אוקינושימה
 | |||||||||
| צילום אווירי של אוקינושימה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| נתונים גאוגרפיים | |||||||||
| מיקום | ים יפן | ||||||||
| קואורדינטות | 34°14′42″N 130°06′19″E / 34.245086°N 130.105333°E | ||||||||
| שטח | 0.97 קמ"ר | ||||||||
| אורך | 1.5 ק"מ | ||||||||
| רוחב | 1 ק"מ | ||||||||
| גובה מרבי | 243 מטר | ||||||||
| נתונים מדיניים | |||||||||
| מדינה |
 יפן | ||||||||
| אוכלוסייה | 1 (שגיאת לואה ביחידה יחידה:עיר בשורה 504: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).) | ||||||||
אוקינושימה (ביפנית: 沖ノ島, מילולית: "אי רחוק") הוא אי קטן בים יפן מול חוף העיר מונקטה (אנ') במחוז פוקואוקה ביפן. למרות גודלו הקטן ואוכלוסייתו הדלילה, יש לו חשיבות תרבותית ודתית רבה. הוא נחשב לאדמה קדושה של דת השינטו, וכאי קדוש הוא נתון להגבלות כניסה מזה מאות שנים. אוכלוסיית האי מורכבת מעובד יחיד של מקדש אוקיצומייה שעל האי. הוא אחד מכשני תריסר כוהני שינטו שמבלים באי למשך תקופה של 10 ימים, מתפללים ושומרים מפני פולשים.[1]
האי כולו נחשב לקאמי, והוא מחוץ לתחום לנשים.[2] במשך מאות שנים, רק 200 גברים הורשו להיכנס לאי ביום אחד בכל שנה לאחר ש"טיהרו" את עצמם בים שמסביב.[1]
ב-2017 הוכרז האי אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, כחלק מהאתר "האי המקודש של אוקינושימה ואתרים קשורים באזור מונקטה".[3]
גאוגרפיה
אוקינושימה ממוקמת באזור הימי גנקאי-נאדה בים יפן בין האי קיושו, 55 קילומטרים משם, והאי צושימה, 65 קילומטרים משם.
שטחו של האי הוא 0.97 קמ"ר, אורכו 1.5 קילומטרים ורוחבו כקילומטר אחד. רכס משתרע לאורכו של האי, שהנקודה הגבוהה ביותר בו היא האיצ'ינודקה (一 ノ 岳) בגובה 243.6 מטרים. עליו נמצא מגדלור אוקינושימה (沖ノ島灯台, אוקינושימה טודאי), שאותו ניתן לראות ממרחק של 17 מיל ימי.[4]
דרומית-מזרחית לאוקינושימה שוכנים האי קויה-שימה (小屋島) בשטח של 25 דונם, ובגובה מרבי של 29 מטרים וצמד הסלעים מיקאדובשירה (御門柱) וטנגו-איווה (天狗 岩).
צמחייה
אוקינושימה שוכן בקצה הצפוני של האזור הסובטרופי והצמחייה שלו בהתאם. הצדדים הצפון-מערביים והדרומיים של האי מכוסים ביערות עבותים המורכבים בעיקר מ-Machilus tunbergii (אנ') (מין עץ ממשפחת העריים).[5] על הקרקע צומחים שרכים כדוגמת Asplenium antiquum וסוקולנטים כדוגמת Orostachys malacophylla.
אזור עופות חשוב
האי והאי השכן קויה-שימה מוגדרים על ידי ארגון BirdLife International כאזור עופות חשוב (אנ') (IBA) משום שהם מספקים מקום קינון לאוכלוסיות של מין היונה Columba janthina (אנ'), יסעור מפוספס, מורלט יפני (אנ') ומין הסבכי Helopsaltes pleskei (אנ').[5]
היסטוריה
בשל מיקומו, שימש האי בין סוף המאה ה-4 לסוף המאה ה-9 כבסיס וסימן על נתיב הספנות המכונה "אומיקיטה נו מיצ'ינקה" (海北 道 中, באנגלית: "דרך הים הצפונית") לחצי האי הקוריאני. האי היה אפוא מקום חשוב לחילופי תרבות באזור. במקביל הוא קיבל חשיבות דתית, שכן יורדי הים התפללו להפלגה בטוחה בעצירת ביניים זו או ששגרירויות התפללו להצלחת משלחותיהם הדיפלומטיות. לאלה טגוריהימה נו קאמי סגדו ועדיין סוגדים במיוחד כאן במקדש אוקיצומייה כהאללת ערפל הים.
עם דעיכת שושלת טאנג הסינית, הופסקו גם משלחות דיפלומטיות לסין. כבר במאות ה-6 וה-7, עם נפילת בעלות הברית הקוריאניות ממלכת גאיה (אנ') וממלכת פקצ'ה (אנ'), דעכה השפעתה של יפן בקוריאה. עם הפסקת המשלחות פסקו גם הטקסים הממלכתיים באי, אם כי עד היום מבוצעים טקסים דתיים בקנה מידה קטן בהרבה, ובכך איבד האי מחשיבותו בסוף המאה ה-9.
ב-27 במאי 1905 התחולל ליד האי קרב צושימה, קרב ימי במסגרת ממלחמת רוסיה–יפן שבו נחל הצי הרוסי הקיסרי תבוסה.
חפירות
חפירות ארכאולוגיות נרחבות בוצעו ב-23 מקומות באי בין השנים 1954 ו-1971 במימון איל הנפט ויליד מונקטה אידמיטו סאזו (1885–1981). במהלכן נמצאו 80,000 חפצים, אשר בשלמותם הוגדרו כאוצר לאומי יפני.[6][7] נמצא שניתן לחלק את הטקסים וסוג המנחות לארבעה שלבים או קבוצות:
- בין המאות הרביעית והחמישית התקיימו הטקסים על סלעים גדולים, וממצאים חשובים מתקופה זו כוללים מראות ברונזה סיניות מעוטרות מתקופת שושלת וי הצפונית (אנ')
- מסוף המאה ה-5 עד ה-7 הטקסים התבצעו בצל סלעים גדולים, וניתן למצוא מספר רב של חפצים קוריאניים, כמו טבעות זהב, שניתן למצוא גם בקברים המלכותיים של ממלכת שילה בקיונגג'ו (אנ'), קישוטי רתמת סוסים מנחושת המצופים בזהב, המגיעים אף הם משילה, או אחרים בעלי מוטיב איש ציפור, כפי שהם מוכרים מתלי הקבורה של אימפריית קוגוריו. בנוסף, מספר רב של קומוצ'י - מגאטמה (אנ') (תכשיטים בצורת דמעה) שגולפו מטלק, שהיו ייצוא פופולרי לקוריאה.
- מסוף המאה ה-7 ועד המאה ה-8, עברו מקומות הטקס לאט לאוויר הפתוח. ממצאים מתקופת שושלת טאנג תועדו לתקופה זו, כגון כלים בשלושה צבעים, אשר מאמינים שהגיעו ממחוז חנאן. חפצים משמעותיים נוספים הם אגרטל עם כן או ראש דרקון מוזהב עשוי נחושת.
- בהגיע המאה ה-8, הטקסים עברו לחלוטין לשטחים פתוחים בשלב האחרון ובמקום סחורות יבוא ויצוא, נמצאו רק חפצי אמנות למטרות דתיות כמו קטאשירו, מנחות המייצגות בני אדם או בעלי חיים ומשמשות להם תחליף, וכן קטאשירו מטלק בצורת סירה לתפילות להפלגות בטוחות בים. חפץ נוסף מתקופה זו הוא הדוגמה העתיקה ביותר של כלי חרס מזוגג צבעוני ביפן.
כמו כן נחשפו נול נחושת מוזהב ופיסות זכוכית קריסטל מהאימפריה הסאסאנית. בגלל המספר הרב של חפצים, האי ידוע גם בשם "בית אוצר הים".[7]
הממצאים מוצגים כעת דרך קבע במוזיאון הלאומי להיסטוריה יפנית (אנ')[8] ובשימפו-קאן ("מוזיאון האוצרות הקדושים") במונקטה (אנ').[9]
מונקטה טאישה ומקדש אוקיצומייה
שני המסמכים ההיסטוריים העתיקים ביותר של יפן, הקוג'יקי והניהון שוקי, כוללים התייחסויות לאוקינושימה.[2] הקוג'יקי קובע כי אלילת השמש אמטראסו "יצרה" כביכול שלוש בנות אלילות מחרב ושלחה אותן ליפן שם סגד להן קלאן מונקטה (宗像氏). מונקטה טאישה (宗像大社, "המקדש הגדול של מונקטה") מוקדש לשלוש אלילות ים אלו. המקומיים ממשיכים לסגוד להם להגנה על פני הים. כמו כן, האי עצמו נחשב לאלילות. מקדש אוקיצומייה (沖 津 宮) באי הוא חלק מהמונקטה טאישה. הייחודיות של מונקטה טאישה היא בכך שהוא מורכב משלושה תת-מקדשים, שכל אחד מהם מוקדש לאחת האלילות. ההצומייה (辺 津 宮, "ליד מקדש"), שבו סוגדים ל"איצ'יקישימה הימה נו קאמי" (市杵島姫神) כאלילת הפולחן, ממוקם ביבשת היפנית על נהר צוריקאווה סמוך לשפך לים, הנקאצומייה (中 津宮, "המקדש האמצעי") שבו סוגדים ל"טאגיצו הימה נו קאמי" (湍津姫神), אלילת המים הגועשים, במרחק 10 ק"מ באי אושימה ולבסוף אוקיצומייה (沖津宮, "מקדש הים הפתוח") 49 קילומטרים משם באוקינושימה, מקדש שבו סוגדים לטגוריהימה נו קאמי (田心姫神), האלילה של ערפל הים. כל המקדשים שוכנים על קו אחד ולכן יוצרים תחנות בנתיב הספינה הקודם. אף על פי שבמקור הן היו אלילות מקומיות, התפשט פולחן מונקטה (宗 像 信仰) על פני כל יפן, כך שהמונקטה טאישה עם האוקיצומייה עומדת כעת בראש 6,000 מקדשי מונקטה.
האי אוקינושימה בכללותו נחשב לחפץ פולחן מקודש (שינטאי (אנ')) ולכן אפשר להיכנס אליו רק באישור מיוחד שניתן לגברים בלבד: כוהנים, אנשי צבא, חוקרים ועיתונאים.[2] דייגים מגבילים את עצמם לנמל ואינם נכנסים לפנים האי. הגישה לאי הייתה מותרת רק ב-27 במאי של כל שנה לכ-250 אנשים, כאשר "אוקיצומייה ג'נצ'י טאיסאי" (沖 津 宮 現 地 大 祭, "הפסטיבל המקומי של אוקיצומייה") הנציח את הנופלים בקרב צושימה. עם זאת, יש לבצע טקס הטהרות (מיסוגי (אנ')) על ידי התפשטות ורחצה בים. פסטיבל זה בוטל עם קבלת מעמד של אתר מורשת עולמית ב-2017.[2] אף על פי שהאי מוקדש לקאמי נקבה, עדיין אסור לנשים להיכנס לאי. יש גם טאבו נגד לקחת איתך כל דבר מהאי או לדבר על מה שראית או שמעת על האי. ככזה, האי אינו מיושב פרט לכומר המקדש הנוכחי.[2]
מכיוון שהגבלות הקבלה הללו מקשות על הפולחן או התפילה לאלילה ממוקם אוקיצומייה יוהאישו (沖 津 宮 遥 拝 所, "מקום התפילה המרוחק אוקיצומיה") בנקאצומייה כתחליף לאוקיצומייה. ממקדש זה נשקף נופו של אוקינושימה כאשר מזג האוויר בהיר.
אתר מורשת עולמית
בשנת 2009 האי הוגש לרישום עתידי ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, כחלק מהמועמדות של קבוצת האתרים הקרויה "של האי אוקינושימה והאתרים נלווים באזור מונקטה.[8][9] האי קיבל מעמד כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-9 ביולי 2017.[3]
תושבים מקומיים הביעו את דאגתם שהכללתו של האי ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו תגרום לעלייה בתיירות שתאיים על קדושתו. טאקאיוקי אשיזו, הכוהן הראשי של מונקטה טאישה, אמר שבלי קשר לשאלה אם אוקינושימה תתווסף לרשימת המורשת התרבותית של אונסק"ו, הם לא יפתחו אותה לציבור כי "אנשים לא צריכים לבקר מתוך סקרנות".[10]
האתרים הכלולים באתר המורשת העולמית:
| האתר | הערות | תמונה | קואורדינטות |
|---|---|---|---|
| אוקינושימה (沖ノ島) |
היער הראשוני באי הוא מונומנט טבעי של יפן והאי מוגדר שמורת חיות בר.[11][12] | |
34°14′48″N 130°06′15″E / 34.24676121°N 130.10412967°E |
| מקדש אוקיצומייה (沖 津 宮) |
ממוקם בחלק הדרום מערבי של אוקינושימה ומוקדש לטגוריהימה נו קאמי (田心姫神), האלילה של ערפל הים. הוא הוקם באמצע המאה ה-17. לפני הקמת המקדש כאתר טבע מקודש, שימש האתר שמסביב כמקום לפולחן הקאמי. המקדש נשמר במצב זהה יחסית מאז 1932 (תקופת שווה). לפני כן הוא עבר תיקון ובנייה מחדש מספר פעמים. הוא מוגדר אתר היסטורי של יפן.[13] |  |
34°14′29″N 130°06′14″E / 34.241448°N 130.103853°E |
| מקדש נקאצומייה (中 津宮) |
על האי אושימה, 10 קילומטרים מחוף מונקטה. מוקדש ל"טאגיצו הימה נו קאמי" (湍津姫神), אלת המים הגועשים. | .JPG) |
33°53′49″N 130°25′56″E / 33.896992°N 130.432222°E |
| מקדש הצומייה (辺 津 宮) |
שוכן על נהר צוריקאווה סמוך לשפך לים באי קיושו, האי הדרומי באיי הבית של יפן. מוקדש ל"איצ'יקישימה הימה נו קאמי" (市杵島姫神) כאלילת הפולחן. מבני ההונדן (אנ') וההאידן (אנ') מתוארכים ל-1578 ו-1590 בהתאמה.[14][15] |  |
33°49′52″N 130°30′52″E / 33.831089°N 130.514347°E |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Kaiman, Jonathan (8 בדצמבר 2017). "A sacred Japanese island struggles secrecy and survival". The Los Angeles Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 DeWitt, Lindsey E. "Okinoshima, Japan's Newly Minted UNESCO World Heritage Site". Association for Asian Studies. Association for Asian Studies.
- ^ 3.0 3.1 Sacred Island of Okinoshima and Associated Sites in the Munakata Region
- ^ 航路標識の紹介
- ^ 5.0 5.1 Okinoshima and Koyajima islets, BirdLife International
- ^ “神宿る島”沖ノ島
- ^ 7.0 7.1 沖ノ島は『海の正倉院』
- ^ Gallery1
- ^ Stroll through Munakata History
- ^ Hashimoto, Ryo (12 בינואר 2016). "'Sacred' men-only Japanese island to make UNESCO bid, but locals fear tourism". The Japan Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "沖の島原始林" [Primeval Forest of Okinoshima] (ביפנית). Agency for Cultural Affairs.
- ^ "国指定沖ノ島鳥獣保護区" [Okinoshima National Wildlife Protection Area] (ביפנית). Ministry of the Environment (Japan).
- ^ "宗像神社境内" [Munakata Jinja Precinct] (ביפנית). Agency for Cultural Affairs.
- ^ "宗像神社辺津宮本殿" [Munakata Jinja Hetsumiya Honden] (ביפנית). Agency for Cultural Affairs.
- ^ "宗像神社辺津宮拝殿" [Munakata Jinja Hetsumiya Haiden] (ביפנית). Agency for Cultural Affairs.
