אפקט הקורבן המזוהה
אפקט הקורבן המזוהה מתייחס לנטייה של בני אדם לסייע יותר לקורבנות ספציפיים אשר ניתנים לזיהוי מאשר לקורבנות רבים שאינם ניתנים לזיהוי. כאשר הקורבן הוא בר זיהוי והעזרה הניתנת לו הופכת למטרה, אנשים הופכים להיות רחומים ונדיבים. אך במקרים אחרים, אנשים נראים כעסוקים בעצמם ואדישים לזולת למרות גודלו העצום של הצורך לעזרה[1]. החברה מוכנה לתרום הרבה יותר כסף כדי להציל את חייהם של קורבנות אשר ניתנים לזיהוי מאשר במקרים של הצלת קורבנות סטטיסטיים, שהם על פי הגדרה הסתברותיים. תופעה זו מובילה לכך שארגוני צדקה נאבקים מדי יום על מנת לגייס תרומות לאלפי ילדים רעבים במדינות עולם שלישי או כדי למנוע נפגעי תאונות הדרכים בעתיד[2] .
מקור המונח
המונח נטבע על ידי תומאס שלינג שטען כי מותו של אדם מסוים מפעיל "חרדה ורגש, אשמה ויראת כבוד, אחריות ודת, אבל רוב הרגשות הללו נעלמים כאשר אנו מתמודדים עם מוות סטטיסטי"[3]. כלומר, כאשר אנו רואים לנגד עיננו דמות ספציפית ומקבלים פרטים אודות האדם, אנו חשים חמלה ורחמים ולכן נכונים יותר לעזור ולתרום לו כסף. לעומת זאת, כאשר המידע אינו על אדם פרטני, הרגש שאנו חווים אינו עמוק ולכן איננו נרתמים לסייע לו. כך לדוגמה, בשנת 1987, ילדה בת שנתיים בשם ג'סיקה מקלאור נפלה לתוך באר צרה בבית דודתה שבטקסס. המקרה של ג'סיקה נגע לליבם של האמריקאים ובעוד שצוותי חילוץ והצלה, חובשים ומתנדבים עבדו להצלתה, גויסו תוך 58 שעות 700,000 דולר. גם לאחר שחרורה מבית החולים, משפחת מקלור קיבלה מתנות מהציבור הרחב. כמו כן, פורסמו כתבות רבות על המקרה ואף הופק סרט שגולל את פרטי האירוע. באופן דומה, מצוקתו של ילד פצוע בשם עלי עבאס, כבשה את התקשורת באירופה במהלך העימות בעיראק וכשלוש מאות אלף פאונד גויסו במהירות על מנת להעניק לו טיפול רפואי – סכומי כסף שיכלו לסייע לאלפי ילדים אחרים[4].
הסברים פסיכולוגיים לאפקט
מספר הסברים מופיעים בספרות המחקרית לאפקט הקורבן המזוהה[5]:
- קרבה: סמיכות לקורבן, הן גופנית והן פסיכולוגית, עשויות להשפיע על ההתנהגות שלנו. בני אדם חשים קרבה לבני משפחתם, לחברי קבוצתם ולאנשים שדומים להם. בהתאם לכך, סביר שאדם יעזור לשכן שלו שפוטר מעבודתו מאשר לחסר בית שזקוק לכסף במידה רבה יותר.
- מוחשיות: קורבנות מזוהים באופן חד וברור יותר מקורבנות סטטיסטיים, בעיקר כאשר ישנם פרטים מדויקים עליהם כגון: תמונות, מידע על המשפחה וכדומה. כך לדוגמה, כאשר מספרים לאדם על ילדה שנפגעה הוא מקבל תיאור עמום של האירוע והמנגנון הרגשי שלו לא מופעל. לעומת זאת, תיאור מדויק של פרטי האירוע, היכן נפגעה ובאיזו מידה היא סובלת יוביל להזדהות רבה יותר ולצורך מיידי לפעול למענה.
- אפקט הטיפה בים: האמונה האישית של האדם ביכולת שלו לעזור לקורבנות של טרגדיה. לעיתים, אנשים חשים כי גם רמת מעורבות עמוקה עם הקורבן, עשויה להציל מעט מאוד אנשים, בעוד שמיליוני אנשים אחרים ימשיכו לסבול. לאור התחושה הזו ובהתחשב בתרומה הקטנה שהאדם מסוגל להעניק, ייתכן כי הוא ינטרל את הרגש שהתעורר בו ויחוש כי אין טעם לסייע.
- אשמה: ההתייחסות לקורבן מזוהה נעשית לאחר שהמקרה התרחש. כתוצאה מכך, אנשים ירגישו יותר אשמה ואחריות במקרים אלו. לעומת זאת, בחשיפה לקורבנות סטטיסטיים אנשים חשים פחות אשמה מכיוון שבלתי אפשרי עבורם לקבל אחריות על כל הטרגדיות שעלולות להתרחש.
- ייצוגיות: אנשים חשים דאגה כלפי קורבנות כאשר קבוצת השייכות שלהם נהיית קטנה יותר. כך לדוגמה, מחלה שהורגת מאה אנשים מתוך מאה נחשבת כאסון, אך מחלה שהורגת מאה אנשים בכל המדינה נתפסת כמטרידה פחות. קורבנות מזוהים מייצגים את האחוז הגבוה ביותר של ריכוז סיכון, מפני שהם הופכים להיות קבוצת הייצוג של עצמם. לכן, קיים סיכוי גדול יותר שאנשים יתרמו לקורבנות מזוהים.
גורמים ממתנים
אמפתיה והתנהגות אלטרואיסטית
אמפתיה היא המנגנון האידיאלי לתכונת האלטרואיזם – המוטיבציה לעזור לקורבן והנכונות לתרום לו, בעקבות התגובה שלנו לכאבו של אחר, צרה או מצוקה[6]. תנאי הכרחי להתעוררות של אמפתיה הוא אימוץ נקודת מבטו של האחר, כלומר: היכולת לדמיין איך האדם תופס את המצב וכיצד הוא מרגיש כתוצאה מכך. נמצא כי בני האדם נוטים לאמץ את נקודת מבטו של האחר כאשר הקורבן שהם רואים מזוהה לעומת מצב בו הוא אינו מזוהה[7]. לפיכך, סביר כי לאור קורבן מזוהה תתעורר אמפתיה רבה יותר שתייצר נכונות לתרום ולסייע לו.
קטגוריזציה חברתית
קטגוריזציה חברתית היא שייכות הקורבן לקבוצה חברתית כלשהי והשתייכות התורם הפוטנציאלי לאותה קבוצה או לקבוצה אחרת[8]. הנכונות לעזור לאחר מושפעת מקטגוריזציה חברתית, כך שאנשים נוטים לעזור לאלה שהם תופסים כדומים להם בכלל ובשעת חירום, כולל אסונות טבע, בפרט. במחקר שבחן האם השפעת הייחודיות של קורבנות מזוהים קיימת גם מעבר לגבולות של קבוצת שייכות, נמצא כי תפיסת נקודת המבט ותחושות הכאב תלויות במרחק הפסיכולוגי הקיים בין התורם לבין הקורבן. כך, שככל שהמרחק הפסיכולוגי עולה, התורם יאמץ פחות את נקודת מבטו של הקורבן ויעבד את המידע ברמה מופשטת יותר. בהתאם לכך, בעוד שמקרים של קורבנות השייכים לקבוצה החברתית של תורמים מעובדים באופן רגשי, מקרים של קורבנות שאינם קרובים לתורמים פסיכולוגית מעובדים באופן מופשט ומעוררים פחות אמפתיה. בסדרת מחקרים נמצא כי הזדהות עם הקורבן מובילה להגדלת העזרה רק כאשר הקורבן הוא אדם בודד שנתפס כשייך לקבוצה החברתית של התורם. כלומר, אנשים נדיבים יותר כאשר הקורבן יחיד, מזוהה ושייך לקבוצת הלאום שלהם. מכאן שישנה השפעה רגשית ישירה שמעורבת בתהליכי קבלת החלטות ומשליכה על תגובות התנהגותיות. באופן ספציפי, אנשים מסוגלים לחוות הזדהות עם אדם שאינו מוכר או קשור ישירות אליהם. עם זאת, אלטרואיזם הוא אמנם בעל עוצמה רבה אך מוגבל לסוגי אינטראקציות מסוימות בעולם[9].
עזרה ליחיד מול עזרה לקבוצה
אפקט הקורבן המזוהה תקף רק לאינדיבידואלים מזוהים ולא לקבוצת אנשים. כלומר, קבוצת קורבנות מזוהים אינה מעוררת יותר רצון לסייע מקבוצת אנשים שאינם מזוהים. במחקר שאלו משתתפים כמה כסף הם היו מוכנים לתרום לילד חולה אנוש או לקבוצה של שמונה ילדים חולים. מצאו כי בעוד שפרטי זיהוי של הילד הגדילו את סכום התרומה, זיהוי של קבוצת ילדים לא הגדיל. זאת משום שקבוצת קורבנות נתפסת כיותר רחוקה פסיכולוגית מקורבן בודד ולכן אינה מעוררת תחושת אמפתיה דומה[10][11].
הטרמה רגשית לעומת הטרמה רציונלית
על פי ההיגיון, הדבר הנכון ביותר הוא לסייע למספר גדול של אנשים ולתרום בהתאם להיקף הבעיה ושיעורה. עם זאת, אפקט הקורבן המזוהה מציג תופעה בה אנשים תורמים לקורבן יחיד בשל הרגש העוצמתי שמתעורר בהם. במחקר שבחן את ההשפעה של חשיבה רציונלית לעומת חשיבה רגשית נמצא כי בעוד שהפעלה מכוונת של רגשות (הטרמה רגשית) עודדה תרומה רבה יותר לקורבן המזוהה על פני קורבנות סטטיסטיים; הפעלה מכוונת של ההיגיון (הטרמה רציונלית) עודדה תרומה נמוכה בשני המקרים. כלומר, הפעלה של ההיגיון מפחיתה את היכולת לחוש חמלה ולהתנהג בצורה פחות אכפתית ואלטרואיסטית[12].
קישורים חיצוניים
- דן אריאלי, למה אנחנו אדישים לסבל של רבים?, באתר ynet, 1 במאי 2011
- שמעון כהן, מחקר: תורמים יותר לקורבן ספציפי, באתר ערוץ 7, 11 במאי 2011
הערות שוליים
- ^ (2007) Small, D. A., Loewenstein, G., & Slovic, P, . Sympathy and callousness: The impact of deliberative thought on donations to identifiable and statistical victims, Organizational Behavior and Human Decision Processes
- ^ The upside of irrationality, New York: HarperCollins., 2010
- ^ Schelling, T. C. (1968), “The Life You Save May Be Your Own,” in Samuel Chase, Problems in Public Organizational Behavior and Human Decision Processes
- ^ Small, D. A., & Loewenstein, G. (2003)., S Helping a victim or helping the victim: Altruism and identifiability., Journal of Risk and Uncertainty
- ^ Jenni, K., & Loewenstein, G. (1997)., Explaining the identifiable victim effect., Journal of Risk and Uncertainty
- ^ Davis, M. H. (1994)., Empathy: A social psychological approach., Westview Press
- ^ Kogut, T., & Ritov, I. (2007)., “One of us”: Outstanding willingness to help save a single identified compatriot., Organizational Behavior and Human Decision Processes.
- ^ Tajfel, H., Billig, M. G., Bundy, R. P., & Flament, C. (1971)., Social categorization and intergroup behaviour.., European journal of social psychology
- ^ Kogut, T., & Ritov, I. (2007)., “One of us”: Outstanding willingness to help save a single identified compatriot. 104(2), 150-15., Organizational Behavior and Human Decision Processes
- ^ Kogut, T., & Ritov, I. (2005a)., The ‘‘Identified Victim Effect’’: An identified group, or just a single individual?’’., Journal of Behavioral Decision Making
- ^ Kogut, T., & Ritov, I. (2005b)., The singularity effect of identified victims in separate and joint evaluations., Organizational behavior and human decision processes.
- ^ Small, D. A., Loewenstein, G., & Slovic, P. (2007)., Sympathy and callousness: The impact of deliberative thought on donations to identifiable and statistical victims., Organizational Behavior and Human Decision Processes
