אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1895–1918)
| לידה |
15 בנובמבר 1895 ארמון אלכסנדר, סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 ביולי 1918 (בגיל 22) בית איפטייב, יקטרינבורג, הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה .svg){kind=small} | ||||||
| שם מלא | אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה | ||||||
| מדינה | האימפריה הרוסית | ||||||
| שושלת בית רומנוב | |||||||
| |||||||
|
| |||||||
אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (ברוסית: Великая Княжна Ольга Николаевна; 15 בנובמבר 1895 – 17 ביולי 1918) הייתה דוכסית גדולה של רוסיה, בתם של ניקולאי השני, אחרון קיסרי רוסיה, ושל אלכסנדרה, נסיכת הסן. אולגה הוצאה להורג בידי הצ'קה יחד עם כל משפחתה במהלך רצח משפחת הצאר.
ביוגרפיה
ילדות ואופי
אולגה נולדה בארמון אלכסנדר שבסנקט פטרבורג ב-15 בנובמבר 1895. היא הייתה הבת הראשונה של ניקולאי השני, קיסר רוסיה ואלכסנדרה, נסיכת הסן. היו לה שלוש אחיות קטנות: טטיאנה, מריה ואנסטסיה ואח בשם אלכסיי.
ילדי הצאר גדלו בצורה פשוטה ביותר. הם ישנו במיטות מחנה קשות ללא כריות למעט כשהיו חולים, בבוקר התרחצו באמבטיה קרה והיו אמורים לסדר בעצמם את חדריהם. כאשר הם לא היו עסוקים בדבר מה אחר, היה עליהם להכין מעשי רקמה שנמכרו באירועי צדקה שונים. רוב בני הבית, כולל המשרתים, לרוב פנו אל הנסיכה בשמה הפרטי, או בשמות החיבה "אולינסקה" או "אולייה". היא הייתה קשורה במיוחד לאחותה טטיאנה. הן חלקו חדר ונהגו ללבוש את אותם בגדים. בשל כך הן כונו בארמון "הזוג הגדול" בעוד מריה ואנסטסיה כונו "הזוג הקטן". אולגה נודעה בטוב לבה וברצונה הכנה לעזור לאחרים, אך גם בישרות הבוטה שלה, ובדעותיה שאותן לא ניסתה להסתיר. היא גם נודעה בסבלנותה הקצרה ובנטייתה להתפרץ. בילדותה, כאשר צייר דיוקנאות ניסה לצייר אותה, היא הטיחה בפניו: "אתה איש מכוער מאוד, ואני לא אוהבת אותך בכלל!". היא הכירה במעמדה כנסיכה, ולא פעם דרשה מהמשרתים דברים מוגזמים כמו כרכרות מפוארות. היא גם סברה שיש לכבד את זכותם של החזקים, ובשיעורי התנ"ך הזדהתה עם האחים ולא עם יוסף, וכן עם גוליית ולא עם דוד. בניגוד לשאר אחיותיה, היא אהבה לקרוא ולא פעם גנבה ספרים מאמה. באחת הפעמים כאשר אמה דרשה ממנה להחזיר לה ספר שאולגה גנבה ממנה לפני שהיא עצמה קראה אותו, השיבה אולגה בחוצפה שעליה לחכות עד שהיא תחליט אם הספר ראוי לקריאה. היא גם התעניינה רבות בפוליטיקה, ונודעה כבעלת כושר למידה מפותח. יחסיה עם אמה לא היו יציבים, בעיקר בשל דרישותיה של הקיסרית שאולגה תשמש דוגמה ומופת לאחיותיה. ב-1912, במהלך ארוחת ערב מפוארת, אחיה הקטן של אולגה, אלכסיי השתולל יותר מדי. הוא הקניט אחרים ליד השולחן, סירב לשבת בכיסאו, לא רצה לאכול את האוכל שלו ואף ליקק את צלחתו. הקיסרית נזפה באולגה בת ה-16 בפומבי על כך שהיא לא מצליחה להרגיע אותו. קונסטנטין קונסטנטינוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה מציין ביומנו ש"הדרישה שלה הייתה מוגזמת. אולגה לא יכולה לשלוט בו".
החברות עם רספוטין
ערך מורחב – גריגורי רספוטין
הקיסרית אלכסנדרה והצאר ניקולאי היו בקשר הדוק עם הנזיר גריגורי רספוטין שנודע כבעל כוחות מיסטיים. קשר זה נבע בעיקרו מהתקווה שרספוטין יצליח לרפא את מחלתו של אחיה הצעיר של אנסטסיה, נסיך הכתר אלכסיי. בעידוד הוריהם, למדו עד מהרה הנסיכות לחבב ולהעריך את רספוטין. הם חשו בנוח בחברתו, ולעיתים אף נפגשו עמו כשהן לבושות בכותנות הלילה שלהן. הנסיכות נהגו להתייחס אליו כאל "ידידנו" או "החבר שלנו". היחסים החמים של משפחת המלוכה עם רספוטין המשיכו עד רציחתו של זה האחרון ב-30 בדצמבר 1916. על פי תיאורי עדי ראייה, הנסיכות כעסו מאוד כששמעו על הרצח, והיו קודרות מאוד זמן רב לאחר מכן. לאחר מותן התגלה כי ארבע הנסיכות ענדו קמעות עם תמונתו של רספוטין.
בגרות
בנובמבר 1911 התקיים טקס הגעתה של אולגה לבגרות. ב-1912 הסתובבו שמועות על כך שאולגה התארסה עם דמיטרי פבלוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה, אולם האירוסין בוטלו מסיבות שונות, ובעיקר בשל סכסוך בין דמיטרי לרספוטין. עם זאת אין ודאות שאכן כך היה. באביב 1914 הועלתה הצעה לשדך את אולגה עם קרול, נסיך הכתר של רומניה. אולגה וקרול נפגשו לשיחה, אולם אולגה לא התלהבה מקרול, וגם אמו של קרול מריה מאדינבורו מצאה את אולגה לא יפה ואת נימוסיה נוקשים מדי.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, רצו הוריה לנצל אותה כדי להדק את הקשרים של רוסיה עם בעלות בריתה. בין ההצעות שהועלו נמנו אדוארד, הנסיך מוויילס ואלכסנדר יורש העצר של סרביה. אולגה דחתה את שתי ההצעות, וטענה שהיא רוצה להתחתן עם רוסי ולהישאר בארצה. היא עצמה חשקה בקצין צעיר בשם פאבל וורנוב, אך נמנעה בשל הפרשי המעמדות ביניהם, ווורנוב נישא בהמשך לאחד ממשרתותיה. בהמשך התידדה עם קצין אחר בשם דמיטרי צ'אק-בגוב אשר אותו כינתה "מיטיה".
המוות
- ערך מורחב – רצח משפחת הצאר
במהלך מלחמת העולם הראשונה, התבלטה אולגה בדעותיה הפטריוטיות, ולא פעם העליבה את אמה שהייתה ממוצא גרמני. היא אמה ואחותה טטיאנה שימשו כאחיות בצלב האדום וטיפלו בפצועי מלחמה. בתחילה הייתה החוויה מהנה עבור האחיות כיוון שהן נהנו מחופש תנועה גדול יותר מזה שהיה להן בארמון, ויכלו לדבר עם נשים אחרות פשוטות עם. באחת הפעמים הן אף ניסו לצאת לקניות, אולם עד מהרה גילו שהן לא יודעות להשתמש בכסף. עם זאת, הקרבה הרבה לחיילים פצועים וגוססים, גבתה בסופו של דבר את מחירה מעצביה של אולגה. היא הפכה לדיכאונית ועצבנית, ובכמה הזדמנויות ניפצה שמשות והרסה מלתחות. בשל כך, היא הועברה מתפקיד אחות לעבודה משרדית בבית חולים.
בשנת 1917 אביה הודח משלטונו במהפכת פברואר, ומשפחת המלוכה הושמה במעצר בית בפושקין. לפי עדותו של אלכסנדר קרנסקי קיבלה ממשלת המעבר בקשות רבות של אזרחים להוציא להורג את הצאר המודח. באוגוסט 1917 הועברה משפחת הצאר לטובולסק. הכוונה הייתה להעביר אותה למקום מרוחק ממסילת רכבת כדי להקשות על הבריחה. לאחר מהפכת אוקטובר הוחלט להעביר את משפחת רומנוב למוסקבה ולהעמיד את הצאר לדין. באביב נפל אלכסיי, ובגלל מחלתו לקה בשיתוק ברגליו. בשל כך עברה המשפחה ליקטרינבורג בשני שלבים. ב-22 באפריל הגיעו ליקטרינבורג ניקולאי, אלכסנדרה ובתם מריה, וב-23 במאי הגיעו יתר בני המשפחה עם משרתים.
המשפחה שוכנה ב"בית איפטייב". מבנה שהיה שייך לפני כן לקצין הנדסה ונהרס בשנות ה-70 של המאה ה-20. חוץ ממשפחת המלוכה גרו בבית חמישה משרתים, ובהם רופא המשפחה. כמה פעמים הוצע למשרתים לעזוב את המשפחה אך הם העדיפו להישאר למרות הסכנות. המשפחה התגוררה בבית איפטייב 78 ימים. בני המשפחה סבלו מפחד ומחוסר וודאות. הבנות תפרו את תכשיטיהן לתוך בגדיהן בתקווה למנוע את החרמתם. הן ואמן המציאו שמות קוד עבור כל אחד מפריטי הערך שלהם כדי להסתיר אותם (חלקם הוחרמו מיד עם הגיעם ליקטרינבורג).
בלילה שבין 17-16 ביולי 1918, נלקחו בני המשפחה ומעגל המשרתים המצומצם שלהם למרתף בטענה שהבית נמצא בסכנת התקפה של אנרכיסטים. כשירדו העצורים למרתף הבית והתאספו באחד החדרים, ביקשה הקיסרית שני כיסאות עבורה ועבור אלכסיי. הכיסאות הובאו, ולאחר מכן הודיע להם המפקד הבולשביקי שהם מוצאים להורג. הצאר רק הספיק להגיד "מה?" לפני שפתחו החיילים באש והרגו את כולם.
שרידי הגופות נמצאו במהלך חפירות שבוצעו בשנת 1979. לפי הוראת שלטונות ברית המועצות הוחזרו השרידים למקום מוצאם. בשנת 1991 חודשו החפירות ונקבע שהן גופותיהן של אלכסנדרה ובנותיה. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגולות. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
- Bokhanov, Alexander; Knodt, Manfred; Oustimenko, Vladimir; Peregudova, Zinaida; Tyutynnik, Lyubov (1993). The Romanovs: Love, Power, and Tragedy. London: Leppi Publications. מסת"ב 0-9521644-0-X
- Christopher, Peter; Kurth, Peter; Radzinsky, Edvard (1995). Tsar: The Lost World of Nicholas and Alexandra. Boston: Little Brown and Co. מסת"ב 0-316-50787-3
- Dehn, Lili (1922). The Real Tsaritsa. alexanderpalace.org.
- Eagar, Margaret (1906). Six Years at the Russian Court. alexanderpalace.org.
- Gilliard, Pierre. Thirteen Years at the Russian Court alexanderpalace.org.
- King, Greg; Wilson, Penny (2003). The Fate of the Romanovs. Hoboken, New Jersey: John Wiley and Sons, Inc. מסת"ב 0-471-20768-3
- Kurth, Peter (1983). Anastasia: The Riddle of Anna Anderson. Boston: Back Bay Books. מסת"ב 0-316-50717-2
- Lovell, James Blair (1991). Anastasia: The Lost Princess. Washington, D.C.: Regnery Gateway. מסת"ב 0-89526-536-2
- Mager, Hugo (1998). Elizabeth: Grand Duchess of Russia. New York: Carroll and Graf Publishers, Inc. מסת"ב 0-7867-0678-3
- Massie, Robert K. (1967). Nicholas and Alexandra. New York: Dell Publishing Co. מסת"ב 0-440-16358-7
- Massie, Robert K. (1995). The Romanovs: The Final Chapter. New York: Random House. מסת"ב 0-394-58048-6
- Maylunas, Andrei; Mironenko, Sergei (eds), Galy, Darya (translator) (1997). A Lifelong Passion, Nicholas and Alexandra: Their Own Story. New York: Doubleday. מסת"ב 0-385-48673-1
- Occleshaw, Michael (1993). The Romanov Conspiracies: The Romanovs and the House of Windsor. London: Orion Publishing Group Ltd. מסת"ב 1-85592-518-4
- Rappaport, Helen (2008). The Last Days of the Romanovs. New York: St. Martin's Griffin. מסת"ב 978-0-312-60347-2
- Radzinsky, Edvard (1992). The Last Tsar. New York: Doubleday. מסת"ב 0-385-42371-3
- Radzinsky, Edvard (2000). The Rasputin File. New York: Doubleday. מסת"ב 0-385-48909-9
- Sams, Ed. "Victoria's Dark Secrets". curiouschapbooks.com.
- Shevchenko, Maxim. "The Glorification of the Royal Family". Nezavisemaya Gazeta, May 31, 2000.
- Vorres, Ian (1965). The Last Grand Duchess. New York: Scribner. ASIN B-0007-E0JK-0
- Vorres, Ian (1985). The Last Grand Duchess. London: Finedawn Press (3rd edition)
- Vyrubova, Anna. Memories of the Russian Court. alexanderpalace.org.
- Zeepvat, Charlotte (2004). The Camera and the Tsars: A Romanov Family Album. Stroud: Sutton Publishing. מסת"ב 0-7509-3049-7
קישורים חיצוניים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על רצח משפחת הצאר, 4 ביולי 2011- ניקולאי סוקולוב, רצח משפחת הצאר
- תיאור הרצח לפי גרסת וילטון
- The Murder of Russia's Imperial Family Nicolay Sokolov חקירת הרצח משנת 1918
- FrozenTears.org ספריית תקשורת של המשפחה הקיסרית האחרונה
- האדרת של משפחת המלוכה
- סיפורו של יקוב יורובסקי על ההוצאה להורג של המשפחה המלכותית(הקישור אינו פעיל)
