אמא פולאר
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית שף ריקה. אמא פּוּלאר או מֶר פּוּלאר, בשמה האמיתי "אן בּוּטיאוֹ" או "אנֶט בוּטיאוֹ" (בצרפתית: Mère Poulard, כינויה של Annette Boutiaut או Anne Boutiaut, 16 באפריל 1851 - 7 במאי 1931) הייתה טבחית צרפתייה, שנודעה בעולם בזכות בית האירוח
שלה ובזכות החביתה המיוחדת שלה, Le Mont-Saint-Michel.
רקע משפחתי וצעירותה
אנט נולדה בשנת 1851 בעיר נוור. אביה קלוד בוטיאו עבד כפועל יומי בשדות הירק של הפרבר מוּאֶס בנוור, ואמה נהגה להביא בכל בוקר את הירקות הקטופים לשוק סנט-אריגל. אנט, בעלת השכלה מועטה, עבדה מנעוריה במשק בית וכחדרנית אצל אדואר קוֹרוֹאיֶה, אדריכל ראשי אחראי על המונומנטים ההיסטוריים בצרפת.
בשנת 1872 נשלח האדריכל קורואייה לשקם את בניין המנזר שבמון-סן-מישל בנורמנדיה. יחד עם משפחתו הגיעה לשם גם אנט, העוזרת הצעירה. שם הכירה את ויקטור פולאר, בנו של האופה המקומי שהפך לבעלה. חתונתם התקיימה בפריז בכנסיית "סן פיליפ די רוּל" כשהאדריכל אדואר קורואייה היה שושבינה.
ככל הנראה הוא זה שתרם לארגון הטקס במקום כזה שלא היה נגיש לאדם עני מהפרובינציה.
"טט ד'אור"
במון-סן-מישל השלימה אנט פולאר לימודים בכתיב ובחשבון אצל נזירה מורה ביישוב. אחרי נישואיה, התחילו היא ובעלה לנהל פונדק צנוע הקרוי "ל'אוסטלרי דה לה טט ד'אור" (אכסניית "ראש הזהב" La Tête d'Or). לקוחותיהם לא היו רבים: קומץ עולי רגל, כמה ארכאולוגים, אמנים ו"אנשי עולם", להבדיל מההמונים הגודשים בימינו את המקום. מה גם שבאותם הימים, לפני בניית הסכר, המבקרים היו תלויים במחזור הגאות והשפל ויכלו להגיע בהתאם אליו בכל שעה שביממה. משום כך היו צריכים להיות מוכנים להשביע את תאבונם מיד עם הגעתם.
אנט מצאה פתרון לבעיית ההסעדה הבלתי סדירה על ידי הגשה מידית של חביתה מתוצרתה, בזמן ההמתנה למנה העיקרית. החביתה טוגנה על אש שנדלקה מערמת עצים יבשים בתוך האח. את המוצר, שהיה ורדרד, עסיסי (baveux), חם וטעים להפליא, הגישה בעלת הבית בעצמה. בסופו של דבר הפכה החביתה גולת הכותרת של המקום, יותר מכל שאר המנות, הידועות בטיבן (כמו למשל הקוטלטים מטלה "פּרֶה-סָלֶה" (pré-salé), "סוטה" תפוחי-האדמה בחמאה, רונדלת (rouelle) בשר העגל ב"קסרול". שם המטבח, וקודם כל, של החביתות, הביא לשגשוג מהיר של בית הארחה.
"אמא פולאר"
בשנת 1888 עזבו ויקטור ואנט פולאר את האכסניה הוותיקה שלהם כדי לרכוש את המלון "הוטל די ליון ד'אור" ("אריה הזהב"). הם הרסו אותו ובנו במקומו מלון מרשים ופונקציונלי ועל השלט נכתב: "לחביתה המפורסמת של אמא פולאר". בהמשך גם ילדיה של אנט, ויקטור ואלפונס, פתחו בתי מלון שהתחרו ביניהם, לפי דוגמת הוריהם.
הפרסום
בית ההארחה של אמא פולאר זכה לפרסום רב הודות לאיכות החביתות והאירוח ה"ביתי". בעיתונים בפריז היה אפשר לקרוא: "אסור לבקר במון-סן-מישל בלי לטעום את החביתה". במהרה אלמונים וידועני התקופה, נסיכים ומלכים, דיפלומטים ומדענים, אמנים, פוליטיקאים וכוכבי במה וקולנוע התגודדו על יד האח של אמא פולאר. בלטה במיוחד גישתה האמהית הנעימה של בעלת המקום, שהייתה מגישה בפשטות שירות אישי תוך כדי יצירת רושם שאין היא נותנת משקל רב לעניינים "פחותי חשיבות" כמו עשיית החשבון וגביית התשלומים. בגלל גישה זאת אף היו לה הפסדים, אך היא העדיפה עד הסוף לא להעסיק קופאית או הרבה מלצרים. עם לקוחותיה נמנו לאופולד השני, מלך הבלגים (שניסה פעם ללא הצלחה לקבל את הארוחה על הטראסה, בניגוד לנוהליה הקפדניים של אמא פולאר) וז'ורז' קלמנסו.
בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 בנו לעצמם בני הזוג פוּלאר בית חדש. ב-15 בינואר 1923, בנוכחות אורחים רבים, ציינו שם את "חתונת הזהב" שלהם.
אנט פולאר נפטרה ב-7 במאי 1931 ונקברה על יד בעלה, בבית הקברות הקטן של מון-סן-מישל.
מקורות וקישורים
- פיליפ מולה, על סודות המתכון של אמא פולאר, בעיתון "לה דבואר" 20 בינואר 2007 (בצרפתית)
- ספרו של הכומר אמיל קויאר ממון-סן-מישל על אמא פולאר - ברשת, Emile Couillard, La Mère Poulard, Editions Pierre Grossuet, Paris, 1931 (בצרפתית)
- על תולדות מון-סן-מישל
- אתר בית הארחה אמא פולאר (באנגלית)
לקריאה נוספת
Andre Castelot - L'histoire à table Libraire Academique Perrin, Paris (אנדרה קסטלו - ההיסטוריה על יד השולחן 1972, הספרייה האקדמית פרן, פריז, 1972) (בצרפתית)
קישורים חיצוניים
