת הדפוס תרמה להפצת סגנונות מוזיקליים חדשים במהירות ולאזורים נרחבים. מלחיני מוזיקת רנסאנס בולטים היו ויליאם בירד וג'ובאני פלסטרינה ואורלנדו לאסוס.

מוזיקת בארוק (1600-1750)

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיקת בארוק

עידן מוזיקת הבארוק החל עם האופרות הראשונות ועם הפיכת המוזיקה הקונטרפונקטית לנפוצה. מלחיני בארוק גרמניים כתבו יצירות להרכבים שכללו כלי קשת, כלי נשיפה ממתכת וכלי נשיפה מעץ, בנוסף למקהלה, עוגב, צ'מבלו וקלאוויקורד. בתקופת הבארוק הוגדרו מספר צורות מוזיקליות אשר שרדו גם לתקופות מאוחרות יותר, בכלל זה הפוגה, האינוונציה, הסונאטה והקונצ'רטו.[6] מלחינים חשובים מתקופת הבארוק הם יוהאן סבסטיאן באך, גאורג פרידריך הנדל וגאורג פיליפ טלמן.

מוזיקה קלאסית (1750-1800)

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיקה בתקופה הקלאסית

המוזיקה של התקופה הקלאסית מאופיינת במרקם הומופוני, המורכב ממלודיה וליווי. מלודיות אלו נטו להידמות לקול אנושי ולהיות ניתנות לשירה. המוזיקה הכלית הפופולרית אופיינה בהתפתחות נוספת של הצורות המוזיקליות שהוגדרו בתקופת הבארוק: הסונאטה והקונצ'רטו, בנוסף לצורה חדשה, הסימפוניה. מלחינים בולטים מתקופה זו הם וולפגנג אמדאוס מוצרט ויוזף היידן.

מוזיקה רומנטית (1800-1900)

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיקה בתקופה הרומנטית
בטהובן מטייל בטבע, צייר יוליוס שמידט

התקופה הרומנטית במוזיקה החלה להתפתח בתחילת המאה ה-19, כאשר מלחינים כמו לודוויג ואן בטהובן ופרנץ שוברט הציגו סגנון דרמטי יותר, מלא הבעה ורגש. במהלך התקופה הזו פותחו סגנונות, צורות ואף שימושים חדשים למוזיקה, ומאפייניה הרגשיים וההבעתיים של המוזיקה החלו להיות חשובים יותר מטכניקת נגינה ומסורת. במקרה של בטהובן, מוטיבים החליפו את המלודיה בתור האלמנט הבסיסי של ההלחנה. בסוף המאה ה-19 הופיעה התרחבות דרמטית בגודלה של התזמורת ובתפקיד של הקונצרט בתרבות העירונית. מלחינים רומנטיים מאוחרים יותר כגון פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי וגוסטב מאהלר הלחינו יצירות מוזיקליות מסובכות יותר ולעיתים תכופות ארוכות יותר. הם השתמשו באקורדים מורכבים ובדיסוננס ליצירת מתח ודרמטיות.

מוזיקה של המאה ה-20

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית

המוזיקה הקלאסית בתקופה המודרנית היא מוזיקה שחוברה מסוף המאה ה-19 עד ימינו אלה. מדובר בעיקר במוזיקה קונצרטית מערבית, אך גם בהשפעות ההדדיות בינה לבין סוגות אחרות, כמו ג'אז, רוק ופופ לסוגיהם מצד אחד ובין תרבויות המזרח ומוזיקה עממית, מצד שני.

במאה ה-20 נרשם גידול בהאזנה למוזיקה בזכות העלייה בפופולריות של הרדיו והשימוש בפונוגרף לנגינה והפצה של מוזיקה. המוזיקה האמנותית התמקדה בחקירת מקצבים, סגנונות וצלילים חדשים. איגור סטרווינסקי, ארנולד שנברג וג'ון קייג' הם בין המלחינים המשפיעים ביותר של המוזיקה האמנותית במאה ה-20.

מאז היות המוזיקה, מימי הביניים ועד התקופה הפוסט-רומנטית, הרחיבו המלחינים את המסגרות, שינו והוסיפו צורות, הגדילו הרכבים, פיתחו כלי נגינה חדשים ושיכללו כלים קיימים. התקופה הקלאסית הביאה עמה את צורת הסונאטה ואת הסימפוניה, אך שמרה על תבניות הרמוניות וצורניות מוגדרות ועל גבולות ברורים, שנקבעו בתקופות הקודמות. התקופה הרומנטית, החל בבטהובן, שיחררה את המלחינים מכבלי המבנים המקובלים, הוסיפה מוזיקה ווקאלית לסימפוניה, הגדילה את התזמורת לממדי הענק של מאהלר ואת האופרה לחזיונות המדהימים של וגנר. אך בכל השינויים העצומים האלה, נשמרו עדיין יסודות ההרמוניה שנקבעו בתקופת הבארוק, כאשר ירשו הסולמות את מקום המודוסים של ימי הביניים והרנסאנס. חידושים ופריצות דרך הופיעו כבר בסוף המאה ה-19, ביצירות פוסט-רומנטיות ואימפרסיוניסטיות, ובמיזוג השפעות מן המזרח הרחוק במוזיקה המערבית, אך המאה העשרים הביאה עמה פריצת גדרות גמורה, כאשר שנברג, תלמידיו וממשיכי דרכו ניתקו מן הטונאליות והחלו לחבר בשיטת שנים-עשר הטונים. משם ואילך לא היה עוד כל מעצור – הסכר נפתח והכל הותר, במוזיקה כמו בשאר האמנויות: הציור המופשט (וסילי קנדינסקי), תיאטרון האבסורד (יוג'ין יונסקו), המחול המודרני (מרתה גראהם) ועוד.

ג'אז

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ג'אז

בתחילת המאה ה-20 התפתח סגנון מוזיקלי (ז'אנר) חדש הידוע בשם ג'אז (אנגלית: jazz). הג'אז הפך לאחד מסגנונות המוזיקה החשובים ביותר. זהו סגנון מוזיקלי שמקורו בהיתוך של מסורות מוזיקליות אפריקאיות ואירופאיות אשר התרחש בתחילת המאה ה-20 בקהילות אפרו-אמריקאיות בדרום ארצות הברית. שורשיו המערב אפריקאים ניכרים בשימוש שלו בבלו נוטס, אלתור, פוליריתמיקה, סינקופות ושמיניות סווינג.[7] הג'אז ספח לתוכו, מתחילת דרכו ועד היום, קטעים נבחרים מהמוזיקה הפופולרית האמריקאית של המאה ה-19 והמאה ה-20.[8] בנוסף הוא הוליד מגוון של תתי-סגנונות, מהדיקסילנד של ניו אורלינס בעשור השני של המאה ה-20 ועד הפיוז'ן בשנות ה-70 וה-80.

אספקטים של המוזיקה

האספקטים המוסכמים והמוגדרים אשר מרכיבים כל צליל וצליל אותו אנחנו שומעים, כותבים או מנגנים במוזיקה הם גובה (תדר), משך, צבע או גוון ועוצמה או משרעת של הצליל. בנוסף לאלה, אנו שומעים גם צלילים עיליים והרמוניות. תדר, כאמור הוא גובה הצליל - הצלילים נעים בין נמוכים לגבוהים (ילדים נוהגים להשתמש במונחים "דק" ו"עבה"). ישנם צלילים שלהם אין גובה מוגדר. משך הוא, פשוטו כמשמעו, הזמן שאורך הצליל. צבע וגוון הם תכונות המיוחסות להבדל בין צלילים המפיקים כלי נגינה ובני אדם שונים, כלומר, גוון הצליל של קונטרבס שונה מגוון הצליל של חצוצרה. בנוסף גם השקט הוא אספקט של מוזיקה, בהיותו שקט מדוד בין שני צלילים. למעשה כל צליל שאנו שומעים בוקע מתוך ה"שקט" של מקום ההאזנה שלעיתים אינו שקט כל כך, שקט כמעט מוחלט קיים רק בחדרים שקטים במעבדות מיוחדות העוסקות באקוסטיקה. המוזיקה יוצאת תמיד מתוך גודל נמוך של רעש המלווה אותה לכל אורכה וממשיך גם עם סיומה. כך ש"שקט" זה הוא חלק בלתי נפרד מן המוזיקה.

הרכב

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הרכב קאמרי

תרבויות רבות כוללות מסורת חזקה של הופעת סולו, היא הופעת היחיד. במוזיקה הקלאסית ההודית למשל ישנו דגש חזק מאד על סולו. לעומתה, בתרבויות אחרות, כמו למשל במוזיקה הקלאסית המערבית ישנו דגש על הרכבים (אנסמבלים) גדולים יותר, כמו מקהלה, תזמורת סימפונית או קאמרית והרכבים של מוזיקה קאמרית, משני נגנים או זמר וכלי ליווי (דואו) עד תשעה נגנים. למרות זאת, גם במוזיקה קלאסית מערבית, ישנן הופעות סולו לא מעטות. עם התפתחות המוזיקה לכיוון מודרני יותר, נוצרו הרכבים חדשים אשר כוללים עד חמישה מוזיקאים, בעיקר בתחום הג'אז והמוזיקה הקלה - להקת רוק, להקת בנים, להקת בנות וכו'.

תיווי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תווים
נוימות

את שמות התווים ואת החמשה המוזיקלית המציא במאה ה-11 נזיר איטלקי בשם "גוידו דה ארצו". הדרך שבה מועברת מוזיקה ממוזיקאי למוזיקאי היא בדרך כלל בתווים (אף על פי שלעיתים קרובות מועברת מוזיקה באמצעות האוזן, כלומר, המבצע לומד את היצירה משמיעה בלבד, ללא הסברים בכתב או תווים). יצירות תזמורתיות נכתבות בפרטיטורה, המשמשת את המנצח, וכל נגן מקבל תווים עם התפקיד שנועד לקבוצת הכלים שלו, לפי הצורך. ביצירות כוראליות גדולות תקבל כל קבוצת קולות במקהלה את תווי התפקיד המיועד לה ואילו ביצירות קטנות, כגון כוראלים או לידר, שרים כל חברי המקהלה מדפי תווים, המכילים את כל התפקידים. התווים המוכרים כיום החלו להתפתח באירופה במאה ה-14 בערך, מן הנוימות והתווים המרובעים שקדמו להם. בדפי התווים מצוינים כל האספקטים המוזיקליים שהוזכרו קודם - גובה, משך, עוצמה, צבע וגוון. לעיתים מצוינים בתיווי גם דברים נוספים, כמו קצב, אופי המוזיקה, אווירה, או מהלך הרמוני. (ראו בס ממוספר והוראות ביצוע מוזיקליות).

הלחנה, אלתור ואינטרפרטציה אישית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אלתור במוזיקה

ברוב התרבויות המוזיקליות ישנה אחידות כלשהי בדרך יצירת המוזיקה, יצירה מראש. יצירה של מוזיקה מראש נקראת הלחנה, ואילו יצירה של מוזיקה "תוך כדי" נקראת אלתור. ישנן טכניקות רבות של הלחנה, המשתנות מתרבות לתרבות. אלתור נפוץ בעיקר בג'אז ובמוזיקה ערבית. ברוב התרבויות נעשית גם אינטרפרטציה (פרשנות) אישית למוזיקה הכתובה, כלומר - הנגן המבצע מנסה להוסיף את דעתו או הרגשותיו על המוזיקה, ומשנה היבט אחד או יותר מתוך ההיבטים המרכיבים את היצירה המוזיקלית. מכך אפשר להסיק כי אין שני ביצועים זהים לחלוטין של קטע מוזיקלי אחד.

השפעת המוזיקה על המוח

מבט צידי על החלק הפנימי של המוח.

בעת שמיעת מוזיקה מתרחשת פעילות מוגברת באזורים שונים במוח, שאחראים על עיבוד הצליל ופירוקו לגורמים, כמו מלודיה וקצב. אזורים אלה משתתפים בחלקים שונים בתהליך, עד שלבסוף מתאחד הקלט לשלמות אחת. ממצאים אחרונים מראים, שמוזיקה משפיעה גם על תפקוד הגוף בכללותו. למשל, מחקרים אחרונים מראים, ששמיעת מוזיקה מעודדת, מהירה או איטית, בעת ריצה משפרת את התוצאות הסופיות בהשוואה לנבדקים, ששמעו מוזיקה רגועה או שלא שמעו מוזיקה כלל. מוזיקה גם נוטה להפחתת לחץ. מחקרים נוספים מראים כי מוזיקה משפיעה גם על תהליך השינה, ושיפרה את השינה של הנבדקים, ששמעו מוזיקה קלאסית כ- 45 דקות לפני שהלכו לישון[9]

אדם המנגן בכלי נגינה מפיק תועלת נוספת משמיעת מוזיקה וניגונה כאחד - במוחו של המנגן בכלי מוזיקלי מסוים "נדלקים", או מופעלים במקביל אזורים רבים, המעבירים מידע שעיבדו בקשרים מהירים ומורכבים במוח. למעשה, נגינת מוזיקה מפעילה כמעט את כל אזורי המוח במקביל. בתוכם נמצא במיוחד החלק השמיעתי, החלק המוטורי והחלק הוויזואלי. נגינה בכלי מוזיקלי מערבת פעילות של 2 האונות של המוח (הימנית והשמאלית). היא משלבת גם את הדיוק המתמטי, שבו מתמחה בעיקר האונה השמאלית (אם כי גם האונה השנייה מעורבת בתהליך זה, אבל בעוצמה נמוכה יותר) ואת החלק היצירתי, שבו מתמחה (שוב, בעיקר) האונה הימנית. למעשה, מוזיקה מגבירה את העוצמה והפעילות בכפיס המוח, באופן שמאפשר מעבר מידע מהיר יותר ובעל קשרים מגוונים יותר במוח. משום כך מיוחסות למוזיקאים יכולות גבוהות יותר בתחומים רבים, משום שנגינה בכלי גורמת להפעלתם של אזורים במוח, האחראיים על אסטרטגיות למידה, תכנון ותשומת לב לפרטים. למוזיקאים אלו מיוחס גם זיכרון בעל יכולות מוגברות, המתבטאות בשמירה, אחסון ויעילות גבוהה יותר של הזיכרון האנושי. מדענים אבחנו אצל נגנים נטייה להצמיד מעין "תגים" לכל זיכרון, כמו למשל תג קונספטואלי, תג רגשי, תג שמיעתי ותג לפי הקשר.[10]

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ John Cage, 79, a Minimalist Enchanted With Sound, Dies
  2. ^ Nattiez 1990: 47-8, 55
  3. ^ Son et musique au paléolithique", Pour La Science,. 253, 52-58 (1998)
  4. ^ The Music of India By Reginald MASSEY, Jamila MASSEY. Google Books
  5. ^ Habib Hassan Touma (1996). The Music of the Arabs, trans. Laurie Schwartz. Portland, Oregon: Amadeus Press. מסת"ב 0-931340-88-8, p.170
  6. ^ Baroque Music by Elaine Thornburgh and Jack Logan, Ph. D.
  7. ^ Alyn Shipton, A New History of Jazz, 2nd. ed., Continuum, 2007, pp. 4–5
  8. ^ Bill Kirchner, The Oxford Companion to Jazz, Oxford University Press, 2005, Chapter Two.
  9. ^ Scientists Find 15 Amazing Benefits Of Listening To Music, Lifehack (ב־American English)
  10. ^ How playing an instrument benefits your brain - Anita Collins, TED-Ed