אורי ורבר
 | |||
| אורי ורבר, 2020 | |||
| שם מלא | אורי ורבר | ||
|---|---|---|---|
| מדינה |
 ישראל | ||
| סיעה | התנועה הדמוקרטית לשינוי | ||
| |||
אורי ורבר (נולד ב-24 באפריל 1931) הוא מנהל ויזם של התעשייה הקיבוצית. הוא הקים את מפעל נטפים בקיבוץ חצרים, והיה מנהלו בשנתיים הראשונות לקיומו. אחרי שחזר משליחות מחוץ לישראל, שימש כמנהל הייצוא של החברה, והגדיל באופן ניכר את היקף המכירות שלה. הוא קיבל בשם המפעל את פרס היצואן המצטיין. כמו כן, היה ממקימי מפלגת ד"ש.
ביוגרפיה
ורבר נולד ב-24 באפריל 1931 בתל אביב, כבן בכור לאביו מרדכי ולאימו חוה, שעלו מפולין. היה חניך הנוער העובד והלומד בשכונת בורוכוב בגבעתיים. בגיל 15 הצטרף לגדודי הנוער של ההגנה, ובגיל 17 עזב את לימודיו לפני סיום כיתה י"א, כדי להצטרף ללוחמים שהגנו על קיבוץ חולתה במהלך מלחמת 1948.
בנובמבר 1949 הקים יחד עם חבריו לגרעין ההתיישבות את קיבוץ משאבי שדה. בהיותו בן 23 בלבד החליטה אספת הקיבוץ להקצות את ורבר לתפקיד רכז ההדרכה של תנועת הנוער העובד והלומד.
בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזב ורבר את משאבי שדה והגיע בינואר 1950 לקיבוץ חצרים. שימש כגזבר, וחמש פעמים מזכיר הקיבוץ.
הקמת מפעל "נטפים"
בשנים הראשונות לקיומו של קיבוץ חצרים, כשהקיבוץ התבסס על חקלאות בלבד, נקלע המשק למשבר קשה הידוע כ"משבר המלח". התברר שאדמות הקיבוץ רוויות במלח, עובדה שהקשתה מאוד על הפקת יבולים חקלאיים. פרנסת הקיבוץ הייתה בסכנה, ועל כן אספת הקיבוץ חיפשה מקורות פרנסה חילופיים, ובשנת 1964 הטילה על הגזבר ורבר למצוא ענף תעשייתי שיקיים מספר תנאים הכרחיים:
- עבודה עצמית, ללא שכירים
- תעשייה הקשורה לחקלאות
- ענף אטרקטיבי לחברי הקיבוץ לעבוד בו
- תעסוקה לכל: לגברים ולנשים, לצעירים ולמבוגרים
במהלך חיפושיו פגש את אריה בהיר, חבר קיבוץ אפיקים ששימש כיושב-ראש הראשון של איגוד התעשייה הקיבוצית. בהיר הפגיש אותו עם שמחה בלאס, שהיה באותה עת מהנדס מים מוכר, ממתכנני המוביל הארצי. ורבר יזם את הפגישה לאחר ששמע שבלאס המציא ביחד עם בנו שיטה להשקיית גידולים חקלאיים בטפטוף. בלאס הגה את הרעיון כשהבחין בעץ גדול שצמח ליד ברז דולף.
בזכרונותיו תיאר ורבר את פגישתו הראשונה עם בלאס, באפריל 1965:
שמחה היה אז כבר פנסיונר. כשפתח את הדלת של דירתו בצפון תל אביב, שאל אותי אם אני יודע שאני אידיוט. אמרתי: אינני יודע, לא אמרו לי... אבל לפחות תאמר לי מדוע? ובלאס ענה: אתה אידיוט כי אתה מבזבז את זמנך בפגישה איתי... כלומר, הוא כבר היה מיואש מהסיכוי למכור את הרעיון, הוא כבר פנה לעשרה גופים שונים: קיבוצים, מכונים חקלאיים, המרכז החקלאי, ומכולם קיבל אותה תשובה: לא רוצים לשמוע.
בלאס ובנו הדגימו לורבר את יעילות השיטה בחלקת ניסויים ליד ביתם. ורבר הכיר מיד, שלרעיון היה פוטנציאל עסקי גדול. בנוסף לכך, הרעיון קיים את כל התנאים שהציב הקיבוץ.
ב-12 ביוני 1965 הציג בפני אספת הקיבוץ את הרעיון, שהתקבל בהתלהבות גדולה. ב-12 באוגוסט נחתם חוזה בין הקיבוץ לבלאס, ובכך למעשה מכר בלאס את רעיון הטפטפות לקיבוץ. ב-1 בינואר 1966 קמה חברת "נטפים", וורבר התמנה למנהלה הראשון.
המפעל הוקם במבנה קטן של הנגרייה הישנה של הקיבוץ, בהשקעה מזערית, עם מכונת הזרקה אחת וטנדר אחד. ורבר גייס לעבודה מספר קטן של עובדים, ביניהם מהנדס המכונות דני רטר (שבנה את מכונת הטפטוף הראשונה, שכונתה "זורבה"), והמתכנן צביקי קרן. קרן למד מבלאס את כל פרטי השיטה, והקים במפעל מחלקת תכנון וכן מחלקה למתן שירות ללקוח בשדה. קרן טבע את סיסמת החברה, "ליווי של הלקוח לכל אורך הדרך", סיסמה שביטאה את העובדה שבנוסף למוצר, המפעל מכר שירות שהבטיח את היישום של המוצר בשדה.
הלקוח שהזמין את הטפטפות היה מושב בני עטרות. ראשוני המפעל ורבר, רטר וקרן הטמינו בעצמם את מערכת הטפטוף בשדות המושב. על פי עדויות חברי המושב, המערכת פעלה במושב במשך כשלושים שנה.
צעד משמעותי בתחילת הדרך היה הגיוס של שני גופים חשובים לתמיכה במפעל: בנק החקלאות לישראל (שהיה בנק מרכזי), ונציבות המים. נטפים החלה במכירת המוצר בישראל, ובשנת 1970 החלה לייצא לחו"ל.
בשנת 1967–1969 פרש ורבר זמנית מתפקיד מנהל המפעל, ויצא לשליחות של שנתיים בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית, כשליח בתנועת הבונים דרור, ועסק בהדרכה ובהקמה של גרעיני עלייה. השהות בבוסטון איפשרה למשפחה להעניק טיפול חדשני במחלת הסכרת שממנה סבל בנו הבכור של ורבר, בועז.
בשנת 1972–1974 שימש מזכיר פנים של תנועת איחוד הקיבוצים.
במלחמת יום הכיפורים שרת ורבר כסמל מבצעים בסיני בחמ"ל של אריאל שרון. הוא המשיך שירותו במילואים בחיל הנדסה קרבית עד גיל 55.
בשנת 1976 היה ורבר בין המייסדים של התנועה הדמוקרטית לשינוי. כפעיל מרכזי במפלגה החדשה, היה ורבר אחראי לגיוס תמיכה במגזר ההתיישבות העובדת כולה (קיבוצים ומושבים). פגישותיו הרבות עם חברי הקיבוצים הניעה רבים מהם לנטוש את ההצבעה המסורתית למפלגת העבודה, ובבחירות לכנסת התשיעית קיבלה המפלגה החדשה כ-25% מהקולות בקיבוצים. בקיבוצו חצרים היה שיעור ההצבעה לד"ש יותר מ-75%.
בשנים 1989-1982 שימש ורבר כמנהל היצוא של המפעל שבקיבוץ חצרים (מפעלים נוספים הוקמו בקיבוצים מגל ויפתח). לאחר מכן ניהל את היצוא של חברת נטפים המורחבת, נטפים (ACS) בע"מ, עד שנת 1991. ורבר הרחיב את הייצוא לאירופה ולאמריקה, והעלה את מחזור המכירות פי 6, עד ל-17 מיליון דולר. לשם כך נפגש עם לקוחות ועם מפיצים ביותר משמונים מדינות.
בשנת 1988 קיבל ורבר בשם המפעל את פרס היצואן המצטיין מידי נשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג.
בשנים 1991–1994 עבר ורבר לשמש כמנהל הייצוא למזרח הרחוק של "נטפים-מגל", והביא להרחבה ניכרת של המכירות למזרח.
בשנת 1999 פרש ורבר לגמלאות, אולם כגמלאי הוא המשיך לעבוד במחלקת ההרכבה של המפעל, שם עסק בעבודות שונות ובעיקר בהלחמה, עד שנת 2006. כמו כן כיהן כחבר מועצת המנהלים של החברה.
בשנת 2008, לרגל שישים שנות תעשייה בנגב, קיבל ורבר את פרס "יקיר התעשייה בנגב" ממשרד המסחר והתעשייה, ביחד עם 11 חלוצי תעשייה נוספים. ובשנת 2015 קיבל מחברת "נטפים" פרס מיוחד על מפעל חיים.
משפחתו
ורבר היה נשוי לעדנה לבית ערב (עד לפטירתה), והיו להם ארבעה ילדים: בועז, רחל, אלון ולימור. בנם הבכור בועז נפטר בשנת 1995 ממחלה. לורבר נכדים רבים ונינים.
קישורים חיצוניים
- עידו אפרתי, ותיקי חצרים מפקפקים בעסקת נטפים: "לא הקמנו את החברה כדי לעשות אקזיט", באתר TheMarker, 6 באוקטובר 2011
- "מקיבוץ חצרים למקסיקו-סיטי", רזי ברקאי בריאיון עם אורי ורבר בגלי-צה"ל
