אנרי דה רואן השני
 |
אַנְרִי דֶה רוֹאַן השני (בצרפתית: Henri II de Rohan, duc de Rohan; ), דוכס רואן (אנ') ונסיך לאון (אנ'), היה חייל ברטוני-צרפתי, סופר ומנהיג ההוגנוטים.
קורות חיים
רואן נולד בטירת בלאן (אנ') (כיום חלק מבלאן (הלואר האטלנטי) (אנ')), בברטאן. אביו היה רנה השני, ויקונט רואן (אנ') (1550–1586), וראש אחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בצרפת, שהייתה קשורה לרבים מבתי השלטון באירופה. הוא חונך על ידי אימו, קתרין דה פרתני (אנ'), שהייתה אישה בעלת ידע יוצא דופן ואופי חזק. אנרי השני היה מלידה הבן השני, אבל כשאחיו הבכור רנה מת צעיר הוא הפך ליורש השם. הוא הופיע בחצר המלכות ובצבא בגיל שש עשרה, והיה חביב במיוחד על אנרי הרביעי, מלך צרפת, שלאחריו, כשכשל בית קונדה, אפשר לומר שהוא היה המפקד הטבעי של הפרוטסטנטים הצרפתים. לאחר ששירת עד לשלום ורוון (אנ'), הוא נדד במשך זמן רב ברחבי אירופה, כולל אנגליה וסקוטלנד, שבראשונה שבהן זכה לכבוד הלא ייחודי להיקרא על ידי אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, האביר שלה.[1]
בסקוטלנד, רואן ראה את הנסיכה אליזבת בארמון לינלית'גו, את הנסיך הנרי בטירת סטירלינג ואת אן, נסיכת דנמרק בארמון דנפרמליין. ג'יימס השישי מינה אותו לסנדק לצ'ארלס הראשון. הוא פרסם דיווח על מסעותיו כ-"Voyage Du Duc de Rohan, Faict En l'An 1600" (מסעו של הדוכס מרואן, שנעשה בשנת 1600), כולל קטע המשבח את אן מדנמרק וילדיה.[2]
קריירה צבאית
בשובו לצרפת, הפך אנרי לדוכס ופאירי של צרפת (אנ') בגיל עשרים וארבע. משנת 1593 ואילך התנהל משא ומתן על נישואים בינו לבין הנסיכה השוודית קתרינה (אנ'), אך בשנת 1603, הוא נשא לאישה את מרגריט דה בתין (אנ'), בתו של מקסימיליאן דה בתין, דוכס סילי (אנ'), והעביר את מושב משפחת רואן מטירת ז'וסלן (אנ') לטירת פונטיבי (צר'). הוא שירת בפיקוד העליון במצור הידוע על ייליך ב-1610, אך זמן קצר לאחר מכן נקלע להתנגדות אקטיבית או פסיבית לממשלה על רקע מחלוקות הדת. אולם במשך זמן מה הוא נמנע מהתקוממות ממשית, והוא השתדל לשמור על יחסים עם מארי דה מדיצ'י; הוא אפילו, למרות סלידתו מדה ליין (אנ'), החביב על לואי השלושה עשר, מלך צרפת, הצטרף שוב לצבא ולחם בלורן ובפיימונטה.[1]
אנרי הופיע בגלוי כמורד רק כשהצו להשבת רכוש הכנסייה בדרום גרם למרד גלוי בביארן (אנ') וגסקוניה. סמכותו ומיומנותו הצבאית היו חשובים מאוד לבני המלוכה; עמידותו ותקיפותו תרמו רבות לנושא המשמח של המלחמה עבור ההוגנוטים, והביאו לידי הסכם מונפלייה (אנ') (1622) שבו הוא קיבל חנינה. אבל אנרי לא נמלט מהתוצאות של הפלגנות חשוכת המרפא שהראתה את עצמה בצורה חזקה יותר אולי בקרב ההוגנוטים הצרפתים מאשר בקרב כל האופוזיציות החמושות הרבות של המאה ה-17. הוא הואשם בבוגדנות, אם כי הוא לא היסס לחדש את המלחמה כאשר הסכם מונפלייה הופר.[1] במהלך תקופה זו בשנות ה-20 של המאה ה-17, אנרי היה אחראי לנזק ניכר לגשר אמת המים הרומית העתיק פון דו גאר בזמן שהשתמש בו להובלת צבאו. כדי לפנות מקום לתותחנים שלו, הוא פירק צד אחד של שורת הקשתות השנייה של המבנה העתיק לשני שלישים מרוחבו המקורי, מה שהחליש מאוד את גשר האמה.
שוב נחתם הסכם שלום, אך הוא נמשך זמן קצר בלבד, ואנרי יזם מלחמה שלישית (1627–1629), שהאירועים הראשונים שלה מסופרים בזיכרונותיו המפורסמים. במלחמה אחרונה הזו (המפורסמת בזכות ההגנה על לה רושל על ידי בנז'מן דה רואן-סוביז (אנ'), אחיו הצעיר של אנרי) הייתה סכנה ניכרת לחייו של אנרי. למרות כל המאמצים הוא נאלץ בסופו של דבר לחתום על כניעה, ונמלט לוונציה. נטען שהוא ניהל משא ומתן עם השער הנשגב לריבונות על האי קפריסין, שבו רצה לאחד את כל הפרוטסטנטים הנרדפים. סביר יותר שהמארחים שלו בוונציה רצו להפוך אותו למצביא העליון שלהם, תכנון שלא בוצע בשל הסכם קראסקו (1631).[1]
בוונציה כתב את "Memoirs" ("זיכרונות"), ובפדובה את "Le Parfait Capitaine" ("המצביא המושלם"). אולם כאשר החלה צרפת למלא תפקיד בולט יותר במלחמת שלושים השנים, נקרא אנרי שוב לשרת את מלכו החוקי, והופקד על המלחמה בחבל ואלטלינה (אנ'). המערכה של 1633 הייתה מוצלחת מאוד, אך אנרי עדיין נחשב למסוכן לצרפת, ועד מהרה פרש שוב. בתקופה זו הוא כתב את "Traité du gouvernement des treize cantons" ("מסה על ממשלת שלושה עשר הקנטונים").[1]
אנרי נלחם במערכה נוספת נוסף בוואלטלינה, אך הפעם הובס. הוא פרש לז'נבה ולאחר מכן הצטרף לצבאו של ברנהרד מסקסוניה-ויימאר. הוא נפצע קשה ונשבה בקרב ריינפלדן (אנ') ב-28 בפברואר 1638. שוחרר מהשבי על ידי קולונל טאופדל, אנרי הפצוע נלקח למנזר קניגספלדן (אנ') בקנטון ברן, שם טופלו פצעיו ונראה היה שהוא מחלים, כאשר ב-13 באפריל הוא סבל מדימום מוחי ומת. גופתו נקברה בז'נבה, וזרועותיו הועברו חגיגית לממשלת ונציה.
לאחר מותו ב-1638 עברה הירושה הגדולה שלו לבתו היחידה ששרדה, מרגריט דה רואן (אנ') (1616/17–1684). למרות מועמדים רבים לנישואין, שחלקם היו בעלי דם מלכותי, בשנת 1645 היא התחתנה עם האריסטוקרט הקתולי חסר הפרוטה אנרי שאבו (אנ') (1615–1655) מפואטו (אנ'). למרות ההתנגדות של שושלת רואן השנייה, היא הצליחה להבטיח שבעלה יהפוך לדוכס השני של רואן ושם משפחתה המהולל הועבר לילדיה, ויצרה את משפחת רואן-שאבו (השושלת הזכרית של שאבו).
כתביו
ספרו של אנרי, "Mémoires sur les choses qui se sont passées en France" ("זיכרונות של דברים שקרו בצרפת"), מדורג בין התוצרים הטובים ביותר של הכישרון הייחודי לכתיבת זיכרונות של אציל צרפתי של המאות ה-16 וה-17. בשל הסגנון, בהירות החומר ובפיקחות, הוא ראוי לשבחים. שלושת הספרים הראשונים, העוסקים במלחמות האזרחים, הופיעו ב-1644; הרביעי, המכיל את סיפור המערכות הצבאיות בוואלטלינה, רק ב-1758. כמה חשדות הובעו לגבי מקוריותו של האחרון, אך הם, כך נראה, חסרי בסיס. ספרו המפורסם על ההיסטוריה ואומנות המלחמה, "Le Parfait Capitaine" ("המצביא המושלם"), הופיע ב-1631 ולאחר מכן ב-1637 וב-1693. הוא עוסק בהיסטוריה ובלקחים של המערכות הצבאיות של יוליוס קיסר ויישומם בלוחמה מודרנית, ומכיל נספחים העוסקים בשיטות לחימה של פלנגות ולגיונריות ובאמנות המלחמה בכלל. הוא גם כתב דין וחשבון על מסעותיו, הספר על שווייץ שהוזכר לעיל, De l'intérêt des princes et États de la chrétienté ("מהאינטרס של הנסיכים והמדינות של הנצרות"), וכו'. ניתן למצוא את הזיכרונות בכרך 19 של האסופה על ההיסטוריה של צרפת של ז'וזף-פרנסואה מישו.[1][3]
לקריאה נוספת
- Clarke, Jack A. (1966). Huguenot Warrior: The Life and Times of Henri de Rohan, 1579–1638. Martinus Nijhoff.
- Dewald, Jonathan. Status, Power, and Identity in Early Modern France: The Rohan Family, 1550–1715 (2015) online review.
- Salmon, J. H. M. "The Three Faces of Henri, Duc de Rohan." History Today (Dec 1974), Vol. 24 Issue 12, pp 836–845 online.
קישורים חיצוניים
- אנרי דה רואן השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Marek, Miroslav. "Genealogy, with birth date". Genealogy.EU.
- Lucienne Hubler: Henri II de Rohan. In: Historical Lexicon of Switzerland.
- Literature by and about Henri II de Rohan in the German National Library catalog
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Rohan, Henri, Duc de, 1911 Encyclopædia Britannica
- ^ P. Hume Brown, Early Travellers in Scotland (Edinburgh: James Thin, 1978), pp. 90-95.
- ^ Henri duc de Rohan, The Memoires of the Duke of Rohan: Or a Faithful Relation of the Most Remarkable Occurrences in France
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל
