איילת צברי

אַיֶּלֶת צַבָּרִי היא סופרת ישראלית-קנדית. היא התגוררה בקנדה שנים רבות ובשנת 2019 שבה לארץ. צברי כותבת בעיקר בשפה באנגלית.^[1]

אילת צברי נולדה בשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה למשפחה ממוצא תימני. צברי נהגה לחבר סיפורים ולספרם בעל פה עוד בטרם ידעה קרוא וכתוב. משלמדה מיומנויות אלה כתבה את סיפוריה. כשהייתה בת עשר החלה לשלוח מכתבים לעיתון "הארץ שלנו" וזה פרסמם. מגיל 15 עבדה כעיתונאית ופרסמה כתבות ב "מעריב לנוער", "את" ו"מעריב".

אביה, חיים צברי, מת מהתקף לב מעט לפני שמלאו לה עשר שנים. האב ניחן בכישרון ספרותי וכל חייו כתב שירים. בצעירותו רצה להיות משורר אך לבסוף בחר להיות עורך דין. לדעתה של צברי, הצורך החריף בפרנסה טובה ובטוחה והיעדר מודל לחיקוי, משורר תימני שיוכל לשאת את עיניו אליו, הובילו להחלטה זו.

בשנות חיהם המשותפות טיפח האב את אהבת הכתיבה והקריאה של ביתו. הוא חשף אותה ליצירות מופת שאהב, קרא את כל הסיפורים שכתבה ועודד אותה להוסיף ולכתוב. לפני שנפטר הבטיח לה שלכבוד יום הולדתה העשירי יפרסם בספר את סיפוריה או את שיריה. הבטחה שכאמור לא הספיק לממש.

למדה צילום וקולנוע באוניברסיטת קפילנו (אנ') בוונקובר. כתיבה למדה צברי באוניברסיטת סיימון פרייזר (אנ') ובאוניברסיטת גואלף (אנ').

אוסף הסיפורים הקצרים שלה, "המקום הכי טוב בעולם" (The Best Place on Earth) יצא לאור בקנדה בהוצאת הספרים הרפר קולינס בשנת 2013; בארצות הברית יצא לאור בהוצאת רנדום האוס. התרגום לעברית, בהוצאת "עם עובד", יצא במאי 2016.

הספר זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית לשנת 2015^[2] ובפרס אדוארד לואיס וולנט לשנת 2016,^[3] והיה מועמד לפרס פרנק או'קונור הבינלאומי לסיפורים קצרים (אנ').^[4]

ספרה השני "אמנות העזיבה" (The Art of Leaving) יצא לאור ב־2019.