אטלנטיזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרזה שהפיקה ממשלת ארצות הברית לקידום תוכנית מרשל (1950)

אטלנטיזם (באנגלית: Atlanticism), הידוע גם בשם טרנס-אטלנטיזם (Transatlanticism),[1] היא אידאולוגיה התומכת בברית הדוקה בין מדינות צפון אמריקה (בעיקר ארצות הברית וקנדה) לבין מדינות אירופה בתחומי פוליטיקה, כלכלה וביטחון. המונח נגזר מהאוקיינוס האטלנטי, הגובל בצפון אמריקה ואירופה.

המונח יכול להתייחס באופן ממוקד יותר לתמיכה בבריתות צבאיות אטלנטיות נגד ברית המועצות,[2] או באופן רחב יותר לשיתוף פעולה כולל, ערכים משותפים, התמזגות של תרבויות דיפלומטיות,[3] ותחושת קהילה ואינטגרציה בין צפון אמריקה לאירופה. בפועל, אטלנטיזם מעודד מעורבות פעילה, במיוחד אמריקאית, בענייני אירופה ושיתוף פעולה הדוק בין מדינות משני עברי האוקיינוס. האידאולוגיה באה לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה וביתר שאת בתקופת המלחמה הקרה, עם הקמת מוסדות יורו-אטלנטיים כמו נאט"ו ותוכנית מרשל, שמטרתם הייתה להבטיח ביטחון ושגשוג למדינות החברות, ולהגן על דמוקרטיה ליברלית וחברה פתוחה.

חוזקו של האטלנטיזם משתנה ממדינה למדינה ומאזור לאזור, כתלות בגורמים היסטוריים ותרבותיים. הוא נחשב חזק במיוחד במזרח אירופה, מרכז אירופה, אירלנד והממלכה המאוחדת (בזיקה ל"היחסים המיוחדים" עם ארצות הברית). פוליטית, הוא מזוהה לרוב עם ליברליזם קלאסי או הימין הפוליטי באירופה. האידאולוגיה כרוכה לעיתים גם בחיבה לתרבות האמריקאית בצד האירופי, ולהפך.

קיימת מתיחות מסוימת בין אטלנטיזם לבין קונטיננטליזם (התמקדות בשיתוף פעולה אזורי פנימי) בשני עברי האוקיינוס.[4] היחסים בין אטלנטיזם לבין אינטגרציה צפון אמריקאית או אינטגרציה אירופית הם מורכבים, ולעיתים לא נתפסים כסותרים זה את זה.[5] אינטרנציונליזם הוא השקפת עולם מדינית המשלבת בין אטלנטיזם לקונטיננטליזם.[5]

היסטוריה

לפני מלחמות העולם, מדינות מערב אירופה היו עסוקות בעיקר בעניינים יבשתיים ובהקמת אימפריות קולוניאליות באפריקה ואסיה, ולא ביחסים עם אמריקה הצפונית. גם ארצות הברית עסקה בנושאים פנימיים ובהתערבויות באמריקה הלטינית, ולא גילתה עניין רב בענייני אירופה, וקנדה, אף שקיבלה מעמד דומיניון עצמאי דרך הקונפדרציה הקנדית ב-1867, עדיין לא הפעילה עצמאות מלאה במדיניות החוץ שלה כחלק מהאימפריה הבריטית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עורך הדין הניו-יורקי פאול ד. קרוות' היה מהבולטים בקידום האטלנטיזם בארצות הברית. קרוות' גילה עניין בעניינים בינלאומיים במהלך המלחמה, ובהמשך היה שותף להקמת המועצה ליחסי חוץ.[6] במהלך הדיונים בסנאט האמריקאי על אשרור חוזה ורסאי (שבסופו של דבר לא אושר), חלק מהרפובליקנים הביעו תמיכה בברית מחייבת עם בריטניה וצרפת כחלופה למחויבויות הכלליות של חבר הלאומים, במיוחד סעיף י המפורסם. עם זאת, נשיא ארצות הברית וודרו וילסון לא בחן ברצינות את ההצעה, והעדיף להתמקד במאבק הכושל להכניס את ארצות הברית לחבר הלאומים.[7]

פאול ד. קראוות', מראשוני תנועת האטלנטיזם.

הניסיון של לחימה משותפת של חיילים אמריקנים וקנדים לצד הבריטים, הצרפתים ואחרים במהלך מלחמות העולם שינה באופן מהותי את התמונה. אף שבין שתי המלחמות נקטו ארצות הברית (וקנדה במידה מסוימת) בגישה בדלנית, עד למועד הפלישה לנורמנדי הייתה אינטגרציה רחבה במדיניות ביניהן. האמנה האטלנטית שהוכרזה ב-1941 על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, קבעה את יעדי בעלות הברית לעולם שלאחר המלחמה ואומצה על ידי כלל המדינות המערביות. לאחר מלחמת העולם השנייה, מדינות מערב אירופה פעלו לשכנע את ארצות הברית להישאר מעורבת בענייני היבשת, כדי להרתיע תוקפנות אפשרית מצד ברית המועצות. כך נחתם האמנה הצפון-אטלנטית בשנת 1949, שהובילה להקמת ברית נאט"ו, המוסד המרכזי המייצג את האטלנטיזם, והביאה להצבת כוחות אמריקניים וקנדיים ארוכת-טווח במערב אירופה.

ביל קלינטון (משמאל) מקבל את פני טוני בלייר, 1999

לאחר סיום המלחמה הקרה, היחסים בין ארצות הברית לאירופה השתנו באופן מהותי, וכל צד הפך פחות תלוי בשני. בהיעדר איום סובייטי ישיר על אירופה, הפכה היבשת לפחות עדיפות צבאית לארצות הברית, ומנגד, מדינות אירופה חשו פחות צורך בהגנה אמריקנית. לפיכך, חשיבות היחסים האסטרטגיים ירדה.[8]

עם זאת, הדמוקרטיות החדשות של מדינות הגוש המזרחי לשעבר, וחלקים מהמדינות שהתפצלו מיוגוסלביה, ראו באטלנטיזם משענת הכרחית מול המשך הפחד מהאיום הרוסי, שהיווה את שריד המעצמה הסובייטית לשעבר.[9][10]

האנטלנטיות עברה שינויים משמעותיים במאה ה-21 לאור עליית הטרור ומלחמת עיראק, כאשר התוצאה הייתה ערעור מחודש על הרעיון עצמו והכרה בצורך בפעולה בריתית מחוץ לטריטוריה של האוקיינוס האטלנטי. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, הפעילה לראשונה ברית נאט"ו את סעיף 5,[11] הקובע שכל התקפה על מדינה חברה תיחשב כהתקפה על כלל החברות. מטוסי יחידת AWACS הרב-לאומית של נאט"ו סיירו בשמי ארצות הברית[12] ומדינות אירופה שלחו ציוד וכוח אדם.[13] עם זאת, מלחמת עיראק גרמה לקרעים בתוך נאט"ו, והבדלים חדים בין תומכי הפלישה בראשות ארצות הברית למתנגדיה יצרו מתיחויות. מספר פרשנים, כגון רוברט קגן ואיבו דאלדר, הטילו ספק ברלוונטיות של הברית.[14][15] מאוחר יותר, ב-2018, אמר קייגן כי "אנו זקוקים לארצות הברית שתפעל באופן פעיל לחיזוק אירופה".[16]

חשיבות נאט"ו אושררה בתקופת כהונתו של ברק אובמה,[17] אף כי היו שטענו שהיה פחות אנטלנטיסטי מקודמיו.[18] כחלק מ"דוקטרינת אובמה", וושינגטון תמכה ברב-צדדיות עם שותפים באירופה.[19] בנוסף, אובמה הטיל עיצומים בין-לאומיים בסכסוך האוקראיני-רוסי בשיתוף פעולה עם בעלות ברית אירופאיות.[20] לאחר הפלישה הראשונה של רוסיה לאוקראינה בחצי האי קרים.[21] לאחר נשיאותו, אובמה הדגיש גם את חשיבות הברית האטלנטית בתקופת ממשל טראמפ, והתנגד בעקיפין לטראמפ בנושא.[17]

במהלך כהונתו של דונלד טראמפ, גברו המתחים בתוך נאט"ו, בעקבות תהליכי שחיקה דמוקרטית בהונגריה וטורקיה, והצהרות טראמפ נגד הארגון.[22] קגן היה בין אלו שהאשימו את טראמפ בפגיעה בברית.[16] למרות זאת, נאט"ו צירפה את מונטנגרו וצפון מקדוניה כחברות חדשות.[23] במקביל, חשיבות נאט"ו גברה על רקע המשך האיומים מרוסיה ומזה"ת.[18][21] היחסים הכלכליים בין גרמניה לרוסיה, במיוחד סביב נורד סטרים 2, העמיקו את המתח האטלנטי.[24]

לאחר זכיית ג'ו ביידן בנשיאות ארצות הברית, הוא הדגיש את חשיבות הבריתות הרב-צדדיות, והציב את שיקום וחיזוק הברית האטלנטית בעדיפות עליונה.[25][26] גורמים באיחוד האירופי הביעו אופטימיות מחודשת בנוגע ליחסים.[27] בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022, התגבר האיחוד הפוליטי באירופה[28][29] ועלתה התמיכה בהצטרפות לנאט"ו במדינות כמו שוודיה ופינלנד.[30][31][32] פינלנד הצטרפה לנאט"ו ב-4 באפריל 2023 ושוודיה הצטרפה לנאט"ו ב-7 במרץ 2024.[33][34]

אידאולוגיה

אטלנטיזם היא אמונה בצורך בשיתוף פעולה בין צפון אמריקה לאירופה. המונח עשוי לשקף את ההשקפה שהקשר הבילטרלי בין אירופה לארצות הברית חשוב יותר מכל קשר אחר, כולל שיתוף פעולה פנימי בין מדינות אירופה, במיוחד בתחום הביטחוני.[35] בנוסף, המונח משמש לעיתים כקיצור לתיאור "המבנה הביטחוני הטרנס-אטלנטי".[35]

רעיון של אינטגרציה על-לאומית של האזור האטלנטי התפתח בקרב אינטלקטואלים משני עברי האוקיינוס האטלנטי כבר בסוף המאה ה-19.[36] אף על פי שלא כונה "אטלנטיזם" בזמנו (המונח נטבע רק בשנת 1950), רעיון זה כלל שילוב של עוצמה רכה ועוצמה קשה לקידום אינטגרציה חלקית בין שני עברי האוקיינוס. חזון של "איחוד גרעיני" משך עמים באמצעות עוצמה רכה, בעוד שהעובדה האמפירית של כוח גלובלי הגמוני שיחזיק איחוד כזה ייצגה את העוצמה הקשה. רעיון זה התממש במידה מסוימת בנאט"ו, ב־G7 וגופים אטלנטיים נוספים.

במחלוקת שהתנהלה במאה ה-20 בין תומכי האטלנטיזם ומתנגדיה, הדיון המרכזי היה האם אינטגרציה עמוקה ורשמית תעודד מדינות אחרות להצטרף, כפי שטענו האטלנטיסטים, או שמא תרחיק מדינות ותדרבן אותן להצטרף לבריתות מנוגדות.[36] נקודת המבט האטלנטיסטית שהשפיעה על יחסי ארצות הברית ומערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה הונעה משיקולים פוליטיים ומקשר תרבותי-ציוויליזציוני עמוק.[37] ריאליסטים, נייטרליסטים ופציפיסטים, לאומנים ובינלאומיים נטו לטעון שאינטגרציה תיצור קיטוב, כשהראייה לכך בעיניהם הייתה ברית ורשה, שנחשבה בעיניהם לתגובה בלתי נמנעת לנאט"ו.[36]

באופן כללי, התמיכה באטלנטיזם בולטת במיוחד בבריטניה[35] (בקשר ל"היחסים המיוחדים") ובמזרח ומרכז אירופה (בין גרמניה לרוסיה).[38] במזרח אירופה התמיכה מוסברת בעיקר בתרומתה של ארצות הברית לשחרור פוליטי לאחר מלחמת העולם הראשונה (ארבע עשרה הנקודות של וילסון), תפקידה המרכזי במלחמה הקרה, עידוד צירוף מדינות אלו למוסדות כמו נאט"ו, וחוסר אמון במדינות אירופה המערבית.[38] פרשנים שונים מונים את פולין ובריטניה כתומכות חזקות בגישה האטלנטיסטית, לעומת מדינות כמו גרמניה וצרפת שמקדמות גישה יבשתית ואיחוד אירופי חזק.[4][5][39]

בראשית המאה ה-21, האטלנטיזם נוטה להיות חזקה יותר בקרב הימין הפוליטי באירופה, אך דווקא המרכז-שמאל הפוליטי בארצות הברית תומך בה במידה רבה. עם זאת, יש שונות רבה בין המדינות, ואין להפריז בחשיבות הפילוג.[40]

אף על פי ששיתוף הפעולה הכלכלי והפוליטי הטרנס-אטלנטי נשמר ברובו לאורך המלחמה הקרה ואחריה, חלה מגמה גוברת של אינטגרציה יבשתית כלכלית – עם האזור הכלכלי האירופי והסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) שחילקו את האזור לשני גושי סחר מתחרים. עם זאת, ישנם פרשנים הסבורים שהתהליכים אינם סותרים, ואף עשויים לחזק זה את זה.[41][2] סעיף 2 של אמנת נאט"ו, ביוזמת קנדה, ביקש לחזק את הקשרים גם במישור הכלכלי והפוליטי.[42][43]

ארגונים

המועצה הצפון-אטלנטית היא הפורום הבין-ממשלתי המוביל לדיונים ולקבלת החלטות בהקשר אטלנטי. ארגונים נוספים שיכולים להיחשב אטלנטיים במקורם:[36]

גם הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית נחשבים אטלנטיסטיים. על פי הסכם בעל-פה, הראשון מנוהל על ידי אמריקאי והאחר על ידי אירופאי.[44]

אטלנטיקאים בולטים

אטלנטיקאים ידועים כוללים את נשיאי ארצות הברית לשעבר פרנקלין ד' רוזוולט, הארי טרומן ורונלד רייגן; ראשי ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, מרגרט תאצ'ר, טוני בלייר וגורדון בראון;[45] שר החוץ האמריקאי לשעבר דין אצ'סון; עוזר שר המלחמה לשעבר והיועץ הנשיאותי הרב שנתי ג'ון ג'יי מקלוי; היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית לשעבר זביגנייב בז'ז'ינסקי;[46] מזכירי נאט"ו לשעבר חוויאר סולנה[47] וג'וזף לונס;[48] והמייסד השותף של המועצה ליחסי חוץ פאול ד' קראוות'.[6]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ↑ Klinke, Ian (1 במאי 2018). "Geopolitics and the political right: lessons from Germany". International Affairs. 94 (3): 495–514. doi:10.1093/ia/iiy024. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 Croci, Osvaldo (בדצמבר 2008). "Not a Zero-Sum Game: Atlanticism and Europeanism in Italian Foreign Policy". The International Spectator: Italian Journal of International Affairs. 43 (4): 137–155. doi:10.1080/03932720802486498. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ↑ Nicholas, atlanticists | nortiapress.com (באנגלית אמריקאית)
  4. ^ 4.0 4.1 Mouritzen, Hans (16 במאי 2007). "Denmark's Super Atlanticism". Nordic International Studies Association. נבדק ב-24 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, October 2016)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Kořan, Michal, ed. (2010). Czech Foreign Policy in 2007-2009: Analysis. Ústav mezinárodních vztahů, v. v. i. p. 373. ISBN 978-8086506906. נבדק ב-24 ביוני 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ 6.0 6.1 "Paul D. Cravath, the First World War, and the Anglophile Internationalist Tradition", by Priscilla Roberts, Australian Journal of Politics and History, 2005 51(2), pages 194-215. ISSN 0004-9522. Retrieved December 1, 2021.
  7. ↑ Ambrosius, Lloyd E. (1972). "Wilson, the Republicans, and French Security after World War I". The Journal of American History. 59 (2): 341–352. doi:10.2307/1890194. JSTOR 1890194.
  8. ↑ Daalder, Ivo (2003). "The End of Atlanticism" (PDF). Survival. 45 (2): 147–166. doi:10.1080/00396330312331343536. S2CID 154201721. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 באוקטובר 2013. נבדק ב-9 ביולי 2013. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ↑ Asmus, Ronald D. and Alexandr Vondra: "The Origins of Atlanticism in Central and Eastern Europe," July, 2005 Cambridge Review of International Affairs Volume 18, Number 2, Centre of International Studies, ISSN 0955-7571 print / ISSN 1474-449X, retrieved June 8, 2020 from Pittsburg State University.
  10. ↑ Schmitz-Robinson, Elizabeth: "Kindred Spirit or Opportunistic Ally? Polish Atlanticism in the 21st Century,", Claremont-UC Undergraduate Research Conference on the European Union (2009) : Vol. 2009, Article 12. DOI: 10.5642/urceu.200901.
  11. ↑ North Atlantic Council. "Statement by the North Atlantic Council," 2001-10-12. Retrieved on 2007-10-13
  12. ↑ Schmitt, Eric. "NATO Planes to End Patrol of U.S. Skies," New York Times, 2002-05-02. Retrieved on 2007-10-13.
  13. ↑ NATO, "Statement to the Press, by NATO Secretary General, Lord Robertson," 2001-10-04. Retrieved on 2007-10-13
  14. ↑ Kagan, Robert (2003). Of Paradise and Power: America and Europe in the New World Order. New York: Alfred A. Knopf.
  15. ↑ Daalder, Ivo H.: "The End of Atlanticism," June 1, 2003, Brookings Institution, retrieved June 8, 2020
  16. ^ 16.0 16.1 Reinert, Ted (2018-07-20). ""To destroy the liberal world order": Trump, Putin, and the imperiled trans-Atlantic alliance". Brookings (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-03-06.
  17. ^ 17.0 17.1 Horsley, Scott (25 במאי 2017). "As Trump Slams NATO Allies, Obama Defends 'International Order'". NPR.org (באנגלית). נבדק ב-2021-02-09. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ 18.0 18.1 "NATO's 'Obama problem'". POLITICO (באנגלית אמריקאית). 2015-12-10. נבדק ב-2021-02-09.
  19. ↑ Good, Chris (2009-12-10). "The Obama Doctrine: Multilateralism With Teeth". The Atlantic (באנגלית). נבדק ב-2021-02-09.
  20. ↑ "Obama urges Russia to show 'respect'". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2021-02-09.
  21. ^ 21.0 21.1 "Obama urges Russia to show 'respect'". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2021-02-09.
  22. ↑ Kirchick, Norman Eisen and James (2018-07-14). "Yes, Russia is a threat to NATO. So are the alliance's anti-democratic members". Brookings (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-02-09.
  23. ↑ Emmott, Robin (2019-02-06). "Macedonia signs accord to join NATO despite Russian misgivings". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-02-09.
  24. ↑ Ellyatt, Holly (2020-06-29). "America's relationship with Germany may never be the same again, Berlin warns". CNBC (באנגלית). נבדק ב-2021-02-09.
  25. ↑ Dworkin, Anthony (2021-06-09). "Americans before allies: Biden's limited multilateralism". ECFR (באנגלית בריטית). נבדק ב-2025-03-04.
  26. ↑ McFaul, Michael (2025-03-06). "This NATO Summit Is a Big Win for Biden". Foreign Policy (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2025-03-04.
  27. ↑ "EU sighs with relief as Biden readies to enter White House". AP NEWS. 2021-01-20. נבדק ב-2021-02-09.
  28. ↑ Langfitt, Frank (2022-03-24). "Russia's invasion of Ukraine transforms Europe's political and military landscape". NPR (באנגלית). נבדק ב-2022-05-14.
  29. ↑ Lopez, German (2022-03-13). "Europe Awakens". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-05-14.
  30. ↑ "Ukraine conflict: What is Nato and how could Finland and Sweden join?". BBC News (באנגלית בריטית). 2022-05-12. נבדק ב-2022-05-14.
  31. ↑ "NATO Expansion Could Finally Shore Up Alliance's Weakest Flank". Bloomberg.com (באנגלית). 2022-05-14. נבדק ב-2022-05-14.
  32. ↑ "Timeline of NATO expansion since 1949". AP NEWS (באנגלית). 2022-05-10. נבדק ב-2022-05-14.
  33. ↑ Kauranen, Anne; Gray, Andrew (2023-04-04). "Finland joins NATO in historic shift, Russia threatens 'counter-measures'". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2023-04-12.
  34. ↑ Matthew, Lee; Cook, Lorne (2024-03-07). "Sweden officially joins NATO, ending decades of post-World War II neutrality". The Assosciated Press (באנגלית). נבדק ב-2023-03-14.
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 Dunne, Tim (2004). "'When the shooting starts': Atlanticism in British security strategy". International Affairs. 80 (5): 895. doi:10.1111/j.1468-2346.2004.00424.x.
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 Straus, Ira (ביוני 2005). "Atlanticism as the core 20th century U.S. strategy for internationalism" (PDF). Streit Council. Annual Meeting of the Society of Historians of American Foreign Relations. אורכב מ-המקור (PDF) ב-20 באוקטובר 2013. נבדק ב-10 ביולי 2013. {{cite journal}}: (עזרה)
  37. ↑ Lewkowicz, Nicolas (2018). The United States, the Soviet Union and the Geopolitical Implications of the Origins of the Cold War. New York: Anthem Press. p. 63. ISBN 9781783087990.
  38. ^ 38.0 38.1 Asmus, Ronald; Alexandr Vondra (ביולי 2005). "The Origins of Atlanticism in Central and Eastern Europe". Cambridge Review of International Affairs. 18 (2): 203–216. CiteSeerX 10.1.1.393.1224. doi:10.1080/09557570500164439. S2CID 154888987. {{cite journal}}: (עזרה)
  39. ↑ "The new kids on the block,", The Economist, 4 בינואר 2007. אוחזר ב-14 באוקטובר 2007. ציטוט: "רומניה, תחת נשיאה טראיאן בססקו, היא מבצר של אטלנטיות באזורי הבלקן והים השחור."
  40. ↑ Asmus, Ronald; Phillip Everts; Pierangelo Isernia (2004). "Across the Atlantic and Political Aisle: The Double Divide in U.S. - European Relations" (PDF). German Marshall Fund. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-07-03. נבדק ב-17 ביולי 2013. {{cite journal}}: (עזרה)
  41. ↑ "The Atlanticist delusion". The Economist. 18 במאי 2013. נבדק ב-9 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ↑ NATO. "Canada and NATO - 1949". NATO. נבדק ב-2023-07-08.
  43. ↑ NATO. "The North Atlantic Treaty". NATO. נבדק ב-2023-07-08.
  44. ↑ Keating, Joshua E. "Why Is the IMF Chief Always a European?". Foreign Policy (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-12-29.
  45. ↑ Settle, Michael (30 ביולי 2007). "'Atlanticist' Brown vows to strengthen special bond with US". Herald Scotland. נבדק ב-10 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ↑ "Zbigniew Brzezinski". Atlantic Council. אורכב מ-המקור ב-13 במאי 2013. נבדק ב-10 ביולי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ↑ Gros-Verheyde, Nicolas (19 במרץ 2009). "A diplomat, Socialist, Atlanticist and European". Europolitics. אורכב מ-המקור ב-10 ביולי 2013. נבדק ב-10 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ↑ Schoenmaker, Ben (2004-01-01). "C. Kristel, Met alle geweld. Botsingen en tegenstellingen in burgerlijk Nederland". BMGN - Low Countries Historical Review. 119 (3): 382–383. doi:10.18352/bmgn-lchr.6087. ISSN 2211-2898.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אטלנטיזם40988973Q388698

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אטלנטיזם&oldid=3011792"