אריך נאומן
| אריך נאומן במשפטי נירנברג |
אריך נאומן (בגרמנית: Erich Naumann; 29 באפריל 1905 - 7 ביוני 1951) היה פושע מלחמה גרמני-נאצי במלחמת העולם השנייה. שירת ב-אס אס בדרגת בריגדפיהרר (Brigadeführer), וכיהן כמפקד איינזצגרופה B (Einsatzgruppe) וה-Bds, וכן כמפקד משטרת הביטחון הנאצית בהולנד.
ביוגרפיה
נאומן נולד בעיר מייסן, במדינת סקסוניה, אשר בגרמניה. בגיל 16 נשר מבית הספר והתקבל לעבודה במשרד פרסום בעיר מגוריו - מייסן. בנובמבר 1929, הצטרף למפלגה הנאצית, (מס' 170257), ובשנת 1933 הצטרף לשורות ה-SA כשוטר במשרה מלאה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1935 הצטרף ל-SD. ב-1 בנובמבר 1941, הצטרף ל-SS כמפקד יחידה באיינזצגרופה B, שמנתה 655 לוחמים ופעלה כיחידה משטרתית בבלארוס ובמחוז סמולנסק, מצפון מערב לעיר מוסקבה.[1] שם היה מקום מושב המטה של יחידה זו.[2] בתפקיד זה שירת נאומן בערך עד פברואר-מרץ שנת 1943. בהצהרתו הסופית לפני מתן פסק הדין במשפטי נירנברג, טען כי פעל בהתאם לנטיותיו הצבאיות. הוא ארגן מתנדבים רוסיים ואוקראינים שילחמו לצד גרמניה, והממונים עליו אישרו את הקמת היחידה. יחידה זו צורפה לאיינזגרופה B ונלחמה נגד הפרטיזנים. במהלך הקרב מול הפרטיזנים, עוטר בצלב הברזל (Iron Cross First Class) (Iron Cross) על אומץ לב וגבורה. בהמשך ההצהרה, הוסיף ואמר, כי הוא מזכיר את העובדה שזכה בעיטור, הואיל והוא גאה בכך.[3]
ב-27 באוגוסט 1943 השתתף אדולף אייכמן, ראש "המחלקה היהודית" בגסטפו, בישיבה במשרדי WVHA. בישיבה זו, סוכם לגרש 2,400 יהודים אסירים ששהו במחנה פיכט. מספר שבועות לאחר מכן, עדיין לא הייתה תגובה מהולנד בעניין זה. ב-20 בספטמבר 1943 קיבל אייכמן מברק בו נאמר שעמדתם של ראוטר ונאומן בעניין, שאין לגרש את יהודי שני המחנות, הואיל והם מהווים כוח עבודה חיוני. ב-5 בנובמבר 1943 שלח אייכמן, לנאומן מברק, בו ביקש להחמיר את תנאי מעצרם של היהודים המוגנים מהולנד, ולוודא שיהודים אלה לא יקבלו ויזות שיאפשרו להם להגר.
שבוע לאחר מכן, השתתף נאומן בישיבות שהתקבלו בהן החלטות, כי יש לגרש קבוצות יהודים אשר תכלולנה: 600 עצורים פליליים - לאושוויץ; 1,300 מיושבי ווסטרבורק - לטרזיינשטט (במאמר מוסגר, חשוב להבהיר כי הרכבת לטרזיינשטט ובה 870 יהודים יצאה ב-18 בינואר 1944. אולם, מכתב בקשת אישור הגירוש שהופנה לארתור זייס-אינקווארט – משפטן אוסטרי, נחתם על ידי נאומן רק אחרי יציאת הרכבת. אישורו של זייס-אינקוורט הגיע כעבור מספר שבועות. אך היה ברור, שכאשר נאומן ואנשיו פסקו שיש לגרש יהודים, זייס-אינקוורט לא יעצור בעדם. עקב כך, התייחסו לאישורו כעניין פורמלי בלבד).[4]
אחרי המלחמה - משפטי נירנברג
במשפטי נירנברג שנערכו לאחר המלחמה, ניסה נאומן להסיר מעצמו את האחריות על פשעי המלחמה שביצע ולהטיל אותם על היטלר ועל המצב בו היה נתון. "לא הייתה לנו ברירה" ו-"רצחנו מתוך הגנה עצמית" הם חלקים מתוך דבריו בעדותו במשפט. הוא הוסיף ואמר "בעבורנו, כחיילים צייתנים, ההחלטה הייתה לא קלה, אבל היה ברור שאנו חייבים לעקוב אחר הפקודות, מהסיבה הפשוטה שחייל במלחמה חייב לציית לפקודות. אם כל חייל היה מציית לפקודות רק לאחר ששקל האם הוא בסדר איתן, אז לא היו יותר חיילים… אני יכול להרגיש חרטה על פשעים שביצעתי בעצמי. אם אני הייתי מוציא לפועל את הרצח ואת הזוועות אז הייתי חייב להרגיש אשמה וחרטה. אם בסך הכול עקבתי אחרי פקודה אז אין לי אשמה בכלל, ואני לא יכול להרגיש חרטה על אשמה שלא קיימת".[5]
במהלך המשפט הכחיש נאומן את האשמה, שהצטרף לשורות הפיקוד של איינזצגרופה B בנובמבר 1941, כנראה לאור העובדה, שהיחידה ביצעה פשעים חמורים. הוא קיווה, שאם יפריך את ההאשמות כלפיו בנידון, יוקל עונשו.
נאומן הסתייג מאשמה זו וטען שהפשעים המוזכרים בוצעו באמצע נובמבר, ואילו המסמכים ביחס לפשעים שהואשם בהם, הונפקו ב-22 בדצמבר - ארבעה- חמישה שבועות לאחר הרצח. לדבריו, הוא עדיין לא פיקד על האיינזצגרופה בתקופה זו. אלא שהתביעה הפריכה את טענותיו בכך, שהוכיחה שלעיתים מסמכים אלה מונפקים כשבועיים לאחר תום המבצע. לפיכך, הוא כבר פיקד על היחידה בתקופה בה בוצעו הפשעים. בנוסף לכך, הוכיחה התביעה, שהוא אכן פיקד על איינזצגרופה B בנובמבר על ידי מספר ראיות:[6]
- רשומות של אנשי ה-SS שהיו בפיקודו של נאומן.
- דוחות המציינים, כי נאומן היה בסמולנסק, מיקום המפקדה של איינזצגרופה B, ב-12 בנובמבר 1941.
- עדויות של יוג'ין סטיימל, אשר פיקד על הזונדרקומנדו 7a (פלוגה באיינזצגרופה B) בהן טען שפגש את נאומן ברוסיה (שם פעלה איינזצגרופה B) באמצע נובמבר.
- מכתב לולדמר קלינגרהוף, מפקד ה"וורקומנדו מוסקבה" (חלק מהאיינזגרופה B), בו הוא מבקש מקלינגהופר להציג את הדברים בעדותו בצורה כזו שתראה כי נאומן התחיל את פיקודו על איינזצגרופה B ב-30 בנובמבר 1941.[6]
בית המשפט לא קיבל את הטענה שהוא "רק ציית לפקודות" והוא נמצא אשם, והוחלט להוציאו להורג בגין פשעים נגד האנושות. הוא נתלה ב-7 ביוני 1951, בכלא לנדסברג, שבגרמניה.[7]
אריך נאומן סיים את חייו ב-7 ביוני 1951 - הוא נתלה, לאחר שהורשע על ידי בעלות הברית בפשעים נגד האנושות.[1]
לקריאה נוספת
- הצהרת הנאשמים במשפטי נירנברג לפני מתן גזר הדין:https://www.loc.gov/rr/frd/Military_Law/pdf/NT_war-criminals_Vol-IV.pdf The texts are taken from Trials of War Criminals Before the Nuernberg Military Tribunals Under Control Council Law No. 10, Vol. 4: United States of America v. Otto Ohlendorf, et. al. (Case 9: 'Einsatzgruppen Case'), US Government Printing Office, District of Columbia: 1950. pp. 384-410.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Electric Zen, Ken Lewis, The Einsatzgruppen - Erich Naumann, 26 במאי 1998 (ארכיון)
- ^ חיים לזר-ליטאי, 31 שנה לתכנית האוואקואציה – 26 שנה לתכנון מנגנון ההשמדה, באתר חיים לזר, מתוך פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מס' 1, ניסן, תשכ"ז, ניסן תשכ״ז (ארכיון)
- ^ David Thompsom, NMT final statements of the Einsatzgruppe defendants, Axis History Forum, 22 ספטמבר 2004 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ יעקב לזוביק, הביורוקרטים של היטלר משטרת הביטחון הנאצית והבנליות של הרשע, מאגנס, 2001, עמ' 122, 146-145, 231
- ^ Richard Rhodes, Masters of Death: The SS-Einsatzgruppen and the Invention of the Holocaust, Vintage, 2003, עמ' עמודים 221-222
- ^ 6.0 6.1 Ken Lewis, NMT II CASE 9 - Individual Judgement, 7 באפריל 1998(הקישור אינו פעיל)
- ^ Richard Rhodes, Masters of Death: The SS-Einsatzgruppen and the Invention of the Holocaust, Vintage, 2003, עמ' 175
