אמנת האברו
אֲמָנַת הָאֶבְּרוֹ הייתה אמנה שנחתמה בין הרפובליקה הרומית לבין קרתגו בשנת 226 לפנה"ס, לפיה השטח שמדרום לנהר האברו בחצי האי האיברי ניתן לקרתגו, בעוד האזור הצפוני ניתן לרומא ונאסר על הקרתגים לפעול בו. רומא הפרה את האמנה בשנת 230 לפנה"ס כאשר כרתה ברית עם סגונטום ששכנה מדרום לנהר, ולאחר מכן הופרה העמנה בידי המצביא הקרתגי חניבעל בשנת 218 לפנה"ס.
רקע
לאחר מלחמת שכירי החרב הייתה קרתגו מרוששת, ונאלצה גם לשלם פיצויים לרומא על המלחמה הפונית הראשונה. צבא קרתגו גם כן התדלדל מאוד. קרתגו חיפשה דרך לפתור את שתי הבעיות גם יחד, הפתרון לכך נמצא בדמות חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), העשיר במרבצי כסף והמלא בילידים שאפשר לגייס כשכירי חרב. המצביא הקרתגי חמלקרת ברקה כבש חלק גדול מחצי האי, אולם נהרג בקרב בשנת 228 לפנה"ס, ואת מקומו ירש חתנו עזרובעל המפואר. אותו זמן הרומאים הבחינו בהתעצמותם של הקרתגים וחששו מכך, נציגים רומאיים הגיעו אל קרטחנה מקום מושבו של עזרובעל על מנת להציע הסכם שנחתם לבסוף בשנת 226 לפנה"ס.
תנאי ההסכם
ההסכם חילק למעשה את חצי האי האיברי בין רומא ובין קרתגו. הנקודה שהפרידה בין שטח ההשפעה הקרתגי לבין זה הרומאי הייתה נהר האברו, על פי ההסכם:
- לקרתגו מותר לעשות כרצונה בחלק הדרומי של חצי האי עד נהר האברו.
- לחיילים קרתגיים ייאסר לחצות את נהר האברו "ונשק בידיהם".
- לאף אחד משני הצדדים אסור לתקוף את בעלי בריתו של האחר.
הסופרים העתיקים שמתעדים את המאורע מזכירים שעל פי ההסכם נאסר על הקרתגים לחצות את נהר האברו "ונשק בידיהם". אולם לא מזכירים האם הגבלות דומות הוטלו גם על רומא, לדעת רוב החוקרים המודרניים אותם הגבלות הוטלו גם על רומא, אולם הסופרים העתיקים שחיפשו להפיל את אשמת המלחמה על כתפיה של קרתגו לא ציינו זאת.[1]
פוליביוס טוען שעזרובעל חתם על ההסכם בלא ידיעת קרתגו,[2] אולם ככל הנראה סמכותו של עזרובעל כמצביא התירה לו לעשות זאת.[1]
סוף דבר
רומא הפרה למעשה את ההסכם כאשר בשנת 230 לפנה"ס כרתה רומא ברית עם סגונטום, מושבה יוונית ששכנה 170 קילומטרים מדרום לאברו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי.[3] גיסו של עזרובעל חניבעל תקף את סגונטום בשנת 218 לפנה"ס, וכך הופר ההסכם סופית והחלה המלחמה הפונית השנייה.
ראו גם
הערות שוליים
