ז'וזף-פרנסואה מישו
 |
ז'אן-פרנסואה מישו (צרפתית: Joseph-François Michaud; 19 ביוני 1767 לה וילט, ביול, סבואה - 30 בספטמבר 1839 פסי, בימינו חלק מפריז) היה היסטוריון, עיתונאי, פעיל פוליטי ואיש ספרות צרפתי התפרסם במיוחד בספרו "היסטוריה של מסעי הצלב".
רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות
ז'וזף-פרנסואה מישו נולד כבן לנוטריון, ביישוב הקטן לה וילט, שבתחום הכפר ביול שבחבל סבואה (סבויה) שהשתייך אז לממלכת סרדיניה אחד מאבות המשפחה, איג מישו דה קורסל, הואצל על ידי קארל החמישי, אולם נאלץ להימלט לצרפת. סבו זכה להתאזרח בשאמברי ב-18 ביולי 1721.
קריירה ספרותית ועיתונאית
מישו למד במכללה כנסייתית בבורג-אן-ברס. בגיל 19 התקבל כמוכר בחנות ספרים בליון. כעבור זמן קצר כתב את ספרו הראשון Voyage littéraire au Mont-Blanc ("טיול ספרותי במון בלאן"). אחרי שהוצג בפני פאני דה בוארנה שהבטיחה לו את חסותה, נסע לפריז. למרות משיכתו לרעיונותיו של רוסו ווולטר, בחר מישו לתמוך במחנה המלוכני ושיתף פעולה עם אנטון-מארי סריזייה בעיתון "גאזט אוניברסל" ועם ז'וזף-אלפונס אמנאר ב"פוסטיון דה לה גר" (Postillon de la guerre). בהמשך הפך לרפובליקני ופרסם בשנת 1794 את הפואמה "L'immortalité de l'âme (אלמותיות הנשמה), בה ביטא את סלידתו מן המלכות והמלכים
« Ah ! si jamais des rois et de la tyrannie, Mon cœur subit le joug impie... »
. אולם אחרי תשעה בתרמידור הפך שוב למלוכני וכתב בעיתון "לה קוטידיין" (La Quotidienne).
ב-13 וונדמיאר הפגין מישו נגד הקונבנציה התרמידורית יחד עם המלוכנים. אחר כך נאלץ להמלט ולמצוא מקלט בשארטר. בסופו של דבר נעצר על ידי בורדון דה ל'וואז. הושם במאסר ב"קאטר ניסיון" אך הצליח, לדברי פוז'ולא, לברוח מן המעצר בעזרת ידידו, ז'יגה, אחרי ששיחד על ידי אוכל ושתייה את השוטרים המופקדים ללוותו לבית המשפט. ב-27 באוקטובר 1795 בית הדין הצבאי דן אותו לעונש מוות, שלא בנוכחותו. כפליט באזור ז'ורה בשווייץ, ואחר כך באן אצל קרובי משפחה, מישו כתב שירים ופרסם את Ermenonville, ou le tombeau de Jean-Jacques, ("ארמנונוויל או קברו של ז'אן-ז'אק") בסגנון שהיה אופנתי באותה תקופה.
יחד עם אחיו הקטן, לואי-גבריאל, הקים בשנת 1797 בית דפוס שהתמחה בהדפסת יצירות דתיות ומלוכניות. חזר לפריז אחרי החלפת הדירקטורט על ידי הקונסולט. ב-1799, אחרי הפיכת 18 בברימר נשלח לכלא "טאמפל" לכמה חודשים בגלל פרסום כתב אנטי-בונפרטיסטי. ב-1803 פרסם את הפואמה: Le Printemps d'un proscrit (האביב של איש מנודה).
לבסוף הוכיח מישו את נאמנותו למשטר הקיסר החדש על ידי שירו משנת 1810 le Treizième chant de l'Énéide ou le Mariage d'Énée et de Lavinie, (השיר השלושה-עשר של האנאידה או כלולתיו של אניאס ושל לביניה" המוקדש לחתונתו של נפוליאון, כן על ידי חרוזים דיתיראמביים על לידת המלך של רומא.
פעילותו בימי האימפריה
כשנדרש בשנת 1805 לכתוב מקדמה לספר "מתילד או זכרונות מתולדות מסעי הצלב" של מאדאם קוטן, התעורר בו העיניין בתקופה היסטורית זו. אז חיבר את "Tableau historique des trois premières croisades, (תמונה היסטורית של שלושת מסעי הצלב), פתיח ליצירתו המומונומנטלית - Histoire des Croisades (היסטוריה של מסעי הצלב) שהופיעה בשבעה כרכים בשנים 1822-1812 כשאחת ממהדורותיה אויירה על ידי גוסטב דורה.
אחרי 1806 יחד עם אחיו פרסם את הספר "Référence:Biographie universelle ancienne et moderne : histoire par ordre alphabétique de la vie publique et privée de tous les hommes (רפרנס:ביוגרפיה אוניברסלית עתיקה ומודרנית לפי סדר אלפביתי של החיים הציבוריים והפרטיים של כלל בני האדם) הידועה כ"ביוגרפיה האוניברסלית של מישו". היא הופיעה ב-45 כרכים במהדורה שנייה בשנים 1862-1845. ב-1812 ההיסטוריון זכה בלגיון הכבוד ובאוגוסט 1813 התקבל כחבר באקדמיה הצרפתית במקומו של ז'אן פרנסואה קאייאווה. בימי ה"רסטורציה" - חזרת בית בורבון לשלטון בצרפת, חזר מישו להיות מלוכני (רויאליסט) והתמנה ל"לקטור" (המקריא) של המלך, עם שכר של 1000 ליברות. בתקופת "מאת הימים" של נפוליאון התנגד לשובו של הקיסר וכתב פמלט תחת הכותרת "Histoire des quinze semaines ou le dernier séjour de Bonaparte (תולדות חמשת השבועות או השלטון האחרון של בונפרט).
בימי ה"רסטורציה"
המשיך להיות פעיל בזירה הפוליטית וב-22 במאי 1815 נבחר לחבר בפרלמנט ( שנודע בכינוי "האספה הבלתי מושגת" Chambre introuvable) מטעם המחוז אן. הוא נמנה עד שנת 1816 עם הרוב המלוכני הקיצוני (אולטרה-רויאליסטי). יחד עם זאת חשב לנכון לקום להגנת התגמולים הכספיים של אנשי העט. ב-1817 התמנה לעורך ראשי של "לה קוטידיין", תפקיד אותו החזיק עד יום מותו. מישו העסיק את פייר סבסטיין לוראנסי והיה למורו ורבו. בשנת 1820 קיבל לעבודה גם את ז'אן-ז'וזף-פרנסואה פוז'ולא שעזר לו בעריכת ספריית מסעי הצלב. בשנת 1827, בתקופת כהונת השר ז'וזף דה וילל, סולק מישו מתפקיד "מקריא המלך" מפני שבעיתונו ובאקדמיה התבטא בעד חופש העיתונות ונגד ה"חקיקת הצדק והאהבה" של שר המשפטים, הרוזן דה פרונה.
במאי 1830 בגיל 63, יצא בליווי פוז'ולא למסע במזרח שהביא אותו ליוון, קונסטנטינופול וירושלים. פוז'ולא שב לפריז דרך סוריה, בעוד מישו המשיך למצרים.
במאי 1831 הם פרסמו את ההתכתבות שביניהם בשבעת כרכים של Correspondance d'Orient (התכתבות מהמזרח). בשובו לפריז, מישו התיישב בפסי. רבים מהאינטלקטואלים של הדור פקדו את ביתו והושפעו על ידו, ביניהם סנט-בב.
היסטוריה של מסעי הצלב וספרים היסטוריים אחרים
את הספר שהביא את תהילתו, "ההיסטוריה של מסעי הצלב", כתב מישו מתוך נקודת מבט של האסכולה ההיסטורית הרומנטית, אשר בהשפעת שאטובריאן ואחרים, עשתה "רהביליטציה" של ימי הביניים בכלל, ושל מסעי הצלב בפרט.
סנט בב כתב מילות הערכה על "ההיסטוריה של מסעי הצלב" של מישו: היסטוריה זו של מישו היא טובה ובריאה, למרות שאין בכתיבתה שום דבר עילאי... חרף עמדתו בדרך כלל חיובית כלפי הצלבנים וכלפי ההשראה הדתית שדחפה אותם, המחבר אינו מסתיר כלום מהפרעות ומעשי הביזה שלהם; הוא שומר בניתוחיו ובהסבריו על גישה לגמרי פילוסופית" במיוחד חייב סנט-בב את השימוש שעשה מישו בתיעוד מקורי ובמחקר היסטורי שלם של פריטים צרפתיים וזרים, שלפעמים סתרו זה את זה.[1]
ספרו של מישו היווה פריצת דרך למחקרים ההיסטוריים אודות מסעי הצלב והשפיע על החלטת האקדמיה לכתובות משנת 1841 לפרסם סדרת ספרים של כרוניקני מסעות הצלב - Recueil des Historiens des Croisades המהווה מקור בעל חשיבות ממדרגה ראשונה עבור חוקרי מסעות הצלב. בד בבד עם ספרו ההיסטורי, ערך מישו את "ספריית מסעי הצלב" (פריז 1829, ב4 כרכים) שכללה תרגומים לצרפתית של כרוניקות אירופיות וערביות על אודות מסעי הצלב.
בנוסף מישו ניהל את פרסום ה"ביוגרפיה האוניברסלית" וביחד עם פוז'ולא את "סדרת הזכרונות השימושיים להיסטוריה של צרפת החל מהמאה ה-13 ועד למאה ה-18. (פריז, 1844-1836, 32 כרכים) [2]
מישו נפטר בשנת 1839 בביתו בפסי, שבו התגורר החל משנת 1832. הובא לקבורה בבית הקברות ביישוב
מבחר כתביו
- Histoire des progrès et de la chute de l'empire de Mysore, sous les règnes d'Haidar Alî et Tipû Sâhib (2 volumes, 1801)
- Le Printemps d'un proscrit, poème en 3 chants, suivi de plusieurs lettres à M. Delille sur la pitié (1803) טקסט און ליין
- Biographie moderne, ou Dictionnaire biographique de tous les hommes morts et vivants qui ont marqué à la fin du -XVIII-e siecle et au commencement de celui-ci (4 כרכים, יחד עם אחרים, 1806)
- Biographie universelle ancienne et moderne : histoire par ordre alphabétique de la vie publique et privée de tous les hommes - 1811, 1ère
מהדורה ב-85 כרכים, 52 לביוגרפיה, 3 למיתולוגיה, 30 תוספות לביוגרפיות שפורסמו מאוחר יותר. מהדורה שנייה -החל משנת 1843 ב-45 כרכים sur ויקיטקסט הצרפתית.
- Histoire des Croisades (7 volumes, 1812-22) Texte en ligne 1 2 3
- Histoire des quinze semaines, ou le Dernier règne de Bonaparte (1815)
- Bibliothèque des croisades (4 volumes, 1829)
- Correspondance d'Orient, 1830-1831 (7 volumes, יחד עם פוז'ולא, 1833-35) טקסט און ליין 1 http://gallica.bnf.fr/ark:/12148/bpt6k201528x.pdf 2] 3 4 5 6 7
- Nouvelle Collection de Mémoires pour servir à l'histoire de France depuis le XIII siècle jusqu'à nos jours (32כרכים, יחד עם אחרים 1836-39)
- Veillées de famille, contes instructifs et proverbes moraux en français, en italien, en anglais, et en allemand. Ouvrage nouveau à l'usage de l'enfance et de la jeunesse de tous les pays (עם שארל נודייה 1837)
לקריאה נוספת
- Mathieu-Guillaume-Thérèse Villenave, Notice historique sur Joseph Michaud, de l'Académie française, Paris, 1840, 8.
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה קצרה האתר האקדמיה הצרפתית
- [1911 http://www.newadvent.org/cathen/10277a.htm L.Brehier - in Catholic Encyclopedia vol.10, New York]
הערות שוליים
