אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה פרה-דרדנוט |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
  |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת קייזר פרידריך השלישי |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת בראונשווייג |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1899 |
| הושקה | 1900–1901 |
| תקופת הפעילות | 1902–1921 (כ־19 שנים) |
| אחריתה | 4 נגרטו, 1 הוטבעה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 11,774 טון, מקסימלי: 12,798 טון |
| אורך | 126.8 מטר |
| רוחב | 22.8 מטר |
| שוקע | 7.95 מטר |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 683 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,300 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | מנועי קיטור בהספק 14,000 כוחות סוס (10 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| שריון |
חגורת שריון 110–22 מ"מ צריחי תותחים 250 מ"מ סיפון 50 מ"מ |
| חימוש |
ארבעה תותחי SK L/40 9.4 אינץ' (240 מ"מ) 18 תותחי SK L/40 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 12 תותחי SK L/30 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ) |
אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך היו חמש אוניות מערכה פרה-דרדנוט שנבנו עבור הצי הקיסרי הגרמני בתחילת שנות ה-1900. הן היו אוניות המערכה הראשונות שהוזמנו במסגרת חוק הצי השני משנת 1898, חלק מתוכנית הרחבת הצי של אדמירל אלפרד פון טירפיץ. הסדרה כללה את האונייה המובילה, ויטלסבאך, ואת האוניות וטין, צרינגר, שוואבן ומקלנבורג. כל חמש האוניות הונחו בין 1899 ל-1900 והן הושלמו ב-1904. האוניות מסדרת ויטלסבאך היו דומות במראה לקודמותיהם מסדרת קייזר פרידריך השלישי, אך היו בעלות חגורת שריון נרחבת יותר וסיפון ראשי שטוח, בניגוד לסיפון הרביעי התחתון של הסדרה הקודמת. שתי הסדרות נשאו סוללה של ארבעה תותחי 24 סנטימטרים (9.4 אינץ') בשני צריחי תותחים.
ויטלסבאך, וטין, מקלנבורג וצרינגן שירתו בשייטת הראשונה במשך הקריירה שלהם בזמן שלום, שם עסקו בעיקר באימונים והפלגות לחו"ל. שוואבן שימשה כספינת אימונים למודרניזציה של יחידת ההדרכה של הצי הגרמני. עד שנת 1910, עם הגעתן של הדרדנוטים הראשונות, הוצאו האוניות מסדרת ויטלסבאך משירות הקו הקדמי ונדחקו לתפקידי אימון או פשוט הונחו במילואים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, חזרו הספינות לשירות פעיל כשייטת אוניות המערכה הרביעית, תוך כדי שמירה בים הצפוני ופעולות מוגבלות בים הבלטי נגד כוחות רוסים. פעולות אלו כללו תמיכה במתקפה על ליבאו במאי 1915 ובקרב מפרץ ריגה באוגוסט באותה שנה.
עד סוף 1915 החליט הפיקוד הימי להוציא משירות את חמש האוניות בשל שילוב של מחסור בצוות לכלי שיט חשובים יותר והאיום המוגבר של צוללות בריטיות שפעלו באזור הבלטי. האוניות שימשו לאחר מכן ככלי אימון או, במקרה של מקלנבורג, כאוניית כלא. ויטלסבאך ושוואבן הוסבו לספינות מחסן לשולות מוקשים במאמץ שלאחר המלחמה לפנות את שדות המוקשים שהונחו בים הצפוני. מקלנבורג ווטין נמחקו מרשימות הצי בתחילת שנות ה-20 ולאחר מכן נגרטו, אך צרינגן הוסבה לספינת מטרה מבוקרת רדיו, תפקיד שהיא מילאה עד שהופצצה והוטבעה על ידי מפציצים בריטיים ב-1944 במהלך מלחמת העולם השנייה. שרידי האונייה נגרטו בסופו של דבר בשנים 1949–1950.
תכנון
אוניות הסדרה היו אוניות המערכה הראשונות שנבנו תחת חוק הצי הראשון משנת 1898, שעברו במאמציו של אדמירל אלפרד פון טירפיץ, מזכיר המדינה של משרד הצי הקיסרי (גר'). הם עוצבו על ידי פרופ. ד"ר דיטריך, אז הקונסטרוקטור הראשי.
האוניות ייצגו שיפור מתמשך בהשוואה לסדרת קייזר פרידריך השלישי הקודמת. למרות שקונטר-אדמירל אמיל פליקס פון בנדמן טען להגדלת הסוללה הראשית מתותחי ה-24 סנטימטרים (9.4 אינץ') של סדרת קייזר פרידריך השלישי לתותחים חזקים יותר בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ'), האוניות מסדרת ויטלסבאך צוידו באותו חימוש של תותחי 24 ס"מ, אך קיבלו צינור טורפדו נוסף, יחד עם שיפורים נוספים. האופי המצטבר של השינויים הביא לשני סוגים של אוניות מערכה שהיו זהות ברוב הבחינות, וסיפקו לצי הגרמני קבוצה הומוגנית מבחינה טקטית של עשר אוניות מערכה.
צוות התכנון שקל מגוון של שינויים אחרים מהעיצוב הבסיסי שלסדרת קייזר פרידריך השלישי, כולל החלפת ארבעה מתותחי הסוללה המשנית בקזמטים בצריח עם זוג תותחי 21 סנטימטרים (8.3 אינץ') והקטנת קנה המידה של הגנת שריון כדי להגביר את המהירות המרבית ב-0.75 קשר (1.39 קמ"ש; 0.86 מייל לשעה). למרות ששתי ההצעות הללו נדחו, העובי האמיתי של לוח השריון הצטמצם במידה ניכרת באמצעות אימוץ השריון המוצק של קרופ, שהיה בעל ערך מגן גדול יותר באופן משמעותי בהשוואה לתהליכי ייצור פלדה מוקדמים. החיסכון במשקל, בשילוב עם עלייה ב-5 אחוזים בהספק המנוע, אפשרה להגביר את המהירות המרבית ב-0.5 קשר (0.93 קמ"ש; 0.58 מייל לשעה). השריון הקל יותר איפשר גם לאמץ חגורת שריון מקיפה יותר, מה ששיפר משמעותית את יכולות ההגנה של האוניות החדשות. אוניות הסדרה גם היו שונות מהאוניות הקודמות בסיפון הראשי שלהן, שהיה שטוח לכל אורכן ; בעוד בסדרת קייזר פרידריך השלישי, הסיפון נחתך.
מאפיינים כלליים ומכונות
אוניות הסדרה היו באורך 125.2 מטרים (410 רגל 9 אינץ') בקו המים ו-126.8 מטרים (416 רגל) בסך הכל. היה להם רוחב של 22.8 מטרים (74 רגל 10 אינץ') ושוקע של 7.95 מטרים (26 רגל 1 אינץ) בקדמת האונייה. הדחק האוניות היה 11,774 טונות (11,588 טונות ארוכות) בתפוסה סטנדרטית, ו-12,798 טונות (12,596 טונות ארוכות) במשקל קרבי מלא. גופי האוניות נבנו עם מסגרות פלדה רוחביות ואורכיות. לוחות גוף פלדה היו מרותקים למבנה שנוצר על ידי המסגרות. כל גוף ספינה חולק ל-14 תאים אטומים למים וכלל תחתית כפולה שנמשכה לאורך 70 אחוז מאורך האוניות.
האוניות נחשבו בצי הגרמני כאוניות ים מצוינות עם גלגול קל; הספינות התגלגלו עד 30° בפרק זמן של 10 שניות. הם תמרנו בקלות; בהגה קשה הספינות איבדו עד 60 אחוז מהירות והייתה להן נטייה מעל 9°. עם זאת, הם סבלו מרטט חמור, במיוחד בירכתיים, במהירויות גבוהות. בנוסף, חרטומי האוניות מאוד נרטבו, אפילו בים מתון.
באוניות היו צוות של 33 קצינים ו-650 מלחים, עם 13 קצינים ו-66 מלחים נוספים כשהן שירתו כאוניית דגל של השייטת. בזמן שפעלה כספינת פיקוד שנייה, נוספו לצוות הסטנדרטי 9 קצינים ו-44 מלחים. ויטלסבאך ואחיותיה נשאו מספר כלים קטנים יותר, כולל שתי סירות כלונסאות, שתי סירות מנוע, פיננס אחת, שני קאטרים, שתי מפרשיות ושתי סירות.
לאוניות הסדרה היו שלושה מנועי קיטור עם הרחבה משולשת 3 צילינדרים. המנועים החיצוניים הניעו מדחף בעל שלושה להבים בקוטר 4.8 מטרים (15 רגל 9 אינץ'); הציר המרכזי הניע בורג בעל ארבעה להבים שהיה מעט קטן יותר, בקוטר 4.5 מטרים (14 רגל 9 אינץ'). כדי לייצר קיטור להנעת המנועים, לכל ספינה היו שישה דוודי צינורות מים של מארין, למעט וטין ומקלנבורג, שהיו בהן שישה דוודי Thornycroft, יחד עם שישה דוודי צינורות אש. ההיגוי נשלט על ידי הגה אחד גדול. הכוח החשמלי סופק על ידי ארבעה גנרטורים שכל אחד הפיק 230 קילוואט (310 כוחות סוס) ב-74 וולט, אם כי בוויטלסבאך הגנרטורים דורגו ב-248 קילוואט (337 כוחות סוס).
מערכת ההנעה דורגה ב-14,000 כוחות סוס ומהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש), אבל בניסויים, לחמש האוניות היו ביצועים מגוונים באופן משמעותי. שוואבן, האונייה האיטית ביותר, הגיעה ל-13,253 כוחות סוס והייתה מסוגלת להפליג רק במהירות 16.9 קשרים (31.3 קמ"ש). וטין, המהירה ביותר, עלתה מעט על מהירות התכנון שלה ב-18.1 קשרים (33.5 קמ"ש) מ-15,530 כוחות סוס. הן נשאו 650 טונות (640 טונות ארוכות) במחסנים, אך קיבולת הדלק יכלה להיות כמעט פי שלושה ל-1,800 טונות (1,772 טונות ארוכות) עם שימוש במרחבים נוספים באניות. זה סיפק טווח מרבי של 5,000 מיילים ימיים (9,260 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש
האוניות היו כמעט זהות בחימוש לסדרת קייזר פרידריך השלישי הקודמת. החימוש העיקרי כלל סוללה של ארבעה תותחי 24 ס"מ (9.4 אינץ') SK L/40 בצריחים תאומים, אחד לפני ואחד מאחורי המבנה העילי המרכזי. התותחים הותקנו בתושבות Drh. L. C/98, שאפשרו הגבהה ל-30° והנמכה ל-5°. בגובה המקסימלי, התותחים יכלו לפגוע במטרות עד 16,900 מטרים (18,500 יארד). התותחים ירו פגזים במשקל 140 קילוגרם (310 ליברות) במהירות לוע של 835 מטר לשנייה (2,740 רגל לשנייה). כל תותח סופק עם 85 פגזים, בסך הכל 340 פגזים. הצריחים הופעלו הידראולית.
החימוש המשני כלל 18 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/40; ארבעה הורכבו בצריחים בודדים באמצע הספינה והשאר הורכבו בקזמטים של MPL. הקזמטים היו ממוקמים במפלס הסיפון הראשי, מה שהקשה עליהם לפעול בים סוער. תותחים אלו ירו פגזים חודרי שריון בקצב של 4 עד 5 לדקה. האוניות נשאו 120 פגזים לכל תותח, בסך הכל 2,160 פגזים. התותחים יכלו להנמיך ל-7 מעלות ולהגביה ל-20 מעלות, לטווח מקסימלי של 13,700 מטר (14,990 יארד). הפגזים שקלו 51 קילוגרם (112 ליברות) ונורו במהירות לוע של 735 מטר לשנייה (2,410 רגל לשנייה). התותחים הוגבהו והסתובבו ידנית.
האוניות נשאו גם 12 תותחי ירי מהיר 8.8 ס"מ (3.45 אינץ') SK L/30, מותקנים גם בקזמטים ובתושבות ציר. תותחים אלו סופקו עם בין 170 ל-250 פגזים לכל תותח. תותחים אלו ירו פגזים במשקל 7.04 קילוגרם (15.5 ליברות) במהירות לוע של 590 מטר לשנייה (1,936 רגל לשנייה). קצב האש שלהם היה כ-15 פגזים לדקה; התותחים יכלו לירות למטרות עד 6,890 מטרים (7,530 יארד). תושבות התותחים הופעלו ידנית.
חימוש התותחים של האוניות הוגבר ב-12 תותחי 3.7 ס"מ (1.5 אינץ'). האוניות היו חמושות גם בשישה צינורות טורפדו בקוטר 45 סנטימטרים (17.7 אינץ'), כולם שקועים בגוף; אחד היה בחרטום, אחר בירכתיים, ושניים בכל צד רוחב. הטורפדות הללו היו באורך 5.1 מטר (201 אינץ') ארוך ונשאו ראש נפץ במשקל 87.5 ק"ג (193 פאונד) TNT. היה ניתן להגדיר אותם בשתי מהירויות לטווחים שונים. במהירות 26 קשרים (48 קמ"ש), לטורפדות היה טווח של 800 מטר (870 יארד). במהירות מוגברת של 32 קשרים (59 קמ"ש), הטווח הצטמצם ל-500 מטר (550 יארד).
שריון
חמשת אוניות הסדרה היו משוריינות בפלדת קרופ. הסיפונים המשוריינים שלהם היו בעובי 50 מילימטרים (2 אינץ'), עם דפנות משופעות שעוביין נע בין 75–120 מילימטרים (3.0–4.7 אינץ'). החלק המשופע של הסיפון חיבר אותו לקצה התחתון של החגורה המשוריינת הראשית, שהייתה בעובי 225 מילימטרים (8.9 אינץ') במצודה המרכזית שהגנה על מחסני התחמושת של האוניות ועל מערכת ההנעה. חיבור הסיפון המשופע לקצה התחתון של החגורה סיפק הגנה נוספת לחלק הפנימי של הספינות לפגזים שחדרו לחגורה. לפני ומאחורי צריחי הסוללה הראשיים, הצטמצמה החגורה ל-100 מילימטרים (3.9 אינץ'); החרטום והירכתיים לא היו מוגנים בשום שריון. כל אורך החגורה היה מגובה ב-100 מ"מ של קרשים מעץ טיק.
ישירות מעל החגורה הראשית, תותחי ה-15 ס"מ בקזמטים היו מוגנים עם רצועת שריון בעובי 140 מילימטרים (5.5 אינץ') ציפוי פלדה. תותחי ה-15 ס"מ בצריחים היו חשופים יותר ולכן מוגנים מעט טוב יותר: שריון הצד שלהם הוגדל ל-150 מילימטרים (5.9 אינץ'), עם מגני תותחים בעובי 70 מילימטרים (2.8 אינץ'). לצריחי תותחי ה-24 ס"מ היה השריון הכבד ביותר על סיפון האוניות, עם דפנות בעובי 250 מילימטרים (9.8 אינץ') וגגות בעובי 50 מ"מ. גם במגדל הניווט הקדמי היו דפנות בעובי 250 מ"מ שריון, אם כי הגג שלו היה רק בעובי 30 מילימטרים (1.2 אינץ'). מגדל הניווט האחורי היה הרבה פחות מוגן. הצדדים שלו היו רק בעובי 140 מ"מ, והגג היה בעובי 30 מ"מ.
פריסת השריון של האוניות הושוותה לטובה לעומת אוניות של ציים זרים באותה התקופה; הן היו מוגנות בדומה לאוניות המערכה הבריטיות מסדרות פורמידבל ולונדון, ובעוד שהחגורות שלהן היו דקות יותר מאלה של סדרת רפובליק הצרפתית או צסארביץ' הרוסית, הן לא סבלו מהגוף הלא משוריין (והפגיע מאוד) מעל החגורה אשר אפיין את אוניות המערכה הצרפתיות והרוסיות.
אוניות הסדרה
| שם האונייה | המספנה | הונחה | הושקה | הושלמה |
|---|---|---|---|---|
| ויטלסבאך | Kaiserliche Werft, וילהלמסהאפן | 30 בספטמבר 1899 | 3 ביולי 1900 | 15 באוקטובר 1902 |
| וטין | שיכו-וורקה, דנציג | 10 באוקטובר 1899 | 6 ביוני 1901 | 1 באוקטובר 1902 |
| צרינגן | גרמניהוורפט, קיל | 21 בנובמבר 1899 | 12 ביוני 1901 | 25 באוקטובר 1902 |
| שוואבן | Kaiserliche Werft, וילהלמסהאפן | 15 בספטמבר 1900 | 19 באוגוסט 1901 | 13 באפריל 1904 |
| מקלנבורג | AG Vulcan, שטטין | 15 במאי 1900 | 9 בנובמבר 1901 | 25 במאי 1903 |
היסטוריית שירות
קריירות בזמן שלום
כל אוניות הסדרה למעט שוואבן שובצו בשייטת הראשונה בכניסתן לשירות; שוואבן לעומת זאת שובצה לשייטת ההדרכה בהתעקשותו של טירפיץ. באותה עת, הסתמכותה של שייטת ההדרכה על ספינות שהתיישנות הפריעה ליכולתה לאמן ביעילות צוותים; ספינת השייטת שוואבן החליפה את האונייה מחופת שריון פרידריך קרל, שהושקה ב-1867. הקריירות של הספינות האחרות בזמן השלום כללו בדרך כלל אימוני צי ואימוני יחידה ושייטת שגרתיים לאורך כל שנה. אימוני השייטות והצי התקיימו בדרך כלל באפריל ומאי, ולאחר מכן שיוט צי גדול בדרך כלל ביוני ויולי, ולאחר מכן הצי התאסף לתמרוני צי הסתיו השנתי בסוף אוגוסט וספטמבר. הפלגות הצי הגדולות יצאו בדרך כלל למים הנורווגיים יחד עם היאכטה של הקייזר וילהלם השני, אם כי בשנים 1908 ו-1909, הצי יצא להפלגות ארוכות אל האוקיינוס האטלנטי, ערך ביקורים בספרד, האיים הקנריים והאיים האזוריים ובפורטוגל.
האוניות גם יצאו לעיתים קרובות לנמלים זרים בביקורי רצון טוב; למשל, ביולי 1904, שייטת I סיירה בבריטניה ובהולנד, וביולי 1905 יצאו האוניות לדנמרק ושוודיה. עד שנת 1910 החלו להוציא את האוניות משירות הקו הקדמי, את מקומן תפסו הדרדנוטים מסדרות נסאו והלגולנד. צרינגן הוצאה משירות ב-1910 והוצבה בפלגת המילואים, כשהיא רואה פעילות מועטה בארבע השנים הבאות; מקלנבורג הצטרפה אליה לשם בשנה שלאחר מכן והופעלה מחדש פעם אחת, לזמן קצר, ב-1912 לתמרוני הסתיו השנתיים. ויטלסבאך הצטרפה לשוואבן בשייטת ההדרכה ב-1911, ווטין החליפה את שוואבן, שהייתה עד אז ספינת האימונים של הצי, ואילו האחרונה עברה שיפוץ ב-1912. שוואבן לאחר מכן הועברה למילואים.
מלחמת העולם הראשונה
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, חמשת אוניות המערכה גויסו לשייטת אוניות המערכה הרביעית, בפיקודו של תת אדמירל ארהרד שמידט. השייטת התבססה בקיל, והם ערכו מספר גיחות לים הבלטי כדי לפטרל אחר ספינות מלחמה רוסיות אך הם לא ראו שום פעולה. פעולות אלו כללו ניסיון כושל לחלץ את הסיירת הקלה מגדבורג שעלתה על שרטון בשטח הרוסי בסוף אוגוסט, ומיסוך על התקפת הצי בשיתוף עם הצבא על ליבאו מול התקפת נגד רוסית אפשרית במאי 1915. לאחר שליבאו נתפסה, עברה השייטת הרביעית לשם כשהיא סיפקה בסיס מקדים קרוב יותר לקו החזית. האוניות שימשו גם לשמירה על שפך האלבה בים הצפוני בשנה הראשונה למלחמה. אוניות הסדרה תמכה בקרב מפרץ ריגה באוגוסט 1915, אך לא לקחה חלק פעיל במתקפה לפני שהתפרקה מול התנגדות רוסית נחושה.
גיחות נוספות התרחשו בספטמבר ואוקטובר, שכללו פעולות הנחת שדות מוקשים הגנתיים על ידי השייטת הרביעית במערב הבלטי. בשלב זה החל מחסור בכוח אדם להשפיע על הצי הגרמני; בשילוב עם האיום המוגבר של צוללות בריטיות הפועלות באזור הבלטי, חוסר היכולת לאייש כלי שיט חשובים יותר שכנע את הפיקוד הימי בצורך להוציא את אוניות הסדרה מהשירות. השייטת חזרה לקיל בנובמבר, שם היא סומנה מחדש כפלגת המילואים של הים הבלטי. בינואר 1916 הוא התמוסס לחלוטין והאוניות צומצמו לאוניות אימונים פרט למקלנבורג, ששימשה כספינת כלא. האוניות שירתו בתפקידים אלה למשך שארית המלחמה, שהסתיימה ב-1918.
לאחר המלחמה
בשנת 1919, ויטלסבאך ושוואבן הוסבו לספינות מחסן עבור שולות מוקשים מסוג F, מאחר שגרמניה נדרשה על פי חוזה ורסאי לפנות את שדות המוקשים הנרחבים שהונחו בים הצפוני במהלך המלחמה. כל הסדרה, למעט צרינגן, נמחקו מרשימות הצי לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. מקלנבורג נמחקה ב-27 בינואר 1920, וטין נמחקה לאחר מכן ב-11 במרץ 1920, ויטלסבאך ושוואבן ננחקו ב-8 במרץ 1921. ארבע האוניות נגרטו בשנים 1921–1922. צרינגן שימשה בתחילה כגווה אחסון בשנות ה-20 והוסבה לספינת מטרה מבוקרת רדיו בשנים 1926–1927. המבנה העילי הוסר; גוף הספינה חולק, מולא בשעם ונאטם כדי לשפר את עמידותו בפני הצפות. מפציצים של חיל האוויר המלכותי הטביעו את הספינה בגוטנהאפן ב-1944 במהלך מלחמת העולם השנייה, ושרידי האונייה נגרטו בשנים 1949–1950.
קישורים חיצוניים
