ארנסט טרוברידג'
| לידה |
המפסטד, לונדון, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
ביאריץ, צרפת  |
| דרגה |
 אדמירל |
אדמירל סר ארנסט צ'ארלס תומאס טרוברידג', KCMG, CB, MVO (באנגלית: Sir Ernest Charles Thomas Troubridge; 15 ביולי 1862 – 28 בינואר 1926) היה קצין של הצי המלכותי ששירת במהלך מלחמת העולם הראשונה.
טרוברידג' נולד למשפחה בעלת קשרים צבאיים משמעותיים, כאשר כמה מאבותיו היו קציני צי מכובדים. גם הוא פתח בקריירה בצי, עלה בסולם הדרגות במהלך התקופה הוויקטוריאנית המאוחרת, ופיקד על ספינות בים התיכון. הוא שימש כנספח ימי למספר מעצמות, כולל האימפריה היפנית במהלך מלחמת רוסיה–יפן. הוא בילה זמן מה מיד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה כקצין מטה וסייע בעריכת תוכניות אסטרטגיות שיאומצו במקרה של מלחמה, אם כי אלה נדחו מאוחר יותר. הוא חזר לשירות ימי ממש לפני פרוץ המלחמה, ופיקד על שייטת סיירות בים התיכון בדרגת אדמירל משנה. כאן נפגעה הקריירה המבטיחה שלו בעקבות האירועים סביב המרדף אחר שתי ספינות מלחמה גרמניות, SMS גבן ו-SMS ברסלאו. למרות שספינות המלחמה הגרמניות יצאו מהטווח של טרוברידג', הוא התכוון לרדוף אחריהן, אך שוכנע אחרת על ידי קפטן הדגל שלו ואיפשר להן לברוח לקונסטנטינופול. הוא והקפטן שלו זכו לביקורת חריפה על כישלונם ליירט את הספינות הגרמניות, במיוחד כאשר נראה לאחר מכן כי הם הפכו למשפיעים בהחלטה הטורקית להיכנס למלחמה. טרוברידג' הועמד לדין צבאי ולמרות שזוכה, המוניטין שלו נפגע.
לטרוברידג' מעולם לא היה פיקוד ימי נוסף, אבל הוא כן פיקד על יחידות צי ושייטות על הדנובה במהלך המערכות בבלקן, וזכה בכבודו של יורש העצר הסרבי אלכסנדר. לאחר המלחמה שירת בוועדת הדנובה והועלה לדרגת אדמירל, אך לא זכה בכבוד האדמירליות. הוא בילה מספר שנים כנשיא הוועדה, פרש ב-1924 ומת ב-1926. הוא התחתן פעמיים.
ביוגרפיה
משפחתו וראשית חייו
ארנסט טרוברידג' נולד בהמפסטד, לונדון, ב-15 ביולי 1862, והיה בנם השלישי של סר תומאס סנט וינסנט הופ קוקרן טרוברידג' ואשתו לואיזה ג'יין (לבית גורני, אחייניתה של אליזבת פריי, הקווייקרית ורפורמת הכלא).[1][2] תומאס טרוברידג' שירת בצבא במהלך מלחמת קרים, ואיבד את רגלו הימנית ואת כף רגלו השמאלית בקרב אינקרמן.[1] למשפחה הייתה מסורת ימית חזקה במיוחד, סבא רבא של ארנסט, סר תומאס טרוברידג', הברונט הראשון, לחם לצד נלסון בקרב כף סנט וינסנט, בעוד שסבו, סר אדוארד טרוברידג', הברון השני, היה גם אדמירל.[1] ארנסט היה גם קרוב יותר לאדמירלים סר אלכסנדר קוקרן ותומאס קוקרן, לורד קוקרן.[1] ארנסט טרוברידג' למד לזמן קצר בקולג' וולינגטון לפני שהצטרף לצי המלכותי ב-1875.[1][2] הוא למד בקולג' הצי המלכותי בדארטמות' כצוער ימי, ועד 1884 הועלה לדרגת לוטננט. במהלך שירותו בצי הוענקה לו מדליית הכסף של האגודה המלכותית האנושית, כאשר בשנת 1888 הציל את חייו של ימאי צעיר שנפל מסיפון בלילה בזמן שספינתם הייתה במפרץ סודה, כרתים.[1]
עלייתו בסולם הדרגות
טרוברידג' הועלה לדרגת קומנדר ב-1895, כששירת עם צי הים התיכון על סיפון אוניית הדגל של סגן מפקד הצי, אה"מ רוונג', בתחילה אדמירל משנה סר רוברט האריס, ומאוחר יותר אדמירל משנה סר ג'רארד נואל. הוא הועלה לדרגת קפטן ב-17 ביולי 1901 והמשיך לשמש כנספח ימי למספר מעצמות, בתחילה בווינה, ומשנת 1902 במדריד.[1][2] הוא הפך לנספח ימי בטוקיו מאוחר יותר ב-1902, ושימש ככזה עד 1904. עם פרוץ מלחמת רוסיה–יפן הוא יצא לים עם ספינות המלחמה היפניות ונכח בקרב על מפרץ צ'מולפו ובפעולות הבאות מול פורט ארתור.[1] לאחר סיום המלחמה הוענק לטרוברידג' על ידי היפנים עיטור מסדר השמש העולה, בעוד שהממשלה הבריטית מינתה אותו לעמית מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש וחבר במסדר הוויקטוריאני המלכותי.[1] הוא קיבל את הפיקוד על אוניית המערכה אה"מ קווין, ושימש כקברניט הדגל של מפקד צי הים התיכון, אדמירל סר צ'ארלס דרורי.[1][2]
לאחר סיום תפקיד זה בילה טרובריג' את השנים בין 1908 ל-1910 כקומודור בפיקודו על בסיס הצי המלכותי בצ'טהם, ובשנת 1910 הפך למזכיר הצי הפרטי של הלורד הראשון של האדמירליות. עד 1911 היה זה רג'ינלד מק'קנה, ובאותה שנה ירש אותו וינסטון צ'רצ'יל.[2] טרוברידג' הועלה לדרגת קצין דגל במרץ 1911 עם קידומו לאדמירל משנה, וב-1912 הפך לראש מטה המלחמה.[1][2] בתקופתו במטה המלחמה היה מעורב בעריכת תוכניות לאסטרטגיה ימית במקרה של מלחמה. התוכניות, שכללו הקמת צי אדיר של ספינות מלחמה במימי בריטניה, עוררו ביקורת מצד מספר קציני צי, ולבסוף הוכחו כלא תקינות בסדרה של תרגילים ותמרונים ימיים בקיץ 1912.[3] צ'רצ'יל דאג שטרוברידג' יעזוב את תפקידו בסוף השנה, והחליף אותו בתת-אדמירל סר הנרי ג'קסון.[3] טרוברידג' חזר לשירות פעיל בים בינואר 1913 עם מינויו לפקד על שייטת הסיירות של צי הים התיכון, המורכבת מאה"מ דיפנס, אה"מ בלאק פרינס, אה"מ דיוק אוף אדינבורו ואה"מ ווריור, תחת המפקד העליון של הצי, אדמירל סר ברקלי מילן.[1][2] במהלך תקופה זו טרוברידג' הניף את דגלו על סיפון דיפנס.[1]
מלחמת העולם הראשונה
המרדף אחר גבן וברסלאו
עם כניסתם של הבריטים למלחמת העולם הראשונה בתחילת אוגוסט 1914, היו לגרמניה שתי ספינות בים התיכון, שהיוו את פלגת הים התיכון שלהם, סיירת המערכה SMS גבן והסיירת הקלה SMS ברסלאו. הספינות הגרמניות, בפיקודו של קונטר-אדמירל וילהלם סושון, היו במעקב של סיירת מערכה בריטית, בעוד מילן פרס את הצי שלו כדי לחסום את הספינות הגרמניות.[4] לאחר ביצוע הפגזת חוף, נצפו הגרמנים מטעינים פחם במסינה, מה שגרם למילן לשלוח את רוב כוחו להמתין ממערב לסיציליה, כדי למנוע מסושון להפריע לשיירות הכוחות הצרפתיים. טרוברידג' וכוחו שכלל ארבע סיירות נשלחו לשייט ממערב לקפלוניה למקרה שסושון ינסה להיכנס לים האדריאטי ולהצטרף לצי האוסטרו-הונגרי.[4] הגרמנים הפליגו ממסינה ב-6 באוגוסט, ונצפו כשהם פונים לעבר הים האדריאטי. אולם, הם נעקבו על ידי הסיירת הקלה אה"מ גלוסטר, שדיווחה כי הגרמנים לא מתכוונים להיכנס לים האדריאטי, אלא למעשה פונים מזרחה לכיוון כף מטפן.[4] גלוסטר ערכה מתקפה על הספינות הגרמניות, בתקווה להאט אותן במידה מספקת כדי שהסיירות של טרוברידג' יוכלו להיכנס נגדן לפעולה. עם זאת, טרוברידג' קיבל פקודות ממילן בסוף ינואר, לפי הוראותיו של הלורד הראשון של האדמירליות, וינסטון צ'רצ'יל, כי הכוח הבריטי בים התיכון לא אמור לפעול נגד כוחות עדיפים. צ'רצ'יל התכוון לציים האוסטרו-הונגרי והאיטלקי, אבל טרובריג' כלל בזה את הגרמנים.[4] הפקודות שהועברו למילן קבעו כי מטרתו העיקרית הייתה לתמוך בהובלת חיילים צרפתיים, כאשר קרב עם ספינות גרמניות בודדות היא מטרה משנית. נגד כוח עדיף צריך לפעול רק בשילוב עם הצרפתים.
מניסיונותיו במלחמת רוסיה–יפן, טרוברידג' היה מודע לכך שתחמושת ימית מודרנית עלולה להרוס את השייטת שלו וכי תותחי ה-11 אינץ' של הגבן חרגו במידה ניכרת על תותחיו שלו, שהורכבו מתותחי 9.2 אינץ' ו-7.5 אינץ'.[2][4] התקפה לילית על הכוח הגרמני באמצעות הסיירת אה"מ דבלין נכשלה כאשר הספינה הבריטית לא הצליחה ליצור מגע, אז טרוברידג' ניסה לתפוס את הגרמנים במים צרים כדי לצמצם את הטווח.[5] טרוברידג' עדיין לא היה מודע לכוונות הגרמניות, וחשש שהם עלולים לחזור לצפון מזרח ולחבור עם הצי האוסטרו-הונגרי.[5] טרוברידג' החליט ליירט את השייטת הגרמנית ופנה דרומה לשם כך, אך קפטן הדגל שלו, פאוסט ריי, טען נגד חתירה לקרב.[6] טרוברידג' לא רצה לעשות זאת בכל מקרה, מתוך ידיעה שספינותיו יהיו גם מחוץ לטווח וגם יתקפו באור יום, אבל הרגיש שזו האופציה המכובדת היחידה. ריי טען שזו תהיה התאבדות עבור השייטת להילחם בתותחים הגדולים וארוכי הטווח של הגבן, ומכיוון שלריי היה מוניטין מיוחד בצי כמומחה לירי, טרובריג' הרשה לעצמו להשתכנע. בדמעות הורה טרוברידג' לנטוש את המרדף, החלטה שגרמה לריי לומר 'אדוני, זה הדבר הכי אמיץ שעשית אי פעם'.[6] האות של טרוברידג' הועבר זמן קצר לאחר מכן:
4:49 בבוקר, 7/8/14, למילן:מכיוון שיכולתי לפגוש את גבן רק מחוץ לטווח התותחים שלנו ובתוך טווח התותחים שלה, נטשתי את המרדף עם השייטת שלי. ברור שגבן פונה למזרח הים התיכון.[7]
משפט צבאי
הן טרוברידג' והן מילן ספגו ביקורת ניכרת על כישלונם להירתם ולהשמיד את השייטת הגרמנית, ביקורת שהתעצמה כאשר נראה כי נוכחות הספינות הגרמניות הייתה בעלת השפעה בהחלטה הטורקית שלאחר מכן להיכנס למלחמה.[2] טרוברידג' קיבל הוראה לחזור לבריטניה בספטמבר, ועמד בפני בית משפט לחקירה שהתקיים בבית הספר לניווט, פורטסמות'. לאחר חקירת האירועים סביב המרדף אחר גבן וברסלאו, החליט בית המשפט לחקירה להעמיד את טרובריג' לדין צבאי בטענה כי לא הצליח להעסיק את האויב. בית המשפט הצבאי נערך על סיפון אה"מ בולוורק, אשר עגנה בפורטלנד, בין ה-5 ל-9 בנובמבר 1914.[1] לאחר דיונים הגיע בית המשפט למסקנה כי האשמה לא הוכחה, בשל אופי פקודותיו ואי הבהרתן על ידי האדמירליות, וטרוברידג' "זוכה במלואו ובכבוד".[1][2] למרות הניצחון הזה התמשכה הביקורת, עם האשמות שהוא אכזב את הצי. טרוברידג' ומילן לא קיבלו פיקוד ימי נוסף, ובינואר 1915 מונה טרוברידג' לעמוד בראש המשלחת הימית הבריטית לסרביה.[1][2]
השירות בבלקן
המשלחת הימית הבריטית לסרביה נועדה לתמוך במאמצים הסרביים להתנגד לשייטת האוסטרו-הונגרית, שהורכבה ממוניטורים וכלי סיור, הפועלים על הדנובה.[2] למשימה זו פיקד טרובריג' על קבוצה קטנה של ימאים ונחתים חמושים בשמונה תותחים ימיים 4.7 אינץ'. מאוחר יותר הם חוזקו בסירת כלונסאות באורך 45 רגל מצוידת בציוד להטלת טורפדו.[1][2] השליטה של מדינות ההסכמה בדנובה הפכה חיונית מבחינה אסטרטגית לאחר שהחלה מערכת גליפולי, שכן היא מנעה מאספקה הנישאת בנהרות להגיע לים השחור, משם ניתן היה להעביר אותן לטורקיה.[1] למרות ההצלחה הראשונית במניעת שליטה אוסטרו-הונגרית על נתיב המים, כניסתה של בולגריה למלחמה והמתקפה המשולבת של אוסטריה-גרמנית-בולגרית באוקטובר גרמו להתפוררות העמדה הסרבית. טרוברידג' וכוחו נסוגו עם הצבא הסרבי לחוף הים האדריאטי, והגיעו לנמל הקטן של סן ג'ובאני די מדואה.[1] טרוברידג' חולץ על ידי הצי המלכותי האיטלקי ותרם לפיקוח על נסיגה של שרידי הצבא ואלפים רבים של פליטים לקורפו במהלך דצמבר וינואר.[1][2] ב-16 בדצמבר הצטרף אליו לוטננט קומנדר צ'ארלס לסטר קר, סגן הדגל שלו, שנמלט עם אנשיו על פני ההרים האלבניים במהלך ניסיון להציל את התותחים הנותרים בקוטר 4.7 אינץ'. הם והיחידה שלהם עזבו ב-21 בינואר במשחתת איטלקית והועברו לאה"מ קווין שבסיסה בטרנטו, איטליה. [8] [9]
בשל התרשמותו משירותיו, יורש העצר הסרבי אלכסנדר ביקש מטרוברידג' לשמש כיועץ ועוזרו האישי. טרוברידג', לאחר שהועלה לדרגת תת אדמירל ביוני 1916, יצא לסלוניקי כדי להצטרף לצבאות סרביה המחודשים. הוא נשאר בבלקן לאורך כל המערכות של השנתיים הבאות, שהגיעו לשיא בקריסתה הסופית של בולגריה בספטמבר 1918. המפקד העליון הצרפתי באזור, לואי פראנשה ד'אספרה, מינה את טרוברידג' למפקד על הדנובה. טרוברידג' ביקש במהירות להקים חטיבה ימית חדשה, שתתמך בציוד ארטילריה וטורפדות על מנת להוציא לפועל את מערכת הדנובה, אך הדבר נדחה על ידי האדמירליות לטובת שייטת סירות תותחים.[1] מאחר שלא היו מרוצים מהסכמתו של טרוברידג' למינוי צרפתי, הם ניסו למנוע ממנו את הפיקוד על השייטת.[1]
השירות לאחר המלחמה
טרוברידג' נשאר בבלקן מספר חודשים לאחר תום המלחמה, וחזר לבריטניה בתחילת 1919, לאחר שקודם לאדמירל בינואר 1919. בזמן שהצליח להחזיר את מעמדו, הוא ניסה להתערב ללא פקודות בהקמת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית של בלה קון במרץ 1919.[1] מעשיו הביאו לתוצאות מפוקפקות, והוא נותר לא רצוי על האדמירליות. ניסיונו באזור הדנובה הוביל למינויו לנשיא ועדת דנובה זמנית ב-1919[1] הוא הוחלף על ידי נציג המועדף על ידי משרד החוץ בהקמת ועדת הדנובה הבינלאומית הקבועה, אך כאשר נציג זה, ונציג המועדף על ידי האדמירליות שניהם עזבו, נקרא טרוברידג' מחדש לתפקיד ביוני 1920.[1] הוא מונה לאביר מפקד מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש ביוני 1919.[1] כהונתו כנשיא הוועדה נמשכה עד מרץ 1924, ובמהלכה הוכנס לרשימת הגמלאים על ידי האדמירליות, בטענה ששכרו הגיע מהוועדה.[1]
חיים אישיים
טרוברידג' התחתן עם אדית מרי דאפוס ב-29 בדצמבר 1891. לבני הזוג היה בן אחד שנותר בחיים, תומאס הופ טרוברידג', שהלך בעקבות אביו לצי ובסופו של דבר הפך לתת אדמירל. אדית מתה בשנת 1900 לאחר שילדה ילד מת רביעי. [10] ארנסט התחתן בשנית ב-10 באוקטובר 1908. אשתו השנייה הייתה הפסלת מרגוט אלנה גרטרוד טיילור, הידועה יותר בשם אונה וינצ'נזו.[1] לזוג נולדה בת, אך הם נפרדו ב-1919. סר ארנסט טרוברידג' מת באופן פתאומי בביאריץ ב-28 בינואר 1926, ונקבר שם.[1][2]
עיטורים
- הצלב הגדול של מסדר הנשר הלבן (ממלכת סרביה)[11]
- הצלב הגדול של מסדר הנשר הלבן עם חרבות (ממלכת סרביה)[11]
- קצין גדול של מסדר הכוכב של קאראג'ורג'ה עם חרבות (ממלכת סרביה)[11]
- מפקד מסדר הכוכב של קאראג'ורג'ה עם חרבות (ממלכת סרביה)[11]
- קצין מסדר הכוכב של קאראג'ורג'ה עם חרבות (ממלכת סרביה)
- הצלב הגדול של מסדר מאוריציו הקדוש ולצארו הקדוש (ממלכת איטליה)
- קצין גדול של מסדר הגואל (ממלכת יוון)
- הצלב הגדול של מסדר הכוכב של רומניה
- מסדר השמש העולה (יפן)
- אביר מפקד מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש
- עמית מסדר האמבט
- חבר במסדר הוויקטוריאני המלכותי
- צלב המלחמה (צרפת)
- מדליית כסף של האגודה ההומנית המלכותית
- צלב מלחמה צ'כוסלובקי (צ'כוסלובקיה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 1.24 1.25 1.26 1.27 1.28 "Troubridge, Sir Ernest Charles Thomas (1862–1926)". Oxford Dictionary of National Biography. Oxford University Press. 2004.
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 Tucker. Encyclopedia of World War I. p. 1185.
- ^ 3.0 3.1 Lambert. Sir John Fisher's Naval Revolution. p. 264.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Strachan. The First World War: To Arms. p. 646.
- ^ 5.0 5.1 Strachan. The First World War: To Arms. p. 647.
- ^ 6.0 6.1 Speller. The Royal Navy and Maritime Power in the Twentieth Century. p. 28.
- ^ Speller. The Royal Navy and Maritime Power in the Twentieth Century. pp. 28–9.
- ^ Stopart, Mabel Annie (1917). The flaming sword in Serbia and elsewhere. London: Hodder and Stoughton. p. 302. נבדק ב-4 בינואר 2018.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Kerr R. N. (Retired), Commander C. L. (1939). All in the Day's Work. London: Rich & Cowan Ltd. pp. Chapters 16 to 22.
- ^ Oldaker, Sally The Coward? The Rise and Fall of the Silver King The Village December 2014 p15
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 Acović, Dragomir (2012). Slava i čast: Odlikovanja među Srbima, Srbi među odlikovanjima. Belgrade: Službeni Glasnik. p. 364.
