אינגה השני, מלך נורווגיה
| לידה | 1185 | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 באפריל 1217 (בגיל 32 בערך) נידארוס, נורווגיה | ||||||
| שם מלא | אינגה ברודסון | ||||||
| מדינה |
 נורווגיה | ||||||
| מקום קבורה | קתדרלת נידארוס, טרונדהיים, נורווגיה | ||||||
| שושלת גילה | |||||||
| |||||||
| |||||||
אינגה בורדסון (בנורדית עתיקה: Ingi Bárðarson, בנורווגית: Inge Bårdsson; 1185 – 23 באפריל 1217) היה מלך נורווגיה במהלך השלבים המאוחרים של התקופה הידועה בהיסטוריה של נורווגיה כמלחמת האזרחים הנורווגית. הוא מלך משנת 1204 ועד מותו. אינגה היה המלך מטעמה של סיעת ה"בירקביינר" (Birkebeiner). התוצאה של הסדר קביטסוי, שהושג ב-1208 בין סיעת הבירקביינר לבין סיעת ה"בגלר" (Bagler), הייתה תקופת שלום שנמשכה בתשע שנות מלכותו האחרונות של אינגה, במחיר ההכרה של אינגה והבירקביינרים בשליטתם של הבגלרים במחוז ויקן (אזור הפיורד של אוסלו של ימינו).
רקע
אביו של אינגה, ברוד, היה אציל נכבד מאזור טרונדלג וצאצא של טוסטיג גודווינסון. הוא היה מוותיקי תומכיו של המלך סבר, שהעלה את כוחה של סיעת הבירקביינר בסוף המאה ה-12 לאחר שנים של מלחמה כנגד מגנוס החמישי. אמו של אינגה, ססיליה, הייתה בתו של זיגורד השני. היא נישאה לפולקביד "שומר החוק", אציל שוודי. לאחר שאחיה החורג, סבר, זכה בכס המלוכה הנורווגי, היא עזבה את בעלה ויצאה לנורווגיה בטענה שהיא אולצה להינשא לפולקביד. נישואיה בוטלו על ידי הארכיבישוף וסבר שידך אותה לתומכו הנאמן, ברוד גוטורמסון. אינגה היה בנם היחיד של ברוד וססיליה.
עלייתו למלוכה
לאחר מותו של סבר ב-1202, ולאחר מותם של בנו, הוקון השלישי ושל נכדו, גוטורם, תוך שנתיים, נותרה סיעת הבירקביינר ללא יורש ישיר לסבר. קיומו של נכד אחר של סבר, הוקון הוקונסון, לימים הוקון הרביעי, לא היה ידוע באותה עת. יריביו הוותיקים של סבר, סיעת הבגלר, ניצלו את המצב לשגר פלישה נוספת לוויקן, בהנהגת מלכם החדש, ארלינג סטיינווג. לאחר שהמלך הינוקא, גוטורם מת באוגוסט 1204, נזקקו הבירקביינר למנהיג חזק כדי שיהווה משקל נגד לאיום של הבגלרים. מנהיגי סיעת הבירקביינר רצו שהרוזן הוקון "המשוגע", שקודם מונה להיות העוצר של גוטורם, יוכרז כמלך. הוקון "המשוגע" היה אחיו למחצה של אינגה ובנם של ססיליה ופולקביד. אף על פי כן, אריק, הארכיבישוף של נידארוס והאיכרים של טרונדלג, עמדו על כך שאינגה, שעד אז משל על טרונדלג בשם גוטורם, ייבחר לכס המלוכה. הושגה פשרה, על פיה אינגה הוכרז כמלך והוקון, שנותר עם התואר רוזן, היה למפקד הצבא וקיבל מחצית מההכנסה המלכותית.
מלך
ארבע השנים הבאות עמדו בסימן של לחימה אינטנסיבית בין הבירקביינר לבין הבגלר. הטוען לכתר מטעם הבגלר, ארלינג, מת ב-1206, אך סיעתו המשיכה להילחם גם תחת מנהיגותו של הטוען לכתר החדש, פיליפ סימונסון. הבגלרים שלטו על אזור ויקן, כולל הערים טונסברג ואוסלו, אינגה שלט על טרונדלג ונידארוס ומערב נורווגיה, כולל ברגן, עברה מיד ליד מספר פעמים. ב-22 באפריל 1206 תקפו הבגלרים את נידארוס במהלך חגיגות הנישואים של זיגריד, אחותו של אינגה, ואינגה עצמו נמלט בקושי בעור שיניו כאשר הוא שחה במימיו הקפואים של נהר נידלבה. בשנה שלאחר מכן תקפו הבירקביינרים בהצלחה את המעוז של הבגלרים בטונסברג, אך המלחמה התמשכה מבלי שאף אחד מהצדדים מצליח להשיג ניצחון החלטי. בסתיו 1207 פתחו הארכיבישוף תור מנידארוס והבישוף ניקולס מאוסלו, מהבולטים שבמנהיגי סיעת הבגלר, במשא ומתן על יישוב הסכסוך. בסתיו 1208 הם הצליחו לכנס פגישה בעיר קביטסוי בה השתתפו אינגה, פיליפ והרוזן הוקון. בהסדר שהושג, הסכים פיליפ לוותר על תואר המלוכה ובידו הושארה השליטה על מזרח נורווגיה, כולל ויקן ולא כולל בוהוסלן. כמו כן הוענק לו התואר של רוזן הכפוף למלך אינגה. לרוזן הוקון ניתה השליטה על מערב נורווגיה, כולל ברגן. אינגה היה המלך היחיד, האדון של פיליפ והוקון והשליט הישיר של טרונדלג ונידארוס. כדי להעניק תוקף להסכם, נשא פיליפ לאישה את בתו של המלך סבר ודודניתו של אינגה, כריסטינה.
הסכם השלום החזיק מעמד עד לסוף תקופת מלכותו של אינגה. אף על פי כן, פיליפ לא כיבד את התחייבויותיו והמשיך לעשות שימוש בתואר מלך. מערכת היחסים בין אינגה לבין אחיו הוקון נותרה מתוחה. כאשר היה ברור שפיליפ ממשיך לכנות את עצמו מלך, עשה הוקון ניסיונות להכריז גם על עצמו כמלך, אך אינגה סירב להכיר בכך. תחת זאת, נוסח הסכם שעל פיו האח שיאריך ימים על פני אחיו יירש את אדמותיו של השני, בעוד שבן בלתי חוקי של כל אחד מהם יירש את שניהם. להוקון היה בן חוקי, בעוד שלאינגה היה בן בלתי חוקי, גוטורם, שנולד ב-1206 מפילגש ושמה גיריד. ב-1214 דיכא אינגה מרידת איכרים בטרונדלג. הוקון נחשד במעורבות בעידוד המרידה. בכל מקרה עימות גלוי לא פרץ מעולם בין שני האחים והוקון מת בנסיבות טבעיות בברגן זמן קצר לאחר חג המולד של 1214. אינגה קיבל את השליטה בחלקו בממלכה.
ב-1217 נפל אינגה למשכב בנידארוס. במהלך תקופת מחלתו הוא מינה את אחיו למחצה הצעיר, סקול ברודסון, כרוזן וכמפקד הצבא. ב-23 באפריל 1217 מת אינגה השני. הוא נקבר בקתדרלת נידארוס. לאחר מותו ירש אותו הוקון הוקונסון בן ה-13, נכדו הבלתי חוקי של המלך סבר. הוקון גודל בחצרם של אינגה ושל הרוזן הוקון לאחר שהם היו מודעים לקיומו החל מ-1206. סקול המשיך להיות הרוזן והשליט למעשה של נורווגיה במשך כמה שנים נוספות.
הערכת דמותו
היסטוריונים רבים ראו באינגה כמלך חלש. הוא מעולם לא הצליח להשיג את השליטה על כל שטחי נורווגיה והוא הסכים לחלוקת השליטה עם הבגלרים, עקרון שבו הוא דבק למרות הפרת ההסכם על ידי פיליפ שכינה את עצמו מלך. כמשקל נגד לדעות אלו טוענים היסטוריונים אחרים שאינגה היה שליט חזק בשל העובדה שהוא הצליח לעמוד בלחצם של הקיצוניים ומחרחרי המלחמה בקרב חברי סיעת הבירקביינר והביא לקיצן של מלחמות האזרחים ההרסניות.
הסאגות של הבגלר, מקור בן התקופה, מתארות את אינגה כאדם שקט ורגוע, שנרתע מהשתתפות בחגיגות והעדיף לבלות את זמנו באגפי המגורים שלו יחד עם חבריו הקרובים, תכונת אופי שחלק מאנשיו עשו בהן שימוש נגדו. לאחר ההתקפה על נידארוס ב-1206 נעשתה בריאותו רופפת מאוד.
קישורים חיצוניים
- אינגה השני, מלך נורווגיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
