אמיליו סרני
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אמיליו סרני (באיטלקית: Emilio Sereni; 13 באוגוסט 1907 – 20 במרץ 1977) היה אינטלקטואל יהודי-איטלקי, מפקד פרטיזנים באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה ובכיר במפלגה הקומוניסטית האיטלקית.
ביוגרפיה
אמיליו סרני נולד ברומא למשפחה של אינטלקטואלים אנטי-פשיסטיים ממוצא יהודי. הוא בנם של סמואלה סרני, רופא אישי למלך איטליה, ואלפונסה פונטקורבו. אחיו אנצו סרני היה ציוני-סוציאליסט, מייסד קיבוץ גבעת-ברנר ותומך בדו-קיום יהודי-ערבי, שצנח באיטליה והוצא להורג במחנה הריכוז דכאו. סבו מצד אמו, פלגרינו פונטקורבו (1841–1916), היה תעשיין טקסטיל ואב ל-10 ילדים, מה שהפך את אמיליו לבן דודו של הפילוסוף אוג'ניו קולורני.
בתיכון למד ברומא ובשנת 1926 הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית. בשנת 1927 סיים לימודי אגרונומיה בפורטיצ'י וזמן קצר לאחר מכן החל בפעילות גיוס פוליטית באזור נאפולי. באותה שנה גם התחתן עם מרינה (קסניה) זילברברג, ילידת רוסיה, בת למהפכן יהודי רוסי שנידון למות, והוצא להורג על ידי השלטון הצארי לאחר מהפכת 1905[1]. בשנת 1930 נסע לפריז ושם בא במגע עם פלמירו טוליאטי, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית האיטלקית שהיה אז בגלות משום שהמשטר הפשיסטי אסר על כל המפלגות לפעול. הוא חזר לאיטליה בספטמבר אותה שנה, נעצר ונידון על ידי בית הדין המיוחד לביטחון המדינה כקומוניסט. תחילה נידון ל-20 שנות מאסר, שבהמשך צומצמו ל־15 שנות מאסר.
נהנה מחנינה בשנת 1935, היגר באופן בלתי חוקי לפריז עם אשתו קסניה זילברברג ובתו לאה סרני. הוא התגורר בבירת צרפת, והיה לעורך הראשי של שני עיתוני שמאל איטלקיים: "סטטו אופריו" ו"לה ווה דגי איטליאני". הוא נתפס שוב על ידי המשטר הפשיסטי האיטלקי בשנת 1943, ונידון ל-18 שנות מאסר בגין פעילות חתרנית, אך הוא הצליח להימלט כעבור שנה והתיישב במילאנו שם המפלגה הקומוניסטית המחתרתית ביקשה ממנו להוביל את משרד ההסברה.
לאחר שמילא תפקיד חשוב בהתנגדות האיטלקית כנציג, עם לואיג'י לונגו, של המפלגה הקומוניסטית בוועדת השחרור הלאומית של מילאנו וכמרכיב בוועדת המרד שהוקמה באפריל 1945, בשנת 1946 הצטרף לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (שהפכה שוב לחוקית).
סרני היה פוליגלוט, ויכול היה להתבטא ולכתוב ב-12 שפות: איטלקית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, רוסית, יוונית, לטינית, עברית, יפנית ובכמה שפות עתיקות שנכתבו בכתב יתדות (אכדית, שומרית וחיטית). כתב במהלך השנים כעשרים ספרים.
אף שהיה אחד החברים החשובים ביותר במפלגה הקומוניסטית האיטלקית, הוא התנגד בתוקף לברית המועצות ולטוטליטריותה, במיוחד בעקבות אירועי המרד ההונגרי בשנת 1956. בין היתר ערך את ביטאון המפלגה.
שימש פעמיים כשר בממשלת איטליה[2][3]. נבחר לסנטור בשנת 1948[4].
היה פעיל וחבר במועצת השלום העולמית וארגן ועידת שלום ברומא, בשנת 1951, בהשתתפות נציגים מישראל ומדינות ערב[5][6].
סיפורו הפוליטי והמשפחתי מסופר ברומן ההיסטורי "משחק הממלכות", שנכתב על ידי בתו קלרה סרני ופורסם בשנת 1993[7].
קישורים חיצוניים
- אהרון נירנשטיין, 'ברית תרבות' באיטליה - שיחה עם אמיליו סרני, על המשמר, 16 באפריל 1948
- איטליה לוחמת למען השלום - שיחה עם חבר מועצת השלום העולמית אמיליו סרני, קול העם, 18 בדצמבר 1953
הערות שוליים
- ^ מרינה (קסניה) סרני (זילברברג), באתר "ארגון הפרטיזנים, לוחמי ומורדי הגטאות"
- ^ הושבעה הממשלה האיטלקית החדשה, משמר, 15 ביולי 1946
- ^ רויטרס, גאספטרי - ראש ממשלת הקואליציה החדשה, משמר, 3 בפברואר 1947
- ^ סרני מזהיר מפני החייאת הפאשיזם באיטליה, קול העם, 10 במרץ 1955
- ^ אמיל חביבי, ועידה היסטורית של עמי המזרח התיכון, קול העם, 21 בספטמבר 1951
- ^ היהודים והערבים יחיו בשלום אם תופסק ההתערבות הזרה, קול העם, 22 ביוני 1953
- ^
נעמי דה־מלאך, עשה מאמץ לצאת ממעגל הקסמים של הלֶנִינִיזְם שלך, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2018
