אויר (הלכה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, דבר המונח באויר של מקום או כלי מסוים - נחשב לעניינים רבים כאילו הוא כבר נח באותו מקום או על קרקעית הכלי.

קניינים באויר

כשם שחצרו של אדם יכולה לקנות ולהקנות חפצים מכח קנין חצר, כך אויר חצרו קונה, כך שכאשר הדבר הנמכר נכנס לאויר רשות הקונה – נקנה החפץ לו[1]. כמו כן, כאשר חפץ שהופקר נכנס לאויר רשות האדם ועומד ליפול אליה – יכול הוא לכוון בדעתו לזכות בחפץ כשהוא עדיין באויר, ואף אם הרוח תוליך את החפץ מחוץ לחצרו – יכול הוא לדרוש את החפץ[2].

בנוסף, אף בהלכות גיטין אמרו חז"ל שאם זרק הבעל את הגט לאויר רשות האשה - הרי היא מגורשת, אם אם נמחק הגט או נשרף קודם שנח בחצרה[3]. כמו כן, אף אם הרוח הוליכה את הגט מחוץ לחצרה לפני שנפל – הרי היא מגורשת[4].

חז"ל סייגו ואמרו שאין האויר קונה אלא בתוך המחיצות[5], ונחלקו הראשונים אם סייג זה הוא מוחלט – לשיטת התוספות[6], או כדעת רש"י - שרק באופן שלבסוף לא נח בחצר, אז אין הקניין חל אלא כשהחפץ נכנס בתוך אויר המחיצות, אבל אם החפץ נח בחצר – הקנין חל כבר מעת שנכנס לאויר החצר, אף למעלה ממקום המחיצות[7].

טעם קנין אויר

את הטעם לכך שהאויר קונה בקניין חצר כתבו הראשונים: שרשות היחיד עולה עד לרקיע, וכיון שהחפץ עומד לנוח בחצר, הרי הוא נחשב כמונח כבר על גבי קרקע[8]. הראשונים הרחיבו עוד, שהטעם לכך שהחצר קונה הוא משום שהחפץ משתמר בחצר, ואם כן אף כשהוא נמצא באוירה - נכון טעם זה, שכן החפץ משתמר בו.

אויר כלי

הראשונים נחלקו אם אויר כלי קונה כמו שהכלי קונה בקנין חצר:

  • שיטת רש"י - אין אויר כלי קונה, משום שהכלי נועד רק להניח חפצים בתוכו, ולא לשמור חפצים באוירם[9].
  • שיטת התוספות – אויר כלי קונה בתורת חצר ולא בקנין חצר: שאם הכלי מונח בתוך כלי אחר, והחפץ נמצא באויר הכלי הפנימי למעלה ממחיצותיו ובתוך אויר מחיצות הכלי החיצוני - אין הקניין חל שייכנס החפץ לאויר מחיצות הכלי הפנימי[10].
  • שיטת המאירי – אויר כלי קונה, אך בגיטין שבהם צריך מקום המשתמר – אין אויר כלי קונה, כיון שאינו נחשב למקום המשתמר[11].

ארבע אמות

בתלמוד הסתפקו אם אויר ארבע אמות קונה כפי שארבע אמותיו של אדם קונות לו בקניין חצר. מצד אחד, אף שאין אויר רשות או כלי קונה בלא מחיצות, ייתכן שאויר ארבע אמות של אדם קונה אף בלא מחיצות, משום שכל עיקר ארבע אמות עשאום חכמים כרשותו אף על פי שאינם רשותו, וייתכן שכך גם החשיבום חכמים כמקום המשתמר, אף על פי שאינו משתמר[12]. מאידך, עיקר קנין ארבע אמות נובע מתקנת חכמים בשביל שלא יריבו בני אדם על חפצי הפקר, וייתכן שלא תיקנוהו חכמים אלא בקרקע אך לא באויר[13].

אויר רשויות שבת

רשות היחיד "עולה עד לרקיע"[14], וכל חפץ הנמצא באויר רשות היחיד נחשב כמונח. הטעם הוא משום שאומרים "גוד אסיק", כלומר שהמחיצות נחשבות כאילו הן עולות עד הרקיע[15]; ולכן היכן שאין המחיצות ניכרות – אין האויר נחשב כרשות היחיד[16].

לפי רבי יהודה הנשיא, קיים חידוש מיוחד ברשות היחיד מקורה שאינו קיים בכל רשות אחרת, משפטית או הלכתית, והמוגדר במילים "ביתא כמאן דמליא דמי", האומר כי כל חפץ שעבר דרך רשות היחיד, גם אם הוא יצא מהחלון ונח לבסוף ברשות הרבים, נחשב כאילו נח ברשות היחיד, וזאת מכיון שאויר של רשות היחיד מקורה נחשב חלק בלתי נפרד מהקרקע שמתחתיו[17], או משום שרשות היחיד - בהיותה מיועדת לשימוש - נחשבת בכל רגע ורגע כמליאה חפצים עד גגה[18].

אויר רשות הרבים או כרמלית נחשב כרשות הרבים או ככרמלית עד גובה עשרה טפחים. למעלה מכך – נחשב האויר כמקום פטור.

בהלכות קרבנות

על פי ההלכה יש לשחוט את הקרבן, באופן שהוורידין של הקרבן מעל אויר הכלי (למרות שאינן בתוך חלל הכלי עצמו), וזה מכיון שמקום זה נחשב "אויר שסופו לנוח", כלומר שהדם שנמצא שם עתיד ליפול לתוך הכלי.

הגמרא מסתפקת מה ההלכה אם שולי הכלי (-התחתית) נפלה לפני שהדם הגיע לאויר הכלי, כך שהדם נמצא אמנם מעל הכלי ועתיד גם ליפול לתוכו אך הוא עתיד לצאת מהצד שני - מהחור שבתחתית הכלי[19].

בהלכות מקוואות

על פי ההלכה מים שהיו בכלי נחשבים מים שאובים ופסולים לכל ענייני טהרה, כמו מקווה, ו"מים חיים" הטעונים לצורך טהרת מצורע. גם במקרה זה קובעת הגמרא כי "אויר כלי - ככלי דמי"[19]. לדוגמא, קילוח של מי מעיין (שכשרים לכל דבר שהתורה דורשת בשבילו "מים חיים"), הזורמים על גבי שיפוע של הר, עד שנכנסו לתוך אויר חבית המונחת במורד ההר, ושאבו מקילוח זה מים, פסולים מים אלו לשימוש לכל ענייני הטהרה למרות שמעולם לא נחו על קרקעית החבית.

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע עמוד ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רמג, סעיף כה .
  2. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קב עמוד א.
  3. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף עט עמוד א; שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות ה.משנה תורה לרמב"ם, ספר גירושין, הלכות ה, פרק ג'; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קלט, סעיף ד .
  4. רבי משה בן נחמן, חידושי הרמב"ן, מסכת גיטין דף עט עמוד א.
  5. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף עט עמוד א.
  6. תוספות, מסכת בבא קמא, דף ע עמוד ב, ד"ה כמאן.
  7. רש"י, מסכת בבא קמא, דף ע עמוד ב, ד"ה והא.
  8. רש"י, מסכת בבא קמא, דף ע עמוד ב, ד"ה קלוטה.
  9. רש"י, מסכת גיטין, דף עט עמוד ב, ד"ה דהא לא.
  10. תוספות, מסכת גיטין, דף עט עמוד ב, ד"ה פנימית.
  11. בית הבחירה למאירי, עבודה זרה, דף עא עמוד ב
  12. תוספות, מסכת גיטין, דף עח עמוד ב, ד"ה ותתגרש.
  13. פירוש הר"ן על הלכות רב אלפס, מסכת גיטין, דף לט עמוד ב מדפי הרי"ף, ד"ה אינה
  14. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ז עמוד א.
  15. בית הבחירה למאירי, שבת, דף צט עמוד ב
  16. רבי משה בן נחמן, חידושי הרמב"ן, שבת, דף צט עמוד ב
  17. פסקי הרי"ד על שבת דף צט, ב: וכל רשות היחיד כמאן דמליא דמיא, וכאילו היה כל החלל ארעא סמיכתא דמי
  18. פני יהושע על שבת דף צז, א (עפ"י דברי רש"י): והוי כמלא חפצים לגמרי עד גגו
  19. 19.0 19.1 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כה עמוד ב