אייזק פארקר

אייזק פארקר
Isaac Parker
לידה	בוסטון, פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס, אמריקה הבריטית
פטירה	בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
	4 במרץ 1797 – 3 במרץ 1799; (שנתיים)
	→ הנרי דירבורן סיילאס לי ←

אייזק פארקר (באנגלית: Isaac Parker‏; 17 ביוני 1768 – 25 ביולי 1830) היה פוליטיקאי ומשפטן ממסצ'וסטס, ובכלל זה כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית וכנשיא בית המשפט העליון של מסצ'וסטס משנת 1814 ועד מותו.

ביוגרפיה

פארקר נולד ב-17 ביוני 1768 בבוסטון שבפרובינציית מפרץ מסצ'וסטס. הוא היה בנם של דניאל פארקר, צורף זהב, ושל מרגרט (לבית ג'רוויס) פארקר. הוא היה מצאצאיו של ג'ון פארקר מבידפורד שבדבון, אנגליה, שהיגר לאמריקה בשנת 1629, וילדיו השתקעו בצ'ארלסטאון.

לאחר לימודים בבית הספר הלטיני (Latin Grammar School), התקבל לאוניברסיטת הרווארד בגיל ארבע עשרה, והשלים את לימודיו בשנת 1786 בהצטיינות רבה. במשך תקופה קצרה לימד בבית הספר הלטיני, ולאחר מכן למד משפטים והוסמך כעורך דין. הוא עבר לקסטין, באזור שהפך לימים למדינת מיין, שם הקים משרד עורכי דין. מאוחר יותר עבר לפורטלנד וכיהן בכמה תפקידים ציבוריים מקומיים.

ב־17 ביוני 1794 נישא לרבקה הול, בתו של ג'וזף הול ממדפורד, מצאצאיו של ג'ון הול שהתיישב בקונקורד בשנת 1658. לזוג נולדו שמונה ילדים.

בשנת 1796, בהיותו בן עשרים ושמונה בלבד, נבחר פארקר מטעם המפלגה הפדרליסטית לבית הנבחרים של ארצות הברית לקונגרס החמישי. לאחר כהונה אחת בלבד, שבמהלכה לא הותיר חותם חקיקתי משמעותי, פרש מרצונו ומונה למרשל פדרלי במחוז מיין (מ־5 במרץ 1799 ועד 21 בדצמבר 1803). עם כניסתו של תומאס ג'פרסון לנשיאות הודח מתפקיד זה ושב לעיסוקו בעריכת דין.

למרות זאת, שמו כבר התבסס, וב־28 בינואר 1806 מינה אותו מושל מסצ'וסטס, קיילב סטרונג, לשופט בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס, בעקבות מותו של השופט סימאון סטרונג. פארקר נטה תחילה לדחות את המינוי, אך נענה לבקשות ידידיו ועבר לבוסטון. זמן קצר לאחר מכן נדרש לשבת בדין במשפטו של ט. או. סלפרידג', שהואשם בירי בבנו של בנג'מין אוסטין בעקבות סכסוך פוליטי. האווירה הציבורית הייתה סוערת, ופארקר רכש לעצמו מוניטין רב בזכות יושרו וחוסר משוא הפנים שהפגין.

בשנת 1811 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. בשנת 1814 קודם לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של מסצ'וסטס. בשנת 1816 הושבע כפרופסור הראשון למשפטים על שם רויאל באוניברסיטת הרווארד. משרה זו לא הייתה משרת הוראה רגילה, ובמאי 1817 הציג בפני הנהלת האוניברסיטה תוכנית להקמת בית ספר למשפטים. התכנית התקבלה, ובית הספר למשפטים של הרווארד הוקם, כאשר עשהאל סטרנס מונה למרצה הראשון. פארקר המשיך להרצות שם עד שנת 1827.

פארקר שימש במשך עשרים שנה כחבר מועצת המנהלים של הרווארד, ובמשך אחת־עשרה שנים כנאמן של קולג' בואודין. כמו כן כיהן כנשיא הוועידה החוקתית של מסצ'וסטס בשנת 1820, ואף השתתף בדיונים כאשר שוחרר זמנית מתפקיד ניהול הישיבות. כתביו שפורסמו הצטמצמו בעיקר לפסקי דין ולנאומים בודדים, בסגנון מאופק יותר מזה שהיה מקובל בזמנו. הוא נותר נשיא בית המשפט העליון עד מותו ב-25 ביולי 1830 בבוסטון, ולאחר מכן נקבר בבית העלמין קופס היל.

בשנת 1819 נבחר לחבר באגודה האמריקנית לעתיקות.

פסיקות שנויות במחלוקת

אחת מפסיקותיו השנויות במחלוקת ניתנה בתיק Baker v. Fales משנת 1820, שעסק בכנסייה ובקהילה הראשונה בדדהם. רוב המתפללים השמרנים מהזרם הקונגרגציונליסטי עזבו את הקהילה לאחר שמונה כומר אוניטרי ליברלי, ודרשו לעצמם את רכוש הקהילה. פארקר, שהיה אוניטרי, כתב בפסק הדין:

כאשר רוב חברי כנסייה קונגרגציונליסטית נפרדים מרוב בני הקהילה, החברים שנותרו, אף שהם מיעוט, מהווים את הכנסייה באותה קהילה, ושומרים על הזכויות והרכוש השייכים לה – לרבות ההכרה בכנסייה ככנסייה רשמית.

כתוצאה מכך עזבו כ־3,900 קונגרגציונליסטים מ־81 כנסיות רכוש בשווי של כ־600,000 דולר. הפרדת דת ומדינה במסצ'וסטס הושלמה לבסוף בשנת 1833.

מורשת

פסיקותיו של פארקר משקפות הן את אישיותו והן את תורת המשפט של תקופתו. הן מעידות על חשיבה צלולה וחדה, לצד רגישות לשינויים החברתיים של זמנו. כפי שכתב השופט ג'וזף סטורי:

זה היה רגע מכריע בהתפתחות המשפט שלנו... נזקקנו למחשבה שתעשה, במידה מסוימת, את אשר עשה הלורד מנספילד באנגליה – להחדיר למשפט המקובל אנרגיה המותאמת לצרכים, לאינטרסים המסחריים וליזמות של התקופה.

זו הייתה תקופה שבה עקרונות היושר (equity) היו חשובים לא פחות מן הדין הפורמלי. פארקר מילא תפקיד מרכזי בכך, ורבות מפסיקותיו זכו להכרה כסמכותיות בבתי משפט מדינתיים ופדרליים כאחד. הוא סבר כי "כללי המשפט המהותי, ולא רק דיני הראיות, חייבים להתרחב עם צרכיה של החברה".

בנוסף, תרם תרומה חשובה לביסוס הרפורמות במערכת המשפט של מסצ'וסטס שהחלו בראשית המאה ה־19. אופיו התאים היטב לתפקידו: מעל קטנוניות המאבקים המפלגתיים, חף מיומרה, סבלני ושמח לב, והונחה על ידי אמונה דתית עמוקה וכנה. הוא נפטר שלושה ימים בלבד לאחר שאמר שמעולם לא חש בטוב יותר, ולא החסיר אף יום אחד מכהונתו על כס השיפוט. פארקר מת ביום שבו היה אמור לשבת בדין במשפטו של פרנק קנאפ, שהואשם ברצח ג'וזף וייט, קרוב משפחתו של השופט סטורי.