אלבר לונדר
 |
אלבר לונדר (1 בנובמבר 1884 - 16 במאי 1932) היה עיתונאי וסופר צרפתי. אחד ממניחי היסודות של העיתונות החוקרת. לונדר דיווח לא רק על חדשות אלא גם יצר אותם, ודיווח עליהם מנקודת מבט אישית. לונדר היה מבקר של הקולוניאליזם[1]. על שמו פרס עיתונאות, "פרס אלבר לונדר", לעיתונאים הכותבים בצרפתית.
ביוגרפיה
לונדר נולד בוישי בשנת 1884. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים נסע לליון בשנת 1901, לעבוד כמנהל חשבונות, ואז עבר לפריס בשנת 1903. הוא כתב מאמרים מזדמנים לעיתונים מאזור הולדתו, ופרסם את ספר השירים הראשון שלו בשנת 1904. באותה שנה החל לעבוד ככתב בפריז, בעיתון "ליון לה סאלוט פובליק". בשנת 1904 נולדה בתו פלוריז, אך בת זוגו, מרסל (מארי) לפורסט, נפטרה כעבור שנה. בשנת 1906 מונה לכתב פרלמנטרי של העיתון "לה מאטין". תפקידו היה להקשיב לרכילות במסדרונות הפרלמנט הצרפתי ולדווח על כך בטורים אנונימיים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, לונדר, שלא היה כשיר לשירות צבאי בגלל בריאות לקויה, הפך לכתב צבאי של העיתון במשרד המלחמה. לאחר מכן, הוא נשלח לריימס במהלך הפצצתה, לצד הצלם מורו. המאמר הראשון שפרסם היה על השריפה בקתדרלה של העיר ב-19 בספטמבר 1914[2].
לונדר רצה לנסוע למזרח הקרוב, אך עורכי "לה מאטין" סירבו לשלוח אותו. ולכן עזב להיות כתב לענייני חוץ בעיתון "לה פטיט פריזיין". בשנת 1915 נסע לדרום-מזרח אירופה כדי לדווח על הלחימה בסרביה, יוון, טורקיה ואלבניה. בשובו כיסה את סוף המלחמה בצרפת. בשנת 1919 הוא פוטר מ-"לה פטיט פריזיין" בהוראת ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, כי דיווח ש"האיטלקים מאוד לא מרוצים מתנאי השלום שרקמו קלמנסו, לויד ג'ורג' ווילסון". לאחר מכן עבד ביומון המצויר אקסלסיור. בשנת 1920 הוא הצליח להיכנס לברית המועצות, תיאר את המשטר הבולשביקי המתהווה, תיאר את ולדימיר לנין וליאון טרוצקי וסיפר על סבלו של העם הרוסי[2].
בשנת 1922 נסע לאסיה. הוא דיווח על יפן והודו, שם סיקר גם את ג'ווהרלל נהרו, מוהנדס קרמצ'נד גנדי ורבינדרנת טאגור. משנת 1922 מאמריו החלו להתפרסם כספרים באמצעות הנרי ברו, העורך הספרותי של "לה פטיט פריזיין". לונדר החל אז לפרסם תחקירים עיתונאיים. בשנת 1923 נסע למושבת העונשין קאיין בגיאנה הצרפתית. לונדר את תיאור הזוועות שראה במקום, וכתבותיו הניבו תגובות בדעת הקהל ובממסד. בין השאר גינה את "ההכפלה", כשאדם נידון לחמש עד שבע שנות עבודת כפייה, לאחר השלמת העונש, עליו להישאר בגיאנה במשך אותו מספר שנים. אם העונש הוא יותר משבע שנים, עליו להישאר שם למשך שארית שנותיו[2].
בשנת 1924 הוא חקר עבודות כפייה שנכפו על אסירים בצפון אפריקה. הוא החל גם לסקר את הטור דה פראנס, וראה בו מאמץ פיזי חסר רחמים ובלתי נסבל, וכינה אותו "טור הסבל".
הנושא הבא שלו היה חקירות מוסדות לחולי נפש. הוא חשף את השימוש לרעה בתרופות אנטי-פסיכוטיות, את הזוהמה וחוסר המזון, והזכיר לקוראים כי "חובתנו היא לא להיפטר מהמשוגעים, אלא להיפטר מהטירופים מהטירוף שלהם".
בשנת 1928, הוא נסע לסנגל ולקונגו הצרפתית, וגילה כי הקמת רשת הרכבות וניצול משאבי היערות גורמים למוות בקרב העובדים האפריקאים. בספרו "ארץ ההובנה" שפורסם בעקבות המסע כתב: ”הם הכושים של הכושים. לאדונים כבר אין הזכות למכור אותם. במקום זאת הם פשוט מחליפים אותם. מעל הכל הם גורמים להם להביא בנים. העבד כבר לא נקנה, הוא נולד”. הוא סיים בביקורת על מדיניות צרפת באפריקה, שאותה השווה באופן שלילי, עם הקולוניאליזם הבריטי והבלגי. בפתיח הספר התייחס גם באופן כללי למקצוע העיתונות[2]:
המקצוע שלנו לא נועד לגרום הנאה, ולא להטיל דופי, הוא נועד לנעוץ את העט בפצע... לפצע הזה נקרא לוֹ בשמו: האדישות
.
בשנת 1929, בזמן שהאנטישמיות באירופה געתה, הוא נסע לארץ ישראל. הוא פגש את הקהילה היהודית והכריז שהוא בעד הקמת מדינה יהודית, אך חשש שלא תוכל להתקיים בשלום עם הרוב הערבי. בעקבות הביקור פרסם את ספרו "היהודי הנודד חזר הביתה" (Le Juif errant est arrivé) וכתב: "חוסר האיזון הדמוגרפי יביא לימים קשים קדימה: יש 700,000 ערבים לעומת 150,000 יהודים"[3].
לאחר מכן הוא נסע לבלקן כדי לחקור את פעולות הטרור של הארגון המהפכני הפנים-מקדוני.
לונדר נהרג בשריפה בספינת הנוסעים שהובילה אותו מסין חזרה לצרפת ב-16 במאי 1932. נראה שהוא גילה שערורייה - "זה היה עניין של סמים, נשק, של התערבות בולשביקים בענייני סין...לא ברור אם זו הייתה הצתה או תאונה", כתב הביוגרף שלו פייר אסולין.
פרס אלבר לונדר
לאחר מותו החליטה בתו פלוריז מרטינט-לונדר ליצור פרס לזכרו. החל משנת 1933, פרס אלברט לונדון מוענק מדי שנה ב-16 במאי, לעיתונאי צעיר מתחת לגיל ארבעים.
פלוריז מרטינט-לונדר נפטרה בשנת 1975. פרס אלברט לונדון מנוהל על ידי איגוד פרס אלברט לונדר, המורכב מהזוכים מהשנים הקודמות. הפרס מוענק על ידי חבר שופטים המונה 19 עיתונאים וזוכים מהשנים הקודמות. בשנת 1985, בהשפעתו של הבמאי אנרי דה טורן, נוצר פרס לסרט תיעודי. בשנת 2017 נוצר פרס עבור "ספר התחקיר הטוב ביותר".
ספריו בתרגום לעברית
- היהודי הנודד הגיע: עיתונאי צרפתי בעקבות היהודים, תרגמה: מיכל אילן, אחרית דבר מאת עמנואל הלפרין, הוצאת נהר ספרים, 2008[4]
- ארץ ההובנה: הסחר בעבדים שחורים (מסעות), תרגום: ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2013[1]
קישורים חיצוניים
- אתר "פרס אלבר לונדר"
- אלבר לונדר, הרי לכם אפוא ספר שהוא בבחינת מעשה רע, באתר "העוקץ", 1 בפברואר 2013 - פרק מהספר "ארץ ההובנה"
- יהודי נודד, האם הגעת?, קטע מתוך מתוך אלבר לונדר, היהודי הנודד הגיע (Albert Londres, Le Juif errant est arrivé); תרגום מצרפתית: מיכל אילן; באתר "מיומנו של תבוסתן" של יוסף אלגזי
- אורי דן, אלבר לונדר: הציוני מווישי, נתיב 46, ספטמבר 1995, עמ' 92
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1
משה סקאל, האיש שחשף את הצביעות והאדישות הצרפתית, באתר הארץ, 13 בפברואר 2013
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יוסף אלגזי, העט המושחז, 18 בספטמבר 2018
- ^ יצחק הרצוג, "על הסף": העולם החדש של יהודי אירופה בשנות ה-30, על פי התהום, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018
- ^ סקירות:חנה הרציג, "הנה הם! הנה היהודים!", באתר הארץ, 16 במרץ 2008
בני מר, מקל הנדודים הישן שלך נעשה גא כחנית, באתר הארץ, 16 בינואר 2008
