אפרו-מקסיקנים
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 1,381,853 מיליון לשנת 2015 | |
| שפות | |
| ספרדית מקסיקנית (אנ') | |
| דת | |
| רוב קתולי ומיעוט פרוטסטנטי |
אפרו-מקסיקנים הם מקסיקנים ממוצא אפריקאי, צאצאיהם של העבדים האפריקאים אשר הובאו למקסיקו כחלק מסחר העבדים הטרנס-אטלנטי. מקסיקו, כקולוניה של האימפריה הספרדית, היוותה מוקד מרכזי לשליחת עבדים במאות ה-16 וה-17 ואליה הגיעו מספר העבדים הגבוה ביותר באמריקה אשר הועברו מחופיה למדינות שונות באמריקה הדרומית והצפונית. אוכלוסייה זו התערבבה ונטמעה במשך השנים והיום היא מהווה חלק מהערבוב הגזעי המרכיב את אוכלוסיית מקסיקו הנוכחית.[1]
ייצוגם של האפרו מקסיקנים בספרות ובמחקר לוקה בחסר בשל בעיית הקטגוריות הגזעיות והמסטיסו. המסטיסו הוא הערבוב הגזעי המאפיין מדינות שונות באמריקה הלטינית, הנוצר כתוצאה מנישואים בין גזעים שונים אשר חיו באזורים אלו. הקבוצות המרכיבות את הערבוב הגזעי הן הלבנים, האינדיאנים והאפריקאים אולם כאשר מדברים על ה'מסטיסו' הכוונה היא לערבוב בין אינדיאנים ולבנים. לאחר האיסור על העבדות, מדינות רבות באמריקה הלטינית השתמשו בערבוב זה כסוג של אידאולוגיה על מנת ליצור חברה שוויונית המורכבת מגזעים שונים[1]. בשל תרבות המסטיסו העומדת בבסיס האומה המקסיקנית והמהווה חלק אינטגרלי מזהותה, אוכלוסיות שונות לא שימרו את ייחודיותן מתוך האמונה של חברה חדשה ומעורבת. כתוצאה מכך, קיימות קטגוריות גזעיות רבות אשר מעלות קשיים בניהול האוכלוסייה המקסיקנית.[2]
חלק מקשיים אלו הוא באופן המעקב על הגזעים והתרבויות השונות המגדירות אותה כיוון שיש סקאלה שלמה של הגדרות צבע ומוצא בה אנשים יכולים למקם עצמם.
עבדות ותקופה קולוניאלית
שחורים הגיעו לראשונה למקסיקו בתחילת המאה ה-16, כאשר הגברים הובאו כעבדים והנשים כמשרתות על ידי הקולוניה הספרדית. הראשון מביניהם היה חואן קורטז, אשר הובא למקסיקו בשנת 1519.[2] השחורים הובאו כעבדים לאמריקה הלטינית, כיוון שלא ניתן היה להפוך את אוכלוסיית הילידים במקום לעבדים בשל מוות ממחלות אשר הובאו מהעולם החדש או בריחתם מהעבודה.[3]
מקסיקו הייתה מוקד מרכזי בעולם החדש אליו הגיעו עבדים טרם שליחתם לחלקים אחרים באמריקה הלטינית והקריביים. ניתן לחלק את תקופת עבדות השחורים במקסיקו לשלוש תקופות מרכזיות: 1519–1780: העבדים השחורים הובאו על ידי הכיבוש הקולוניאלי הספרדי, ותקופת העבדות הסתיימה עם מגפת הטיפוס. כמחצית מכלל אוכלוסיית העבדים אשר הובאו לעולם החדש הגיעו למקסיקו אשר היוותה מדינת ציר מרכזית ממנה יוצאו עבדים לכלל מדינות אמריקה הלטינית. בתקופה זו, אוכלוסיית השחורים גדלה בעוד שאוכלוסיית הילידים הצטמצמה.
1580–1650: עלייה גבוהה בדרישה לעבדים אפריקאים. הבאת העבדים השחורים מאפריקה גדלה באופן משמעותי (30–45 אלף עבדים בשנה). האוכלוסייה האפריקאית גברה במספרה באופן משמעותי על אוכלוסיית הלבנים במקסיקו.
1650–1827: ירידה בסחר בעבדים ובעבדות עצמה. אוכלוסיית הילידים השתקמה והחלה לצמוח אוכלוסייה חדשה שלימים נקראה מסטיסו.[3] במקסיקו הקולוניאלית ('ספרד החדשה') מספרם של האפריקאים אף גבר על זה של האירופאים.[1]
הכיבוש הקולוניאלי לא החזיק רשומות בנוגע לצמיחת האוכלוסייה השחורה במקסיקו בין המאה ה-16 ל-17.[4] עם זאת, מוערך כי במקסיקו במאה ה-16 היו כ-60 אלף עבדים ממוצא אפריקני. לקראת סוף המאה ה-18, האפרו-מקסיקנים הפכו לזניחים בתוך ערבוב הקבוצות אשר הרכיבו את המסטיסו. ב-1830 מקסיקו הוציאה את סחר העבדים מחוץ לחוק, וקהילת האפרו-מקסיקניים הוכרה באופן רשמי כחלק מאוכלוסיית המסטיסו.[2] לפי רישומים מ-2005, ניתן לראות שההתייחסות לאוכלוסייה השחורה מבחינת רישומים מדיניים היא בהתמקדות על היותם סוטים מהחברה (פושעים, מסוכנים), התייחסות זו משמרת שליטה חברתית וכלכלית קולוניאלית.[2]
דמוגרפיה
באופן מסורתי, החל מן התקופה הקולוניאלית, שחורים התגוררו בשלושה אזורים במקסיקו: המדינות המקסיקניות בצפון, כגון קואווילה (Coahuila) וצ'יוואווה (Chihuahua), וראקרוס (Veracruz) וחוף האוקיינוס השקט ובמיוחד בקוסטה צ'יקה (Costa Chica). כיום, ישנם רק כמה אזורים במקסיקו עם נוכחות שחורה בולטת. רוב השחורים מתגוררים במדינת וראקרוס, על חוף האוקיינוס האטלנטי, או ב-200 הקילומטר שנמתחים בין אקפולקו (Acapulco) שבמדינת גררו (Guerrero), לפוארטו אנחל (Puerto Angel) שבמדינת אואחאקה (Oaxaca), אזור הידוע כקוסטה צ'יקה.[1]
אוכלוסייה אפרו-מקסיקנית בצפון מקסיקו
השחורים במדינות הצפון היו עבדים שנמלטו או שחורים חופשיים שהיגרו מארצות הברית לצפון מקסיקו במאה ה-19 משום שאסרו שם על עבדות.[1] קבוצה אחת כזו הייתה ה"מאסקוגוס" (Mascogos), שלוחה של סמינולים (Seminoles) שחורים, במקור מפלורידה, שהיו עבדים נמלטים ושחורים חופשיים שהתמזגו עם ילידי Seminole, שהם אינדיאנים. רבים מאלה התיישבו בתוך ומסביב לעיר של אל נסימיינטו (El Nacimiento) במדינת קואווילה, שם צאצאיהם עדיין מתגוררים.[5]
אוכלוסייה אפרו-מקסיקנית בווראקרוס
רבים מהמחקרים על השחורים של מקסיקו התבססו על האוכלוסייה השחורה שחיה באותה המדינה. וראקרוס נשארה בדמיון האומה המקסיקנית המדינה השחורה ביותר ורבים לא חושבים על השחורים המתגוררים בה כמקסיקנים אמיתיים. אולי בגלל הקרבה של המדינה לקובה או לאיים קריביים אחרים, השחורים נחשבים בעיקר למהגרים או לצאצאיהם של מהגרים.[1] כאשר מתמקדים בעיר שקיימת במדינה זו, בשם "הנמל של וראקרוס" (the Port of Veracruz) שידועה גם כווראקרוס בלבד, ניתן לראות את חשיבותה ההיסטורית כאתר עיקרי של עבדות אפריקאית ואת הקשר שלה לקאריביים. הנמל שקיים בעיר זו היה פעם הנמל העשיר ביותר בתוך האימפריה הספרדית הקולוניאלית ונמל הכניסה העיקרי המשלב את העבדים האפריקאים בעבודה במטעים. כמו כן, הוא יצר שרשרת מסחרית בין מקסיקו, האיים הקאריביים, קולומביה, ונצואלה ופנמה. העיר, שמהווה עיר כניסה למהגרים ומטיילים מהקאריביים, אירופה, אפריקה ואסיה, סיפקה מקום אסטרטגי להתיישבות של קולוניות זרות. קרבתה של העיר לקובה יצרה קשר חזק בין שני המקומות, כאשר הנמלים בערים וראקרוס והוואנה היו קשורים ביניהם במסחר, תרבות, ותנועות הגירה אנושית. דוגמאות לקשר החזק ניתן לראות בכך שבתחילת 1800, קובנים רבים הזדהו עם התנועה לעצמאות ששכנה בווראקרוס, ובמהלך המלחמות הקובניות לעצמאות מספר פליטים קובנים נמלטו לעיר זו.[6]
אוכלוסייה אפרו מקסיקנית בקוסטה צ'יקה
לאורך החוף הדרומי של מקסיקו בדרום האוקיינוס השקט שוכן האזור המכונה בדרך כלל "קוסטה צ'יקה" שמורכב מהמדינות המקסיקניות של גררו ואואחאקה[2], שם לתושביה השחורים יש היסטוריה שונה. דיווחים שונים על הנוכחות האפריקאית באזור מספרים על ספינת עבדים אשר התרסקה לא הרחק מן החוף ושנוסעיה שחו לאדמה ויצרו לעצמם שם חיים כשהם משלבים את המסורות האפריקניות שלהם עם המנהגים המקומיים.[1]
פדרו באניוס (Pedro Baños), חוקר ששייך לארגון "מקסיקו השחורה" (México Negro), אומר שהאפריקאים הראשונים הגיעו לקוסטה צ'יקה בפינה הדרומית-מערבית של מדינת אואחאקה לפני 470 שנה כעבדים שהובאו לקטוף כותנה. לטענתו, רבים מתו ממחלה עם הגעתם. כמו כן, הוא טוען כי האפריקנים שהגיעו לאזור זה היו בעיקר מקונגו, מוזמביק ואנגולה.[7] באזור קוסטה צ'יקה ישנן עיירות שידועות בפי אנשי האזור כ"פואבלוס נגרוס" (pueblos negros) כגון קוראלרו (Corralero) ואל סירואלו (El Ciruelo) שנמצאות במדינת אואחאקה וקואחיניקואילאפה (Cuajinicuilapa) שנמצאת במדינת גררו, שכן אחוז ניכר מהאוכלוסייה שלהן הוא ממוצא אפריקאי. מבודדים במידה רבה, השחורים באזור קוסטה צ'יקה הצליחו לשמור על סגנון חיים דומה לזה של הוריהם וסביהם. כדי לכלכל את עצמם, הם עוסקים בעיקר בדיג וגידול בעלי חיים. בנוסף, בשנים האחרונות יש פרץ של עניין של אפרו-מקסיקנים המתגוררים באזור בריקודים מסורתיים הקשורים לקבוצה זו. עיירות רבות בקוסטה צ'יקה כגון קוייאנטס (Collantes) עדיין רוקדות את "ריקוד השדים" (La Danza de los diablos), ריקוד אשר נושא דמיון לריקודים שבוצעו במערב אפריקה, שם הגברים לובשים תחפושות ראוותניות, כולל מסכות.[1]
הכרה וייצוג
לאחר שנת 1821, כשמקסיקו קיבלה עצמאות מספרד, הסתיימו ההבחנות המשפטיות הנוגעות לגזע. בשלב זה הונח כי האוכלוסייה השחורה "נעלמה" באמצעות אינטגרציה טבעית עם האוכלוסייה הרחבה. האידאולוגיה הפוסט-מהפכנית של מקסיקו בתחילת המאה ה-20 חיזקה את נרטיב היעלמותה של האוכלוסייה השחורה במקסיקו. אידאולוגיה זו קידמה את האדם המעורב מבחינה גזעית (מסטיסו) כמקסיקני האופייני והקלאסי. בעשותה כן, היא לא רק פיארה את המסטיסו אלא ביקשה להטמיע את המרכיבים הילידיים והאפריקנים של אוכלוסיית מקסיקו באמצעות אינטגרציה. המחיקה של האלמנט האפריקני במקסיקו המשיכה גם כן בעשורים הבאים.[6]
בעבר, לא היה ברור בדיוק כמה אפרו-מקסיקנים חיים בקוסטה צ'יקה או בשאר חלקי הארץ, כי השחורים לא נחשבו מיעוט מובחן על ידי הממשלה הפדרלית. לפי עדויות מנהיגי הקהילה וחבריה, לרוב מתעלמים השירותים הממשלתיים מאפרו-מקסיקנים, הם נדחקים לשוליים על ידי עמדות גזעניות ונדחקים לחיים של עוני ושל חוסר ידיעת קרוא וכתוב בשולי החברה. את האפליה וההתעלמות של הממשלה מקבוצה זו ניתן לראות בציטוטה של אישה המתאר את חוסר ההכרה בהם: " אם אבות אבותינו נלחמו למען השגת העצמאות, למה זה שההיסטוריה המקסיקנית אינה מזהה אותנו בספרי הלימוד? זה רק עוד סוג של אפליה נגד שחורים וזה גורם לנו להרגיש רע לדעת שאין לנו מקום בהיסטוריה".[7]
התעלמו במידה רבה מאוכלוסיות ממוצא אפריקני עד סוף המאה ה-20, כאשר המנהל הכללי של תרבויות עממיות (Dirección General de Culturas Populares) השיק את התוכנית הלאומית של "השורש השלישי שלנו" (Nuestra Tercera Reíz), תוכנית שהתבססה על התרומה ההיסטורית של עבדים וצאצאיהם לתרבות המקסיקנית הלאומית ושמטרתה הייתה להכיר במורשת התרבות האפריקאית של אמריקה הלטינית.
השיח הילידי השתנה במהלך השנים 1980–1990, ועורר דיונים ותוכניות שהוגדרו סביב תפיסות של כבוד למגוון התרבותי. אף על פי כן, השינוי החוקתי של 1992, שהכיר בהרכב הרב-תרבותי של האומה, לא עורר רפורמות חוקיות בנושא זה.[8] רגשות חדשים של גאווה על היותם מיעוט ניתן לראות בהתנגדות האפרו-מקסיקנית לזרים המכתיבים כיצד הם צריכים לנהל את הארגונים שלהם. לאחר שראו צורך בארגון המעודד גאווה בתרבות האפרו-מקסיקנית, האב גלין ג'מוט (Glyn Jemmott), יחד עם פעילים נוספים, הקים את הארגון "מקסיקו השחורה" בשנת 1997. הארגון הוא קול פעיל לקידום האינטרס של אפרו מקסיקנים באזור קוסטה צ'יקה מאז הקמתו. בנוסף על כך, הארגון עובד כדי לעזור לאפרו-מקסיקנים ללמוד על המורשת שלהם ופועל גם כדי לעזור לקהילה השחורה לזהות את זכויותיה ולאמץ את זהותה התרבותית.[1]
אישים מפורסמים
גאספר יאנגה
גאספר יאנגה (Gaspar Yanga) נולד ב-14 במאי 1545, תאריך מותו אינו ידוע. הוא היה ידוע הוא כמנהיג אחד ממרידות העבדים הראשונות, ולאחר מכן כמנהיג הקהילה האפריקאית ליד אזור וראקרוס מקסיקו, בזמן תקופת ספרד הקולניאלית. לפי השמועות, יאנגה הוא נצר למשפחת מלוכה במדינת גאבון (Gabon) באפריקה המערבית. משם הוא נחטף ויובא לעבוד בשדות סוכר בווראקרוס. ב-1570, יאנגה ומספר עבדים נוספים נמלטו להרים ליד קורדובה (Córdoba), שם הקימו מאחז ששרד כ-40 שנה כנגד האיום של שלטונות ספרד הקולוניאלית. יאנגה וקבוצתו, הסימרונס (cimarrónes), פשטו ושדדו שיירות מסע בין וראקרוס למקסיקו סיטי. ב-1609 שלחו שלטונות ספרד הקולוניאלית צבא על מנת להילחם ולהשמיד את המאחז אותו הקים יאנגה. המאחז בפיקודו של יאנגה הביס את הצבא, ואילץ את השלטונות לפתוח במשא ומתן במטרה להעניק למאחז סטטוס חוקי, ולתושביו סטטוס של אנשים חופשיים. ב-1618 המשא ומתן צלח, והמאחז הוכרז כמושב חוקי בשם סאן לורנסו דה לוס נגרוס (San Lorenzo de Los Negros).[9]
אלברו קארייו אלארקון
אלברו קארייו אלארקון (Álvaro Carrillo Alarcón), מוזיקאי מפורסם אשר נולד בעיר סאן חואן ב-2 בדצמבר 1921, להורים ממוצא אפרו-מקסיקני ומסטיסו. הוא נפטר ב-3 באפריל 1969, בתאונת דרכים. אלארקון אשר כתב ופרסם יותר מ-300 שירים, ביניהם "השקר" (La Mentira), "קצת יותר" ו"אור הירח". אלארקון נודע בעיקר בכישרון ההלחנה שלו, בסגנון מוזיקה האופייני לאזור של קוסטה צ'יקה.[10]
אישים נוספים - ערכים באנגלית
- ג'ין דוברגר (Jean Duverger) – רקדן וזמר (Mexico-born)
- אברהם לבוריאל - מוזיקאי
- Johnny Laboriel ג'וני לאבוריאל – זמר רוק[11]
- en:Vicente Guerrero וינסנטה גררו (Vicente Guerrero) - אפרומסטיסו, נשיא מקסיקני לשעבר ואבולישניסט[12]
- חואקין הנדריקס דיאס (Joaquín Hendricks Díaz) – מושל קינטנה רו לשעבר
- פידל הררה (Fidel Herrera) – מושל וראקרוס לשעבר
- רנה חוארס סיסנרוס (René Juárez Cisneros) – מושל גררו לשעבר
תרבות
רוב תרבותם של האפרו-מקסיקניים הוטמעה והשתלבה עם התרבות המקומית בשל השפעות של האוכלוסייה המקומית וכן אידאולוגיית המסטיסו אשר כוננה על ידי השלטונות. עם זאת, מספר היבטים ייחודיים בתרבות האפריקנית נשמרו בתחומים שונים.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 Ariane Tulloch. Afro-Mexicans: A short study on Identity (PDF) (MA). University of Kansas. נבדק ב-27 באפריל 2012.
{{cite thesis}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 White, Kelvin L. (2009). "Meztizaje and remembering in Afro-Mexican communities of the Costa Chica: implications for archival education in Mexico". Archival Science. Springer Nature. 9 (1–2): 43–55. doi:10.1007/s10502-009-9102-5. ISSN 1389-0166.
- ^ 3.0 3.1 Simms, Ellen Y. (2008). "Miscegenation and racism: African-Mexicans in colonial Spain". Journal of Pan African Studies. 2 (3): 228–254.
- ^ Vinson, Ben (2005). "Fading from memory: Historiographical reflections on the Afro-Mexican presence". The Review of Black Political Economy. SAGE Publications. 33 (1): 59–72. doi:10.1007/s12114-005-1033-7. ISSN 0034-6446.
- ^ Gonzales, P.; Rodriguez, R. (1996). "African roots stretch deep into Mexico". Mexico Connect.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 Sue, C. (20 בנובמבר 2010). "Racial ideologies, racial-group boundaries, and racial identity in Veracruz, Mexico". Latin American and Caribbean Ethnic Studies. 5(3): 273–299. doi:10.1080/17442222.2010.513829.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 7.0 7.1 “Black Oaxacans Demand Recognition
- ^ Hoffmann, O; Rinaudo, C (2014). "The Issue of Blackness and Mestizaje in Two Distinct Mexican Contexts: Veracruz and Costa Chica". Latin American and Caribbean Ethnic Studies. 2 (3): 138–155. נבדק ב-18 באוגוסט 2018.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Yanga, Gaspar (c. 1545- ?), The Black Past: Remembered and Reclaimed (באנגלית)
- ^ "Alvaro Carrillo Alarcón". אורכב מ-המקור ב-2018-03-26. נבדק ב-18 באוגוסט 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2014-12-18. נבדק ב-2011-02-06.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Vincent, Theodore G (2001). The Legacy of Vicente Guerrero, Mexico's First Black Indian President. University Press of Florida. ISBN 978-0-8130-2422-6.
