אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית
_in_Casco_Bay_c1942.jpg) | |
| אוניית צי ארצות הברית אלבמה במפרץ קאסקו, מיין, דצמבר 1942 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| סדרה | דקוטה הדרומית |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הצפונית |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת איווה |
| אוניות בסדרה | דקוטה הדרומית (BB-57), אינדיאנה (BB-58), מסצ'וסטס (BB-59), אלבמה (BB-60) |
| ציוני דרך עיקריים | |
| אחריתה | הוצאו משירות |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 35,000 טון (סטנדרט) |
| אורך | 207 מטר |
| רוחב | 33 מטר |
| שוקע | 11 מטר |
| מהירות | 27 קשרים |
| גודל הצוות | 1,800 קצינים ומלחים |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 130,000 כוחות סוס (97 מגה-וואט) |
| חימוש |
תשעה תותחים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ), עשרים תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) |
בנייתן של אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית (South Dakota) החלה מעט לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. האוניות נבנו מכספי ההקצבות של שנת 1939, הן היו קטנות ומוגנות יותר מקודמותיהן, אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הצפונית (North Carolina), אך הכילו סוללת תותחים ראשית זהה בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ)\קליבר-45. מבנה הגוף החדשני שלהן כלל חגורת שריון פנימית שהגנה על הקרביים של האוניות מפני פגיעת פגזים בקוטר 16 אינץ', וזוג מדחפים חיצוניים שהיו רחוקים יותר מירכתי האונייה מאשר הזוג הפנימי. כמו כן, האוניות הכילו הגנה טובה יותר מפני טורפדות ומנועים חזקים יותר, שנועדו להניע את הגוף הקצר יותר במהירות המיועדת של 27 קשר.
כל האוניות מהסדרה הושלמו בין מרץ לאוגוסט 1942, והעניקו תגבורת מבורכת לצי אוניות השטח של ארצות הברית בתקופה קריטית של מלחמת העולם השנייה. בשנים 1942 ו-1943 האוניות שייטו באוקיינוס האטלנטי והגנו מפני גיחות אפשריות של אוניות מערכה מהקריגסמרינה - הצי המלחמתי הגרמני, לקחו חלק בפלישה לצפון אפריקה והשתתפו בקרב גוודלקנל. במהלך הקרבות סביב גוודלקנל דקוטה הדרומית נפגעה בקרב ימי עם האונייה קירישימה מהצי הקיסרי היפני. לאחר שארצות הברית עברה מהגנה למתקפה במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, האוניות שימשו בתור מלוות לקבוצות קרב בראשות נושאות מטוסים, עבודה שהתאימה מאוד למערכות הנ"מ הכבדות על האוניות.
כל ארבע האוניות מסדרת דקוטה הדרומית נכנסו לצי המילואים בתום מלחמת העולם השנייה ולא זכו להיכנס שוב לשירות פעיל אף פעם. כשהן נגרטו בתחילת שנות ה-60, מסצ'וסטס ואלבמה הפכו לאוניות מוזיאון, ואילו שתי האוניות האחרות נמכרו למיחזור.
פיתוח
רקע כללי
שתי אוניות המערכה הקודמות מסדרת קרוליינה הצפונית הוקצו לתוכנית הבנייה של FY1937, ובשנת 1936 התכנסה המועצה הכללית כדי לדון בשתי אוניות המערכה שיוקצו ל-FY1938. המועצה הכללית טענה לשתי אוניות נוספות מסדרת קרוליינה הצפונית, אבל האדמירל ויליאם ה. סטנדלי, ראש המבצעים הימיים, רצה שהספינות יהיו בעיצוב חדש. המשמעות הייתה שהבנייה לא תוכל להתחיל ב-1938, אז הספינות הוקצו ל-FY1939. עבודת התכנון החלה במרץ 1937 והטיוטה לשתי אוניות מערכה אושרה רשמית על ידי שר הצי ב-23 ביוני. מאפיינים ספציפיים יותר של שתי הספינות סוכמו, ואלו אושרו ב-4 בינואר 1938. הספינות הוזמנו רשמית ב-4 באפריל 1938.
עקב הידרדרות המצב הבינלאומי באירופה ובאסיה, הקונגרס אישר שתי אוניות מערכה נוספות בעיצוב החדש, בסך הכל ארבע, תחת אישור החסר מ-25 ביוני 1938. "סעיף המדרגות הנעות" של הסכם הצי השני של לונדון הופעל בצי האמריקני כדי שיוכל להתחיל לעבוד על אוניות המערכה מסדרת איווה, אך הקונגרס היה מוכן לאשר רק את אוניות המערכה במשקל 35,000 טון. מספר ליקויים בסדרת קרוליינה הצפונית הקודמת היו אמורים להיות מתוקנים בסדרת דקוטה הדרומית; אלה כללו הגנה תת-מימית לא מספקת ומנועי טורבינה שאינם מהטכנולוגיה העדכנית ביותר. אוניות סדרת קרוליינה הצפונית גם לא היו מספיק גדולות לשמש כספינות דגל של הצי, ולכן הספינה המובילה של הסדרה החדשה תוכננה עם סיפון נוסף על מגדל הקוננינג במיוחד למטרה זו, אם כי הגידול בשטח ובמשקל כתוצאה מכך הצריך הסרה של שני זוגות תותחים דו-תכליתיים (DP) בקוטר 5 אינץ'.
תכנון
היה הרבה ויכוח על הדרישות לאוניות המערכה החדשות. מועצת התכנון העלתה מספר הצעות; אחת מהם קראה לאונייה עם תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) בשלושה צריחים משולשים, שריון סיפון בעובי 5.9 אינץ' (150 מ"מ), שהיה הופך את הספינה לחסינה מפני ירי ממרחק של 30,000 יארד (27,000 מ'), ומהירות מרבית של לפחות 23 קשר (43 קמ"ש). שריון החגורה היה בעיה הרבה יותר בלתי פתירה; תותח ה-16 אינץ' יכול לחדור 13.5 אינץ' (343 מ"מ) של מיגון, העבה ביותר בספינת קרב אמריקאית באותה תקופה, אפילו ממרחק של 25,000 יארד (23,000 מ'). כדי להוכיח את הדרישה שאונייה תוכל לספוג פגיעה מתותחיה שלה - מאפיין המכונה "שריון מאוזן" - יהיה צורך להגדיל את החגורה הראשית ל-15.5 אינץ' (390 מ"מ), מה שהיה מגדיל את משקל הכלי לרמות בעייתיות. כדי למתן בעיה זו, הוצע שריון משופע; היה בלתי אפשרי להשתמש בשריון משופע בחגורה חיצונית, כי זה יפגע ביציבות במידה מסוכנת. במקום זאת, נבנתה חגורת שריון פנימית מאחורי לוחות גוף לא משוריינים. עם זאת, היו לכך חסרונות רציניים; זה סיבך את תהליך הבנייה, ואם החגורה המשוריינת נפגעה, תחילה יהיה צורך לחתוך את הציפוי החיצוני לפני שניתן יהיה לתקן את החגורה.
כדי למזער את החסרונות של החגורה המשופעת, היא השתפלה החוצה מהקליל, ואז חזרה פנימה לכיוון הסיפון המשוריין. משמעות הדבר היא שפגזים שנורו מטווח קרוב יחסית יפגעו בחלק העליון של החגורה בזווית, מה שממקסם את ההגנה על השריון. עם זאת, האפקטיביות של החלק העליון של החגורה ירדה בטווחים ארוכים יותר, מכיוון שהפגיעות יהיו בזווית קרובה יותר למאונך, ותגביר את יכולתם לחדור לשריון. זה אכן הפחית את השטח שצריך לכסות על ידי הסיפון המשוריין, מה שחסך משקל נוסף. זה אפשר את החגורה העליונה להיות עבה יותר, מה ששיפר במידה מסוימת את הפגיעות לאש ממרחק. מכיוון שהחגורה הייתה פנימית, היא סיפקה את ההזדמנות להרחיב אותה לחלק הפנימי של הקרקעית הכפולה, מה שהעניק לספינה הגנה תת-מימית טובה יותר מזו של סדרת קרוליינה הצפונית. בסופו של דבר, שריון החגורה הכפול המורכב נזנח כאשר התברר שחגורה מלוכסנת אחת יכולה לספק הגנה דומה, ולחסוך כמה מאות טונות של משקל.
גם גודלו של גוף הספינה היווה בעיה: גוף ארוך יותר מעניק בדרך כלל מהירות מרבית גבוהה יותר, אך דורש יותר שריון כדי להגן עליו. על מנת לשמור על מהירות מרבית גבוהה יותר על גוף קצר יותר, נדרשות מכונות בעלות ביצועים גבוהים יותר. מאחר שהתכנון של סדרת דקוטה הדרומית היה הרבה יותר קצר מסדרת קרוליינה הצפונית הקודמת - 680 רגל (207.3 מ') בהשוואה ל-729 רגל (222.2 מ'), בהתאמה - הספינות החדשות יזדקקו למכונות משופרות ממה שהייתה בשימוש בגוף קצר יותר כדי לשמור על אותה מהירות כמו הספינות הארוכות יותר. התכנון דרש בתחילה מהירות מרבית של לפחות 22.5 קשר (41.7 קמ"ש), שנחשבה מספיקה כדי לעמוד בקצב של ספינות קרב מנוגדות וצוללות על פני השטח. עם זאת, בסוף 1936, אנליטיקאים של קריפטה פענחו את תעבורת הרדיו מהצי היפני, מה שגילה כי אוניית המערכה היפנית נאגאטו מסוגלת להגיע למהירויות העולה על 26 קשר (48 קמ"ש).
_under_construction,_1_April_1940.jpg)
כדי להתמודד עם זה, נקבע שמהירות מרבית של 25.8–26.2 קשר (47.8–48.5 קמ"ש) תהיה אפשרית אם ניתן יהיה להקטין את תחנת הכוח מסדרת קרוליינה הצפונית בגודלה מספיק כדי להתאים לגוף ההדוק יותר של סדרת דקוטה הדרומית. על מנת לעשות זאת הדוודים הוצבו ישירות מעל הטורבינות באותו סידור ששימש ב-1916 בסיירות המערכה מסדרת לקסינגטון. לאחר מכן אורגנו מחדש הדוודים מספר פעמים, כך שהם לוכדו עם הטורבינות, ובסופו של דבר הסתיימו ישירות לצד הטורבינות. מערכת ההנעה הוסדרה קרוב ככל האפשר, ומאיידים וציוד הזיקוק הוצבו בחדרי המכונות. זה סיפק מספיק מקום נוסף מאחורי החגורה המשוריינת כדי להוסיף חדר תכנון שני.
בשלב זה, תהליך התכנון קבע כי גוף הספינה אמור להיות באורך 666 רגל (203 מ') בין הניצבים ולשלב את חגורת השריון הפנימית הבודדת. עם זאת, במקרה של דחייה על ידי המועצה הכללית, אדריכלי הצי הפיקו שורה של חלופות. בין אלה היו ספינות ארוכות ומהירות יותר חמושות בתותחי 14 אינץ' בצריחים משולשים, ספינות איטיות יותר עם תותחי 14 אינץ' בצריחים מרובעים, גרסאות משופרות של סדרת קרוליינה הצפונית, וספינה במהירות של 27 קשר (50 קמ"ש) חמושה עם תשעה תותחי 16 אינץ' בתצורה דומה לזו של סדרת קרוליינה הצפונית.
התעוררו ויכוחים, לעיתים קרובות על נושא המהירות; המפקד העליון, צי ארצות הברית (CINCUS) סירב לאפשר לספינה החדשה לרדת מתחת ל-25 קשר (46 קמ"ש), כוח הקרב טען שמהירות לפחות של 27 קשר (50 קמ"ש) היו הכרחי כדי לשמור על הומוגניות במערך הקרב, ונשיא מועצת המלחמה טען שספינה מהירה היא אופטימלית, אך הצי ימשיך להפעיל את ספינות הקרב הישנות יותר, 21 קמ"ש (39 קמ"ש) עד שנות ה-50 וכך מהירות גבוהה יותר לא הייתה הכרחית לחלוטין - אם כי, באופן מכריע, פירוש הדבר היה שהסדרה הייתה איטית מדי לפעול במה שיופיע כתפקיד הקריטי ביותר עבור אוניות מערכה, בתור ליווי של כוחות משימה של נושאות מטוסים מהירות. התכנון הראשוני של 666 רגל היה התוכנית היחידה שיכולה לעמוד בדרישות המפורטות למהירות, הגנה ותשעה תותחי 16 אינץ'. עד סוף 1937 סוכם על תכנון מוצע, שדרש רק שינויים קטנים כדי לחסוך במשקל ולהגדיל את שדות האש. מקומות שהות לצוות, אפילו חדרי הגג לקצינים בכירים, יחד עם אולמות ערב הצטמצמו, ופתחי אוורור הוסרו לחלוטין, מה שאילץ את הספינה להסתמך לחלוטין על זרימת אוויר מלאכותית.
למרות הפשרות שנעשו, ההיסטוריונים הימיים ויליאם גרזק ורוברט דולין יטענו מאוחר יותר שהספינות מסדרת דקוטה הדרומית היו אוניות המערכה הטובות ביותר שנבנו אי פעם. ההיסטוריון הימי נורמן פרידמן קבע כי התכנון של דקוטה הדרומית היה "הישג יוצא דופן בתוך גבולות האמנה שמצמצמים מאוד". יתרה מכך, המחויבות הסופית למהירות גבוהה יותר הקדימה את הפיתוח של אוניות המערכה מסדרת איווה שלאחר מכן - אוניות המערכה הגדולות, המהירות והאחרונות של ארצות הברית. כפי שפרידמן כתב:
במשך חצי מאה לפני הנחת סדרת איווה, הצי האמריקני תמך בעקביות בשריון ובכוח אש על חשבון המהירות. אפילו באימוץ ספינות קרב מהירות מסדרת קרוליינה הצפונית, הוא העדיף את התכנון האיטי יותר מבין שני תכנונים חלופיים. שיפורים גדולים ויקרים בתכנון מכונות שימשו כדי למזער את ההספק המוגבר בתכנונים במקום להפוך מכונות חזקות יוצאות דופן (ולכן מהירות הרבה יותר גבוהה) למעשיות. עם זאת, ארבע אוניות המערכה הגדולות ביותר שהצי האמריקני ייצר לא היו הרבה יותר מאשר גרסאות של 33 קשר לעומת גירסאות 27 קשר, 35,000 טון שקדמו להן. אוניות סדרת האיווה לא הראו התקדמות כלל בהגנה על פני סדרת דקוטה הדרומית. שיפור החימוש העיקרי היה תותחי 16 אינץ' חזקים יותר, 5 קליברים יותר. עשרת אלפים טון היה הרבה מאוד כסף לשלם עבור תוספת של 6 קשרים.
מפרט האוניות
מאפיינים כלליים
אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית היו באורך 666 רגל (203 מ') בקו המים, 680 רגל (207.3 מ') בסך הכל, ורוחב של 108 רגל 2 אינץ' (32.97 מ'). התפוסה הסטנדרטית בתכנון הייתה 35,412 טון ארוך (35,980 ט), בערך 1.2% עודף משקל; כאשר הספינות הוזמנו ב-1942, העלייה הניכרת בחימוש נגד מטוסים מתכנון החוזה הגדילה את התפוסה הסטנדרטית ל-37,682 טון ארוך (38,287 ט') (הערך המחושב של אינדיאנה ב-12 באפריל 1942). התפוסה במעמס מלא הייתה 44,519 טון ארוך (45,233 ט') בעת ההזמנה, עם שוקע ממוצע של 34 רגל 11.25 אינץ' (10.6 מ') בתפוסה זו. בתפוסת הקרב המתוכננת של 42,545 טון ארוך (43,228 ט'), השוקע הממוצע היה 33 רגל 9.813 אינץ' (10.3 מ') בעוד הגובה המטאצנטרי היה 7.18 רגל (2.2 מ'). הוספה של תותחי נ"מ נוספות במהלך שירות הספינות במלחמת העולם השנייה הגדילה את התפוסה במעמס מלא במידה ניכרת לקראת סוף המלחמה; עד 1945, התפוסה במעמס מלא של אוניות דקוטה הדרומית הייתה כ-46,200 טון ארוך (46,900 ט'), ומסצ'וסטס הגיעה ל-47,006 טון ארוך (47,760 ט') במעמס חירום.
גוף הספינה כלל חרטום בולבוסי, תחתית משולשת מתחת למצודה המשוריינת, וסנפירים, מאפיינים משותפים לכל אוניות המערכה המהירות האמריקאיות. בניגוד לסדרת קרוליינה הצפונית הקודמת ולסדרת איווה שלאחריה, אוניות דקוטה הדרומית הרכיבו את צירי ההנעה החיצוניים בסנפירים ולא את הפנימיים. בהשוואה לקרוליינה הצפונית, צורת הגוף הקצרה במעט הביאה לשיפור יכולת התמרון, ובעיות הרטט הצטמצמו במידה ניכרת.
חימוש
הסוללות הראשיות
_at_Scapa_Flow,_1943.jpg)
אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית נשאו סוללה ראשית של תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ)/45 קליבר Mark 6 בשלושה צריחים בעלי שלושה תותחים, זהים לסדרת קרוליינה הצפונית. שניים מהצריחים הללו הוצבו בזוג ירי-על בקמת האונייה; הצריח השלישי הותקן מאחורי המבנה הראשי. תותחים אלו ירו פגז 2,700 פאונד (1,200 ק"ג) Mark 8 חודר שריון (AP) בקצב של שניים לדקה לכל תותח. התותחים יכלו להשתמש במטען הודף מלא של 535 ליברות (243 ק"ג), מטען הודף מופחת של 295 ליברות (134 ק"ג), או מטען ללא רשף מופחת של 315 ליברות (143 ק"ג). זה סיפק לפגזים מהירות של 2,300 רגל לשנייה (700 מטר לשנייה) עבור פגז ה-AP עם המטען ההודף המלא, בעוד שהגרסה המופחתת סיפקה מהירות לוע נמוכה יותר בהתאמה של 1,800 רגל/שנייה (550 מטר לשנייה). 130 פגזים אוחסנו לכל תותח, שהגיעו לסך של 1,170. התותחים בכל שלושת הצריחים יכלו להתרומם ל-45 מעלות, אבל רק צריחים I ו-III יכלו להנמיך ל-2 מעלות; צריח Superfiring II לא היה מסוגל להנמיך. זה איפשר טווח מרבי של 36,900 יארד (33,700 מ') עם קליע Mark 8. הצריחים הצליחו לסתובב ב-150 מעלות בשני הכיוונים מקו המרכז, מה שאיפשר קשת אש רחבה. התותחים יכלו להיות מוגבהים או מונמכים בקצב של 12 מעלות לשנייה, והצריחים יכלו להסתובב ב-4 מעלות לשנייה.
הסוללות המשניות
.jpg)
דקוטה הדרומית נבנתה כספינת דגל של צי, עם סיפון נוסף על מגדל הניווט שלה למרחב פיקוד נוסף, כך שהסוללה המשנית שלה כללה 16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/38 קליבר Mark 12 בשמונה תושבות ייעודיות (DP) Mark 28 Mod 0 כפולות, ארבע משני צדי המבנה העילי. זה היה שני צריחים פחות מהאוניות האחות שלהן היו עשרה תושבות DP תאומות של עשרים תותחים, חמישה משני צדי הספינה. צריחים אלו שקלו 156,295 פאונד (70,894 ק"ג) ויכלו להנמיך את תותחיהם ל-15 מעלות ולהגביה אותם ל-85 מעלות. התותחים ירו מגוון פגזים שונים, כולל נ"מ (AA), תאורה ופגזי זרחן לבן (WP), בקצב אש של 15-22 מטחים לדקה. פגזי ה-נ"מ היו באורך 20.75 אינץ' (52.7 ס"מ) ומשקלן נע בין 54 ל-55 פאונד (24–25 ק"ג), תלוי בגרסה. פגזי התאורה והזרחן הלבן היו מעט יותר קטנים, באורך של 51 ס"מ; פגזי התאורה שקלו 54.4 פאונד (24.7 ק"ג) ופגזי ה-WP היו במשקל 53 פאונד (24 ק"ג).
התותחים השתמשו בשלושה מטענים שונים, בהתאם למצב: מטען מלא, מטען מלא ללא רשף ומטען מופחת. המטען המלא הסטנדרטי שקל 15.2-15.5 פאונד (6.9-7.0 ק"ג), המטען ללא רשף היה מעט כבד יותר ב-16 פאונד (7.3 ק"ג), והמטען המופחת היה קטן יותר באופן משמעותי, 3.6 פאונד (1.6 ק"ג). שני המטענים המלאים סיפקו מהירות לוע של 2,600 רגל/שנייה (790 מטר/שנייה) בתותחים חדשים, אך ככל שהאש התמשכה על הקנה, מהירות הלוע ירדה מעט, ל-2,500 רגל/שנייה (760 מטר/שנייה). מהירות הלוע של המטען המופחת הייתה נמוכה יותר בהתאם, ב-1,200 רגל/שנייה (370 מטר/שנייה). כל תותח סופק עם 450 פגזים, והיה צפוי לירות 4,600 פגזים לפני שהוא נשחק מספיק כדי להצדיק החלפה. בגובה היעיל המקסימלי ליצירת מטרות פני השטח, 45 מעלות, התותחים יכלו לפגוע במטרות של עד 17,392 יארד (15,903 מ'). הגובה המרבי שבו ניתן היה לפגוע במטוסים היה 37,200 רגל (11,300 מ').
סוללת הנ"מ
_in_the_Atlantic,_1943.jpg)
לספינות היו מגוון כלי נשק נגד מטוסים, וכלי הנשק שהותקנו השתנו עם הזמן. בתחילה, תוכנן להרכיב על האוניות 12 מקלעי 12.7 מ"מ ו-12 תותחים 1.1 אינץ' (27.9 מ"מ). עד מרץ 1942, כאשר הושלמה דקוטה הדרומית, סוללת הנ"מ שונתה לשמונה מקלעי 0.50 אינץ' ו-28 תותחי 1.1 אינץ' ו-16 תותחים אוטומטים אורליקון של 1 אינץ' (20 מ"מ). בספטמבר אותה שנה הוסרו תותחי ה-0.50 אינץ' ומספרם של תותחי ה-1.1 אינץ' צומצם ל-20. במקומם הוגדלו תותחי ה-20 מ"מ ל-16 תותחים, ו-16 תותחי בופורס 40 מ"מ (1.6 אינץ') נוספו, בארבעה תותחים מרובעי קנים.
בפברואר 1943 הוחלפו תותחי ה-1.1 אינץ' ותותח אורליקון 1 ב-52 תותחי בופורס נוספים, בסך הכל 68 תותחים. בדצמבר 1944 שוב שודרגה הסוללה, עם 72 תותחי אורליקון ו-72 תותחי בופורס. במרץ 1945 שונתה הסוללה בפעם האחרונה: נוספו 5 אורליקון ו-4 בופורס הוסרו. זה סיפק את המספר המרבי של תותחים נגד מטוסים, ב-145 תותחים. שלוש האוניות האחרות עקבו אחר דפוס דומה של שדרוגים לחימוש נגד מטוסים.
הנעה
לאוניות הסדרה היו שמונה דוודים מסוג Babcock & Wilcox בעלי שלושה תופים אקספרס בעלי לחץ קיטור של 600 psi (4,100 kPa) וטמפרטורה של 850°F (454°C). הקיטור הניע ארבע טורבינות עם הילוך, אחת לכל ציר מדחף. ג'נרל אלקטריק סיפקה את הטורבינות לדקוטה הדרומית ולמסצ'וסטס, בעוד שמכונות זהות לאינדיאנה ואלבמה סופקו על ידי וסטינגהאוס. בדומה לסדרת קרוליינה הצפונית, המכונות חולקו לארבעה חללי מכונות, כל אחד עם שני דוודים ומערכת אחת של טורבינות על מנת להבטיח בידוד של מכונות ההנעה הראשיות. לא הותקנו מחיצות אורכיות בחללי המכונות; זה היה כדי להפחית את הסיכון להצפה א-סימטרית ולהתהפכות.
לכלי היו ארבעה צירים, כאשר שני הצירים החיצוניים מותקנים בשכבות. שני הגאים מאוזנים למחצה הותקנו מאחורי שני הצירים הפנימיים. בזמן שהושלמו האוניות, היו כל המדחפים בעלי ארבעה להבים, אך בדיקות רטט הביאו לכך שלספינות הסדרה יהיו סידורי להבי מדחפים שונים לאורך המלחמה. למסצ'וסטס ולאלבמה היו חמישה להבים במדחפים החיצוניים וארבעה להבים בפנימיים, בעוד שלאינדיאנה היו שלושה להבים בתוך הסיפון. תפוקת הכוח הייתה 130,000 כ"ס (97,000 קילוואט), בעוד עומס יתר היה מותר עד 135,000 כ"ס (101,000 קילוואט), שהניעו את הספינות במהירות מתוכננת של 27.5 קשרים (50.9 קמ"ש). המהירות של כלי השיט גדלה בהדרגה במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר עקב מיקומים נוספים של תותחי נ"מ קלים וקרונית מזוט גדולה יותר לתדלוק מלווים קטנים יותר. עד 1945 השיגה האלבמה מהירות של 27.08 קשרים (50.2 קמ"ש) ב-42,740 טון ארוך (43,430 ט') על 133,070 כ"ס (99,230 קילוואט). הספינות נשאו כ-6,600 טון ארוך (6,700 ט') של מזוט, שהעניקו טווח של 15,000 מיילים ימיים (28,000 ק"מ) ב-15 קשרים (28 קמ"ש).
לכל ספינה היו שבעה גנרטורים לשירות ספינות של 1,000 קילוואט (SSTG) וכן שני גנרטורים דיזל חירום של 200 קילוואט. תפוקת החשמל הכוללת הייתה 7,000 קילוואט בזרם חילופין של 450 וולט.
אלקטרוניקה
סדרת דקוטה הדרומית הצליחה לקצור את היתרונות של התפתחויות בטכנולוגיית המכ"ם במהלך מלחמת העולם השנייה. עד סוף המלחמה, הספינות צוידו במכ"מים אוויריים ושטחי חיפוש ובקרת אש מכ"ם. כאשר הוזמנו, הספינות היו מצוידות במכ"ם חיפוש אווירי SC. מכ"ם זה הוחלף בסופו של דבר במכ"ם חיפוש אווירי SK ו-SK-2. למנהלי הסוללות הראשיים הותקנו מכ"ם בקרת אש Mark 3, אשר הוחלפו ב-Mark 8 החל משנת 1942. מכ"ם זה העניק לספינות אלו יתרון משמעותי על פני ספינות של הצי הקיסרי היפני, אשר הסתמך ברובו על מערכות אופטיות.
למנהלי בקרת האש Mark 37 עבור הסוללות המשניות הותקנו מכ"ם Mark 4. עם מערכת זו והפגזים המותכים של VT, הסוללות המשניות הפכו לנשק נ"מ אדיר, כמו גם להיות מסוגלות להשתמש נגד מטרות פני השטח. ה-Mark 4 הוחלף בסופו של דבר ב-Mark 12/22.
שריון
שלא כמו אוניות המערכה הקודמות מסדרת קרוליינה הצפונית, האוניות בסדרת דקוטה הדרומית תוכננו להיות עמידים בפני ירי פגזים של 16 אינץ'. אזור ההגנה מפני הקליע של 2,240 ק"ג שנורה על ידי תותחי 16 אינץ'/45 קליבר של סדרת קולורדו היה 17,700 עד 30,900 יארד (16.2 עד 28.3 ק"מ). כדי להישאר בגבולות התפוסה של האמנה, שריון החגורה היה רק מעט עבה יותר בעוד שהוא נוטה במידה ניכרת; הדבר חייב סידור חגורה פנימי על מנת לשמור על רוחב קו מים מספק ליציבות. אזור המיגון של שריון הצד נגד תותחי ה-16 אינץ' המשמשים את אוניות דקוטה הדרומית עצמם היה קטן יותר עקב הצגת המעטפת של 2,700 פאונד Mark 8 Super Heavy; כנגד פגז כזה, השריון היה יעיל רק בטווחים שבין 20,500 ל-26,400 יארד (18.7 ו-24.1 ק"מ).
לצד הציפוי החיצוני של פלדת ה-Special Treatment Steel (STS) בעובי 1.25 אינץ' (32 מ"מ), חגורת השריון הפנימית של סדרת דקוטה הדרומית הורכבה מחגורת שריון פנימית של 12.2 אינץ' (310 מ"מ) עבה מסוג שריון קרופ מוצק (KC) מותקן על לוח STS בעובי של 0.875 אינץ' (22 מ"מ), והיה נוטה ב-19 מעלות מהאנך. זה היה שווה ל-17.3 אינץ' (440 מ"מ) של שריון חגורה אנכי ב-19,000 יארד (9.4 מיל ימי; 17 ק"מ). שריון החגורה נמשך לתחתית המשולשת עם חגורה תחתונה הומוגנית מסוג קרופ מסוג B והצטמצם מהעובי המרבי שלה של 12.2 אינץ' (310 מ"מ) עד 1 אינץ' (25 מ"מ) בחלק הנמוך ביותר בתחתית המשולשת. תכונה זו נבחרה כדי להגן מפני חדירת קליעי תותחים בעלי קליבר כבד שהצליחו לפגוע בספינה מתחת לקו המים. הקצוות של המצודה המשוריינת היו מוגנים על ידי מחיצות חוצות בעובי של 11.3 אינץ' (287 מ"מ). הגנת הסיפון האופקי הייתה עשויה משלוש שכבות: סיפון מזג אוויר בעובי 1.5 אינץ' (38 מ"מ) STS (נקרא גם "סיפון פצצה"), סיפון משולב בגודל 5.75–6.05 אינץ' (146–154 מ"מ) Class B וסיפון שני STS, וסיפון רסיסי STS בעובי 0.625 אינץ' (16 מ"מ) מעל חללי המכונות. מעל מחסני התחמושת, סיפון הפיצול מוחלף בסיפון STS שלישי בגודל 1 אינץ' (25 מ"מ).
לדקוטה הדרומית הייתה הגנה ניכרת על צריחי הסוללה הראשית; לוחות הפנים לצריח היו בעובי 18 אינץ' (457 מ"מ) Class B, הצדדים היו בעובי 9.5 אינץ' (241 מ"מ) Class A, החלק האחורי היה בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ) Class A, והגג בעובי 7.25 אינץ' (184) מ"מ) Class B. הברבטות היו מוגנות על ידי שריון Class A בעובי 11.3 אינץ' (287 מ"מ) לאורך קו האמצע ו-17.3 אינץ' (439 מ"מ) בצדדים. צריחי הסוללה המשנית ומרחבי טיפול היו מוגנים בעובי 2 אינץ' (51 מ"מ) STS. מגדל הניווט היה מוגן על ידי שריון בעובי 16 אינץ' (406 מ"מ).
ההגנה התת-ימית הייתה "בליטה" פנימית המורכבת מארבעה מחיצות טורפדו אורכיות היוצרות מערכת רב-שכבתית שנועדה לספוג את האנרגיה מפיצוץ תת-מימי שווה ערך ל-700 פאונד של TNT (1.3 ג'אול). מערכת ההגנה תוכננה עבור מחיצות הטורפדו לעיוות ולספוג אנרגיה בעוד מספר תאים הועמסו בנוזל על מנת לשבש את בועת הגז ולעצור שברי; עומק המערכת הכולל היה 17.9 רגל (5.46 מ'). יש לציין כי חגורת השריון עצמה, שהשתרעה לתחתית המשולשת, שם הצטמצמה ל-1 אינץ' (25 מ"מ), היוותה את מחיצת הטורפדו השלישית. הקצה התחתון של החגורה רותך למבנה התחתון המשולש והמפרק חוזק ברצועות תחתיות עקב אי המשכיות המבנית מהמפרק הקל. קיוו שהרחבת חגורת השריון לתחתית המשולשת כאחד ממחוצות הטורפדו יכולה לעזור להגביר את ההגנה על המערכת בהשוואה לזו ששימשה את הסדרה הקודמת של קרוליינה הצפונית. עם זאת, בדיקות קיסון בשנת 1939 הצביעו על כך שסדרת דקוטה הדרומית הייתה פחות יעילה בגלל הקשיחות של חגורת השריון שגרמה לכוח הפיצוץ לעקור משמעותית את מחיצת האחיזה הסופית פנימה למרות שנותרה אטומה למים. זה ועוד כמה בדיקות קיסון תת-סקאלה הביאו למספר שינויים, כולל ערכת טעינת הנוזל של המערכת; בעוד שהתאים של קרוליינה הצפונית היו עמוסים נוזלים בתאים החיצוניים השלישיים והרביעיים, בדקוטה הדרומית שני התאים החיצוניים היו מלאים בנוזל, בדרך כלל שמן מזוט, בעוד ששני התאים הפנימיים היו חללים ריקים; זה נעשה כדי לצמצם את פוטנציאל הרישום ממתקפת טורפדו. המערכת ראתה חיזוקים ושכלולים נוספים בסדרת איווה שלאחר מכן, שחלקה גיאומטריות דומות.
היסטוריית שירות
דקוטה הדרומית
_anchored_in_Hvalfj%C3%B6r%C3%B0ur,_Iceland,_on_24_June_1943_(NH_97265).jpg)
השדרית של דקוטה הדרומית הונחה ב-5 ביולי 1939 על ידי תאגיד בניית הספינות של ניו יורק בקמדן, ניו ג'רזי. היא הושקה ב-7 ביוני 1941 ונכנסה לשירות ב-20 במרץ 1942. היא יצאה לשייט ניסויים ביוני לאחר שההצטיידות שלה הושלמה. באוגוסט-ספטמבר, האונייה הפליגה מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט דרך תעלת פנמה; היא פגעה בשונית אלמוגים זמן קצר לאחר שהגיעה לאיי טונגה ונאלצה להפליג למעגן הצי בפרל הארבור לצורך תיקונים, שנמשכו כחודש. לאחר מכן הוטל עליה ללוות את נושאת המטוסים אנטרפרייז במסגרת כוח המשימה (TF) 16; כשהצטרפה ל-TF 17 זמן קצר לאחר מכן, הצי המשולב - הידוע כעת כ-TF 61 - קיבל הוראה "לסרוק את איי סנטה קרוז ואז לנוע לדרום מערב כדי לחסום כל כוחות יפנים שמתקרבים לגוודלקנל". זה הוביל לקרב איי סנטה קרוז, שבו בליווי אנטרפרייז, דקוטה הדרומית זכתה להפלת 26 מטוסים יפניים. האונייה נפגעה פעם אחת על ידי פצצה של 500 פאונד (230 ק"ג) על צריח I במהלך הפעולה.
ב-30 באוקטובר 1942, דקוטה הדרומית והמשחתת מאהן התנגשו בזמן שהאחרונה חקרה מגע סונאר עם צוללת. שתי הספינות יכלו להמשיך לנומאה, שם האונייה וסטאל תיקנה אותן. האונייה הצטרפה לאוניית המערכה וושינגטון מסדרת קרוליינה הצפונית ולארבע משחתות כדי ליצור את TF 64. הספינות יירטו כוח הפצצה יפני בלילה שבין 14 ל-15 בנובמבר, ובקרב הידוע כיום כקרב הימי השני של גודלקנל, הם פגעו בסיירות טקאו ואטאגו. בנוסף הם גרמו להטבעתן של אוניית המערכה קירישימה והמשחתת אייאנאמי. במהלך הקרב, הפסקת חשמל השביתה את דקוטה הדרומית והיא ספגה נזק ניכר מהצד העליון - 42 פגזים פגעו בספינה, פגעו בתקשורת רדיו ושלושה מכ"מים של בקרת אש יחד עם השמדת מערך המכ"ם הראשי.
תיקונים חלקיים באדיבות הצוות של פרומתאוס אפשרו לדקוטה הדרומית להפליג לניו יורק; לאחר הגעת הספינה ב-18 בדצמבר 1942, היא זכתה לשיפוץ ונזקי הקרב תוקנו לחלוטין. היא עזבה את המעגן ב-25 בפברואר 1943, ועברה ניסויים ימיים לפני שליוותה את ריינג'ר במבצעים בצפון האוקיינוס האטלנטי עד אמצע אפריל, אז הצטרפה לצי הבית הבריטי. פריסה זו נמשכה עד 1 באוגוסט; לאחר מכן, הספינה הגיעה לנורפוק ולאחר מכן עברה לאוקיינוס השקט, והגיעה לאפאט ב-14 בספטמבר. היא עברה לפיג'י ב-7 בנובמבר, והצטרפה לפלגות הקרב 8 ו-9, שתמכו בכוחות בעלות הברית בקרב טאראווה, בין שאר הקרבות. יחד עם חמש ספינות קרב נוספות, היא ירתה על האי נאורו ב-6 בדצמבר 1943.
ב-29 בינואר 1944 הספינה הפגיזה את רואה-נאמור לפני שהתרחקה כדי להגן על נושאות המטוסים שהוקצו לספק תמיכה אווירית למספר רב של התקפות אמפיביות על איים בתוך אטול קווג'לין. דקוטה הדרומית סיפקה תמיכה נגד מטוסים לכוחות משימה שונים של נושאות מטוסים מהירות עד ליוני, אז הפציצה את סאיפאן וטיניאן. אוניית המערכה השתתפה במה שנקרא "מטווח תרנגולי ההודו הגדול של איי מריאנה", שם הופלו יותר מ-300 מטוסים יפניים תוקפים, אם כי היא נפגעה מפצצה במשקל 500 פאונד על הסיפון הראשי שהרגה 24 ופצעה 27.
במשך שארית מלחמת העולם השנייה פעלה דקוטה הדרומית באוקיינוס השקט בעיקר כמלווה נושאות מטוסים; הפעמים היחידות שלא עשתה זאת היו כשעברה שיפוץ במעגן הצי של פוגט סאונד מיולי עד אוגוסט 1944, כאשר חמישה מכלים של אבק שריפה עבור תותחי ה-16 אינץ' התפוצצו ב-6 במאי (הוציא את הספינה מכלל פעולה עד 1 ביוני), וכאשר הפגיזה את אוקינאווה (24 במרץ–19 באפריל), את מפעלי הפלדה של קמאישי בהונשו (14 ביולי ו-9 באוגוסט), ואת הממאצו בהונשו (29–30 ביולי). דקוטה הדרומית נכחה בכניעת יפן על סיפון מיזורי ב-2 בספטמבר 1945; היא עזבה את מפרץ טוקיו ב-20 בספטמבר לחוף המערבי של ארצות הברית. אוניית המערכה הפליגה לפילדלפיה ב-3 בינואר 1946 כדי לעבור שיפוץ; היא סומנה כחלק מצי השמורה האטלנטי שם ביוני. הוצאה משירות ב-31 בינואר 1947, דרום דקוטה נותרה בחוסר פעילות עד שהיא נמחקה מהרישום הימי ב-1 ביוני 1962 ונמכרה לגרוטאות לחטיבת ליפסט של לוריא ברדס וחברת בע"מ ב-25 באוקטובר.
הספינה מונצחת בסו פולס, דקוטה הדרומית, שם מוצגים מזכרות וחלקים מספינת הקרב בתוך קווי מתאר של הסיפון הראשי. ציר מדחף מדקוטה הדרומית מוצג מחוץ למוזיאון הצי האמריקאי בווושינגטון הבירה.
אינדיאנה
השדרית של אינדיאנה הונחה ב-20 בספטמבר 1939 בחברת ניופורט ניוז לבניית ספינות ו-Drydock בניופורט ניוז, וירג'יניה. היא הושקה ב-21 בנובמבר 1941; במהלך תהליך הכנסתה לשירות, אוניית המערכה לשעבר קירסייג', שנבנתה מחדש כספינת עגורן, הורידה את תותחי ה-16 אינץ' אל תושבות הצריח שלהם. אינדיאנה הוכנסה לצי ב-30 באפריל 1942. לאחר סדרת ניסויים, היא נשלחה ישירות לאיי שלמה; אינדיאנה הגיעה לגוודלקנל ב-9 בנובמבר 1942 והחליפה את אחותה דקוטה הדרומית, שהייתה זקוקה לתיקון. המבצעים של אינדיאנה בגוודלקנל כללו בעיקר הפגזות על החוף לתמיכה בנחתים הנלחמים באי.
בנובמבר 1943, אינדיאנה השתתפה בפלישה לטאראווה, לצד אחותה דקוטה הדרומית. במהלך המבצע הזה, אינדיאנה הפילה את המטוס הראשון שלה. הספינה השתתפה גם בפלישה לאיי מרשל; ב-1 בפברואר 1944, אוניית המערכה וושינגטון התנגשה באינדיאנה בצד הימני שלה. 13 מהחללים בין מערכת ההגנה על הטורפדו ל-13 מכלי דלק הוצפו, והמחוצות האורכיות ניזוקו קשות. המדחף החיצוני הימני ניזוק, יחד עם הציר שעליו הותקן. שני תותחי 40 מ"מ מרובע תקוע ותשעה תותחי 20 מ"מ הושמדו, יחד עם שניים מהתושבות לתותחי ה-20 מ"מ. המעוט הימני של אינדיאנה נתלש מהספינה, יחד עם מטוס הים שישב עליה. הספינה סבלה מנטייה ימינה, שתוקנה על ידי הצפה של תאים בצד ימין. אינדיאנה הפליגה ללגונת מג'ורו כדי לעבור תיקון ראשוני כדי לבצע את ההפלגה חזרה לפרל הארבור; העבודה שהתקבלה הייתה התיקון הגדול ביותר שטופל בפרל הארבור מלבד אוניות המערכה שניזוקו במהלך המתקפה שהחלה את המלחמה.
לאחר שחזרה אינדיאנה לשירות פעיל, היא השתתפה בפלישה להולנדיה במערב גינאה החדשה. לאחר מכן חזרה הספינה למרכז האוקיינוס השקט והפגיזה את טרוק, ולאחר מכן השתתפה בפעולות מול איי מריאנה. ב-19 ביוני 1944 ניסה מפציץ טורפדו יפני לתקוף את הספינה, אך תותחי הנ"מ של אינדיאנה הצליחו להשמיד גם את המטוס וגם את הטורפדו שהטיל, ללא נזק לספינה. זמן קצר לאחר מכן, הופל מטוס יפני שני, אך מטוס שלישי הצליח להתרסק לתוך הספינה. המטוס התפרק עם פגיעה בלוחות השריון הצדדיים וחלקים של המטוס התפזרו על פני הירכתיים. חמישה אנשי צוות נפצעו, אך לספינה נגרם נזק קל מאוד.
אינדיאנה חזרה למעגן הצי Puget Sound לצורך שיפוץ נדרש. העבודה נמשכה עד ינואר 1945; הספינה חזרה לשירות פעיל ב-24 באותו חודש. אינדיאנה השתתפה בהפגזת איוו ג'ימה, וכן בהתקפות על איי הבית היפנים. בעקבות הפגזות החוף הצטרפה אינדיאנה לכוח המשימה שהתאסף כדי לפלוש לאוקינאווה; הספינה סיפקה אש תמיכה קרקעית כמו גם הגנה נגד מטוסים נגד המספר ההולך וגדל של קמיקזות שתקפו את צי הפלישה. אינדיאנה המשיכה בתפקידים אלה עד סוף המלחמה באוגוסט 1945.
בשנת 1947 הוכנסה אינדיאנה לצי המילואים בפוגט סאונד. היא נמחקה לבסוף מרשימת הצי ב-1 ביוני 1962, ונמכרה לגריטה ב-6 בספטמבר 1963 תמורת 418,387 דולר. גריטת הספינה הסתיימה בשנת 1964. תורן אוניית המערכה ניתן לאוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון, והעוגן שלה מוצג בפורט ויין.
מסצ'וסטס
מסצ'וסטס, האונייה השלישית בסדרה, הונחה ב-20 ביולי 1939 במספנת Fore River של תאגיד הפלדה של בית לחם בקווינסי, מסצ'וסטס. היא הושקה ב-23 בספטמבר 1941 ונכנסה לשירות ב-12 במאי 1942. לאחר ניסויי כניסה לשירות, יצאה אוניית המערכה ממפרץ קאסקו, מיין ב-24 באוקטובר 1942 כדי לתמוך בפלישת בעלות הברית לאפריקה, מבצע לפיד, כספינת הדגל של כוח המשימה המערבי. יחד עם הסיירות הכבדות טוסקלוסה וויצ'יטה וארבע משחתות, הפליגה מסצ'וסטס לקזבלנקה בערב 7 בנובמבר. אוניית המערכה הצרפתית הבלתי שלמה ז'אן באר, אשר חסרה אחד מצריחי התותחים המרובעים שלה בקוטר 380 מ"מ/45 קליבר, הייתה בנמל, לאחר שנסעה לשם ב-1940 כדי להימלט מהפלישה הגרמנית לצרפת. מטוסים אמריקאים נורו ושתי צוללות צרפתיות נצפו ביציאה מהנמל; בשעה 07:03 סוללת החוף באל האנק פתחה באש על מסצ'וסטס. ההנחה הייתה בטעות שהירי הגיע מז'אן באר, ולכן ניתנה הפקודה לנטרל את אוניית המערכה. מסצ'וסטס פגע בז'אן באר חמש פעמים, ותוך כדי כך השביתה את צריח הסוללה הראשי הפעיל היחיד. מסצ'וסטס גם פגעה קשות במשחתת מילאנו, אשר לאחר מכן נאלצה לעלות על החוף. כמו כן הושמדו ארבע ספינות סוחר ועגורן צף.
במהלך קרב זה, הצליחו שבע משחתות צרפתיות להימלט מהנמל וניסו לפלס את דרכן אל חופי הפלישה. בשעה 08:55 הגבירה מסצ'וסטס את המהירות על מנת לתקוף את המשחתות. הסוללה באל האנק המשיכה לירות על האונייה, ובשעה 10:00, אחד מפגזי ה-7.6 אינץ' מסוללת החוף פגע בה בצד הנמל בין שני צריחי התותחים הראשיים הקדמיים. הפגז חדר את שריון הסיפון והצית אש קטנה שכובתה במהירות. בזמן זה יצאו מהנמל הסיירת הצרפתית פרימוז'ה ועוד שתי משחתות. מסצ'וסטס וטוסקלוזה הטביעו את המשחתת פוז'ה, ובשעה 10:05 פגז 16 אינץ' ממסצ'וסטס פגע במשחתת מילאנו והוציא אותה מכלל פעולה. פרימוז'ה נאלצה לפרוש לאחר שנפגעה מפגז 16 אינץ' ממסצ'וסטס ומספר פגזים בקליבר קטן יותר מהסיירות האמריקאיות ברוקלין ואוגוסטה. במהלך המבצעים מול חופי צפון אפריקה ב-8 בנובמבר, מסצ'וסטס ירתה 786 פגזים מהסוללות הראשיות ו-221 פגזים מתותחי ה-5 אינץ' שלה.
בעקבות פעולותיה המוצלחות מול צפון אפריקה, מסצ'וסטס נלקחה לשיפוץ במעגן הצי של בוסטון. לאחר השיפוץ הפליגה הספינה לזירת האוקיינוס השקט, והגיעה ל-Nouméa ב-4 במרץ. ספינת הקרב תמכה בפעולות בדרום האוקיינוס השקט במהלך החודשים הבאים, כולל שמירה על נתיבי שיירות, ליווי נושאות מטוסים והפגזת עמדות יפניות על איים שונים, כולל נאורו (8 בדצמבר 1943) וקווג'לין (30 בינואר 1944). כשחזרה להגנת נושאת לאחר ההפצצה האחרונה, מסצ'וסטס סיפקה הגנה נגד מטוסים בעוד התקפות אוויריות של בעלות הברית נשלחו נגד סאיפאן, טיניאן וגואם; היא גם תמכה בפלישות מאוחרות יותר לאיי קרוליין ולהולנדיה. לאחר שהפגיזה את האי פונאפה ב-1 במאי, האונייה יצאה לכיוון מעגן הצי של פוגט סאונד לצורך שיפוץ קנה התותחים שלה, מכיוון שהם התבלו.
לאחר חזרתה לשירות פעיל, מסצ'וסטס עזבה את פרל הארבור ב-1 באוגוסט. כשהצטרפה לכוח משימה 38, היא תמכה בכוחות שנחתו מסביב למפרץ לייטה, וסיפקה חיפוי לקבוצות משימה שתקפו ספינות מלחמה יפניות בקרב מפרץ לייטה. לאחר מכן האונייה עברה לפיליפינים, הגנה על ספינות וחיילים של בעלות הברית במהלך קרב מינדורו והייתה חלק מכוח שפגע במנילה. מסצ'וסטס, יחד עם שאר ה-TF 38, נתקלו בטייפון קוברה, שהיו לו רוחות של בסביבות 120 קשר (220 קמ"ש). היא המשיכה לפעול עם TF 38 מ-30 בדצמבר 1944 עד 23 בינואר 1945; האונייה הפגיזה את פורמוזה ואוקינאווה, סיפקו חיפוי להתקפה אמפיבית על לינגיין, וערכה גיחות לים סין הדרומי כדי לתקוף את הספנות והשדות היפניים.
בפברואר - תחילת מרץ 1945, מסצ'וסטס סיפקה חיפוי נגד מטוסים לפשיטות מוטסות על הונשו, איוו ג'ימה וקיושו. ב-24 במרץ הפגיזה האונייה את אוקינאווה; בשארית אותו חודש ורוב חודש אפריל, מסצ'וסטס סיפקה שוב הגנה נגד מטוסים, הפעם עבור ספינות בעלות הברית שהצטברו ליד אוקינאווה. ב-5 ביוני היא עברה סופת טייפון נוספת, לואיז, זו עם רוחות של 100 קשר (190 קמ"ש). חמישה ימים לאחר מכן, היא הפציצה את Minamidaitō. ב-1 ביולי יצאו הצי השלישי ומסצ'וסטס לכיוון יפן; אוניית המערכה הגנה על נושאות מטוסים בזמן שהם פתחו בפשיטות על טוקיו, ואז התקרבה לחוף כדי לפגוע במטרות בירי. מסצ'וסטס תקפה את מרכז הברזל והפלדה השני בגודלו ביפן, קאמאשי בהונשו, ב-14 ביולי; הממאצו ב-28 ביולי; וקמאישי ב-9 באוגוסט. ההפגזה האחרונה הייתה כנראה הפגז האחרון של 16 אינץ' שנורה במהלך מלחמת העולם השנייה.
עם סיום המלחמה, מסצ'וסטס הפליגה שוב למעגן הצי פוגט סאונד לשיפוץ; לאחר השלמתו, היא עזבה ב-28 בינואר 1946 ופעלה מול חופי קליפורניה לפני שיצאה לכיוון המפטון רודס דרך תעלת פנמה. לאחר שהגיעה ב-22 באפריל, מסצ'וסטס הוצאה משירות ב-27 במרץ 1947 ונכנסה לצי העתודה האטלנטי; היא נמחקה מרשימות הצי ב-1 ביוני 1962, אך לא נגרטה. במקום זאת, אוניית המערכה ניתנה לוועדת הזיכרון של מסצ'וסטס ב-8 ביוני 1965 כדי להפוך לספינת מוזיאון ב-Fall River, מסצ'וסטס; מאז היא ממוקמת ב"Battleship Cove".
אלבמה
עבודות הבנייה באלבמה, האונייה הרביעית והאחרונה בסדרת דקוטה הדרומית, החלו ב-1 בפברואר 1940 במעגן הצי של נורפוק עם הנחת השדרית. היא הושקה ב-16 בפברואר 1942 והוזמנה לשירות שישה חודשים לאחר מכן, ב-16 באוגוסט. אלבמה הפליגה בניסויי הים שלה ממפרץ צ'ספיק ב-11 בנובמבר, שהגיע לשיאו במפרץ קאסקו, מיין. תיקונים קלים בוצעו בנורפוק, ולאחר מכן חזרה הספינה הגדולה למפרץ קאסקו כדי לבצע תרגילי אימון עם אחותה, דקוטה הדרומית. החל ממרץ 1943, אלבמה שובצה בצי הבית הבריטי, והוטל עליה תפקידי ליווי שיירות בנתיב לברית המועצות. היא שוחררה מהחובות הללו ביולי כדי שתוכל לחזור לנורפוק לשיפוץ קצר באוגוסט.
מאוחר יותר באוגוסט יצאה אלבמה לזירת האוקיינוס השקט; הספינה הוקצתה לצי השלישי של ארצות הברית במהלך המבצעים האמפיביים באיי גילברט, במיוחד קווג'לין בתחילת 1944. במהלך הלילה של 21 בפברואר 1944, תותחי 5 אינץ' של אלבמה ירו לעבר מטוסים יפניים באזור. הספינה הסתובבה לכיוון המטוסים היפנים על מנת לירות עליהם טוב יותר, אך הצריח האחורי ביותר היה מוסתר מאחורי מרכב באמצע הספינה. התותחן בצריח האחורי ביותר עקף בטעות את מנגנון הבטיחות שמנע מהתותח לירות בנסיבות אלה, וכאשר התותח ירה, הוא פגע בצריח ה-5 אינץ' שלפניו. בתקרית נהרגו חמישה גברים ו-11 נפצעו; חקירה העלתה כי מתג העקיפה היה פגום ונוטה לפעול בשוגג.
אלבמה הפילה את המטוס היפני הראשון שלה בחודש שלאחר מכן, במרץ 1944. הספינה ביצעה פעולות הגנה נגד מטוסים במהלך קרב ים הפיליפינים ביוני 1944. לאחר מכן, היא הצטרפה לספינות קרב אחרות שסיפקו תמיכה בירי לכוחות הקרקע באיי מריאנה. היא שובצה לכוח משימה 34 במהלך קרב מפרץ לייטה באוקטובר 1944. בתחילת 1945, אלבמה חזרה לעבודות תיקון ושיפוץ במעגן הצי פוגט סאונד; העבודה כללה בעיקר שיפורים בתותחים ובציוד המכ"ם שלה. בתחילת מאי חזרה הספינה לפעילות הצי. הוטל עליה לספק תמיכה נגד מטוסים לקבוצות נושאות המטוסים המהירות שפתחו בתקיפות אוויריות באי הראשי היפני קיושו. ביולי 1945 היא הפגיזה מספר אזורים ביפן, כולל קמאישי ב-14, היטאצ'י ב-18, והממאצו ב-29 וב-30. אלו התבררו כפעולות ההתקפיות האחרונות שלה במלחמה. תפקידה האחרון במזרח הרחוק היה לסייע בהנחתת כוחות הכיבוש ביפן, ולאחר מכן היא יצאה לארצות הברית.
ב-9 בינואר 1947, אלבמה הוכנסה לצי המילואים בברמרטון, וושינגטון, שם נשארה עד 1 ביוני 1962, אז נמחקה מרשימת הצי. אלבמה הועברה ל-USS Alabama Battleship Commission, אשר רכשה את הספינה על מנת להפוך אותה לאנדרטה. היא נגררה החוצה מברמרטון ב-2 ביולי 1964, למוביל, אלבמה, שם היא מתגוררת כיום כספינת מוזיאון, האטרקציה העיקרית של פארק הזיכרון לספינות הקרב.
הצעת שדרוג
ב-26 ביולי 1954 הזמין יו"ר מועצת מאפייני הספינות הצעת הסבה לאוניות מסדרת דקוטה הדרומית. הוגשה בקשה להגביר את מהירות הספינות ל-31 קשר לפחות. לשם כך, צוות התכנון החליט להסיר את הצריח האחורי ולהשתמש במשקל ובשטח שנצברו כדי להתקין סט של טורבינות קיטור משופרות או סט של טורבינות גז. כל אחת מהמערכות תצטרך לייצר לפחות 256,000 כוחות סוס (190 מגה-ואט) - הדרישה המינימלית להשגת 31 קשר בדקוטה הדרומית. למרבה הצער, זה חייב שינויים בצורת גוף הספינה, במיוחד בחלק האחורי של הספינה. נדרשו גם מדחפים גדולים יותר, וכל ארבעת הצירים היו צריכים להיבנות מחדש לחלוטין כדי להתאים את השינויים. ההערכות לפרויקט הגיעו ל-40,000,000 דולר לספינה, וזה לא כלל את עלות ההפעלה מחדש של הספינה ושדרוגים למערכות החשמל והקרב שלה. כתוצאה מכך, תוכנית ההמרה בוטלה.
אוניות הסדרה
| שם האונייה | מספר גוף | המספנה | הנחת השדרית | הושקה | כניסתה לשירות | יציאתה משירות | גורל |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| דקוטה הדרומית | BB-57 | תאגיד בניית האוניות של ניו יורק, קמדן, ניו ג'רזי | 5 ביולי 1939 | 7 ביוני 1941 | 20 במרץ 1942 | 31 בינואר 1947 | נמחקה 1 ביוני 1962; נמכרה לגרוטאות, 25 באוקטובר 1962 |
| אינדיאנה | BB-58 | חברת בניית אוניות ומספנות ניופורט ניוז, ניופורט ניוז, וירג'יניה | 20 בספטמבר 1939 | 21 בנובמבר 1941 | 30 באפריל 1942 | 11 בספטמבר 1947 | נמחקה 1 ביוני 1962; נמכרה לגרוטאות, 23 באוקטובר 1963 |
| מסצ'וסטס | BB-59 | תאגיד הפלדה של בית לחם, מספנות פול ריבר, קווינסי, מסצ'וסטס | 20 ביולי 1939 | 23 בספטמבר 1941 | 12 במאי 1942 | 27 במרץ 1947 | נמחקה 1 ביוני 1962; הפכה לאוניית מוזיאון בפול ריבר, מסצ'וסטס, מאז 14 באוגוסט 1965 |
| אלבמה | BB-60 | מספנת הצי נורפוק | 1 בפברואר 1940 | 16 בפברואר 1942 | 16 באוגוסט 1942 | 9 בינואר 1947 | נמחקה 1 ביוני 1962; הפכה לאוניית מוזיאון במוביל, אלבמה, מאז 11 ביוני 1964 |
קישורים חיצוניים
