איתן פרידמן
 | |
| פרופ' איתן פרידמן | |
| לידה |
11 בפברואר 1953 (גיל: 71) תל אביב-יפו |
|---|---|
| ענף מדעי |
גנטיקה ביוכימיה |
| מקום מגורים |
 ישראל |
| מקום לימודים | אוניברסיטת תל אביב |
| מוסדות | אוניברסיטת תל אביב |
פרופסור איתן פרידמן (נולד ב-11 בפברואר 1953) הוא רופא מומחה ברפואה פנימית ובגנטיקה רפואית (אנ') מייסד ומנהל היחידה לאונקוגנטיקה (אנ') (אונקו-גנטיקה) במכון הגנטי בבית החולים שיבא, פרופסור מן המניין במסלול חוקרים בחוג לרפואה פנימית ובחוג לגנטיקה וביוכימיה באוניברסיטת תל אביב משנת 1999. חוקר את הנטייה המורשת לפתח סרטן.
פרידמן הוא הישראלי הראשון שצלח בשחיית סולו את תעלת למאנש.
ביוגרפיה
איתן פרידמן נולד בתל אביב. בשנת 1971 התגייס לצה"ל ושירת במסלול העתודה האקדמית. סיים את לימודיו בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב בשנת 1977.
ביולי 1981 (שנה לפני מלחמת לבנון הראשונה) שירת כרופא צבאי בחטיבת הצנחנים ונפצע קשה במבצע צלצל, בעת שניסה לטפל בפצועים במהלך קרב.[1] הוא ניצל בזכות טיפול שקיבל בבית החולים רמב"ם, בתא הלחץ, היחיד שהיה אז בישראל.
התמחה במחקר בתחום ביולוגיה מולקולרית, במכוני המחקר הלאומיים של ארצות הברית בשנים 1987–1992, ובעל תואר דוקטור (PhD) בתחום זה, ממכון קרולינסקה בסטוקהולם שבשוודיה (1992–1994).
בשנת 1995 ייסד את היחידה לאונקוגנטיקה במרכז הרפואי שיבא תל-השומר, ומאז הוא משמש כמנהלה. פרידמן מיסד את תהליך מתן הייעוץ האונקוגנטי, ויישם טכנולוגיה חדישה לאיתור המוטציות בגנים BRCA1 ו-BRCA2 שאחראים לנטייה המורשת לפתח סרטן השד וסרטן השחלה באוכלוסייה בישראל. הקים מרכז למעקב אחרי נשים נשאיות של הגנים האלה, כדי לאפשר מעקב וטיפול מונע בהן.
התמחה בתחום רפואה פנימית בשנים 1982–1987 בבית החולים שיבא ובגנטיקה רפואית (אנ') בבית החולים שיבא בשנים 1998–2000. תחום המחקר העיקרי שבו הוא עוסק הוא נטייה מורשת לפתח את מחלת הסרטן.
בשנת 1988 פרסם מאמר שהראה מה המנגנון שגורם למחסור בסודיום בדם אצל נשים מבוגרות, כתוצאה מנטילת תכשירים להורדת לחץ דם. ב-1989 פרסם מאמר פורץ דרך ובו הראה כי גידולים הקשורים להתפתחות מחלה שנקראת "MEN-1 syndrome" מקורם בתא בודד ולא בכמה תאים. בשנת 2015 עמד בראש צוות מחקר יחד פרופ' ג'מאל זידאן שביצע מחקר גנטי, שתוצאותיו מאשרות כי הגנום הדרוזי הייחודי משמר את עצמו מאז המאה ה-11.[2]
משמש כמנהל הרפואי של המרכז לגנטיקה רפואית, "GNA Medical".
פרופ' פרידמן הוא יושב ראש עמותת "ברכה", שמטרתה העיקרית היא לספק כלים להתמודדות בכל ההיבטים הקשורים למצב נשאות של מוטציה בגנים BRCA1, BRCA2.[3]
פרידמן הוא מהמובילים של "הקונסורציום הישראלי לסרטן שד", הפועל בחסות ובמימון האגודה למלחמה בסרטן.
ייסד ומנהל המרפאה לנשים בסיכון גבוה, מרכז מירב, בבית החולים שיבא תל השומר, וכן היה מנהל מרפאת "נאות - סרטן שד ושחלות" של מכבי שירותי בריאות ברעננה, ורופא מומחה בתחום הגנטיקה באותו סניף.
שימש מרצה ב"אסכולות", בית ספר ללימודים רב-תחומיים של האוניברסיטה הפתוחה.
הגיש את הפינה "חדר מיון" בתוכנית הבידור "זהו זה!" ששודרה בטלוויזיה החינוכית. בנוסף הגיש תוכניות בריאות בטלוויזיה בישראל, ובהן, תוכנית הבריאות "קו פתוח" בערוץ 2, "חוות דעת" בערוץ 10, "חיים טוב", מגזין הבריאות של ערוץ הבריאות, ומאז שנת 2011 הגיש פינה קבועה בתוכנית "העולם הבוקר". בשנת 2015 שימש כמגיש מחליף במקומו של פרופ' רפי קרסו בתוכנית "חיים בריא עם רפי קרסו" אשר שודרה בערוץ 10.
ב-2018 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "מכאן אני ממשיך לבד", בהוצאת מרום תרבות ישראלית.[4]
במהלך מגפת הקורונה התבטא בחריפות נגד מדיניות הסגרים.
בסוף פברואר 2021 תסתיים ההתקשרות שלו עם בית החולים שיבא.
חיים אישיים
פרידמן גרוש ואב לשתי בנות. ב-30 ביולי 1993 היה לישראלי הראשון שצלח בשחיית סולו את תעלת למאנש.[5]
ספרים שכתב
- ספרי ילדים - סדרת "רפואה קטנה"
- יונית וסודות הדי-אן-אי, הוצאת יסוד, 2007
- טל לא קל, הוצאת יסוד, 2007
- שגיא ותאונת הסקי, הוצאת יסוד, 2007
- אוטוביוגרפיה - מכאן אני ממשיך לבד, הוצאת "מרום תרבות ישראלית" 2018
קישורים חיצוניים
- פרופסור איתן פרידמן - חוקר סרטן באתר ynet
- פרופ' איתן פרידמן באתר בית החולים שיבא
- פרופ' איתן פרידמן באתר "אינפומד"
- פרופ' איתן פרידמן באתר המרכז לגנטיקה רפואית
- הספרים של איתן פרידמן, באתר "סימניה",
- הספרים של פרופ' איתן פרידמן, באתר "סימניה",
- עמנואל רוזן, לחיות עם הכאב, מעריב, 1 ביולי 1988 המשך
הערות שוליים
- ^ אלוף יורם יאיר, "אתי מלבנון". עמודים 14-13
- ^
עידו אפרתי, מחקר גנטי מאשר: הגנום הדרוזי הייחודי משמר את עצמו מאז המאה ה-11, באתר הארץ, 5 בפברואר 2015
- ^ אתר עמותת ברכה
- ^ עמוד הספר
- ^ עמי גינזבורג, סיפורה של הקבוצה הישראלית הראשונה שצלחה את תעלת למאנש, באתר הארץ, 24 במרץ 2011
