ארנסט סטפורד
ארנסט סטפורד (באנגלית: Ernest Robert Stafford; 1896 - ?) היה קצין במשטרת המנדט בארץ ישראל בתקופת המנדט, שנטל חלק בניהול החקירה של פרשת רצח ארלוזורוב.
מהלך חייו
ארנסט רוברט סטפורד נולד בבריטניה בשנת 1896. הוא הגיע לארץ ישראל בראשית המנדט הבריטי ושירת בין השנים 1924 ל- 1931 כקצין בריטי בדרגת סגן-אלוף בלגיון הערבי, בתפקיד סגן מפקד הלגיון. בשנת 1931 הוצב הוצב סטפורד למשטרת המנדט. הוא שירת כסגן ניצב (באנגלית Assistant Superintendent) במשטרת יפו בין השנים 1931 ל- 1934. מחודש ינואר 1934 ועד לחודש מרץ 1936 היה מפקד משטרת תל אביב. סטפורד היה המחבר של "המדריך לערבית מדוברת" (Manual of colloquial Arabic) שהיה בשימוש שוטרי משטרת המנדט.
בשנת 1936 הועבר סטפורד מטעם משרד המושבות הבריטי למלא תפקיד של עוזר הנציב העליון. בעת מלחמת העולם השנייה מילא סטפורד תפקיד מנהל הצנזורה במחוז חיפה וכסגן מנהל מחלקת ההגירה בחיפה.
בשנת 1939 הופיע סטפורד כעד הגנה במשפטו של מקס זליגמן. זליגמן היה עורך-דין, שייצג רבים מחברי האצ"ל והלח"י בתקופת המנדט. הוא היה מקורב לאנשי צבא, משטרה וממשל בריטים שאף ייצג רבים מהם בבתי המשפט. באחת מפגישותיו עם מפקח המשטרה בריטי סיפר לו המפקח שקרא מכתב מוצפן ובו דיווח שאוניית מעפילים אמורה להוריד את נוסעיה באותו יום סמוך לחוף הרצליה. זליגמן העביר את המידע שנמצא חיוני ביותר לפעילים רוויזיוניסטים. הדבר נתגלה לבריטים והוא הועמד לדין באשמת סיוע להבאת אוניות מעפילים. משפטו נפתח ב-26 ביוני 1939. כעדי אופי להגנתו הזמין שני קצינים בריטים. אחד מהם היה מפקד הגזרה הדרומית של משטרת תל אביב, קצין בשם הרינגטון, שהעיד כי אינו זוכר אף מקרה בו ניסה זליגמן לנצל את ידידותו עם קצינים בריטים. האחר היה ארנסט סטפורד שהעיד כי הוא מכיר הייטב את זליגמן עוד משנת 1933 והוא ידידו האישי וביקר פעמים רבות בביתו ולפי מייטב ידיעתו לא ניצל זליגמן אף פעם את המגע שהיה לו עם קציני משטרה כדי להוציא מהם ידיעות איזה שהן בצורה בלתי הוגנת.[1] בית המשפט מצא את זליגמן אשם אך דן אותו לעונש קל באופן יחסי של שישה חודשי מאסר עם 'יחס מיוחד' שמשמעותו חדר לחוד, רשות לקרוביו להביא לו מזון, פטור מעבודות הכלא ורשות לקרוא ספרים. בערעור קוצר עונשו לארבע חודשי מאסר.
ארנסט סטפורד מילא את תפקיד עוזר הנציב עד לסיום המנדט הבריטי בשנת 1948.
בחקירת רצח ארלוזורוב
ב-16 ביוני 1933 נרצח על חוף ימה של תל אביב חיים ארלוזורוב ממנהיגי תנועת העבודה. ב-23 באפריל 1934 החל להתנהל בבית המשפט לפשעים חמורים בירושלים משפט רצח ארלוזורוב. היה זה משפט שהסעיר את היישוב היהודי וגרם לקרע בין תנועת העבודה שהנהיגה את היישוב, לבין התנועה הרוויזיוניסטית. המשטרה עצרה שני פעילים רוויזיוניסטים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט כחשודים ברציחתו של חיים ארלוזורוב. ארנסט סטפורד ששירת אז במשטרת יפו מילא תפקיד חשוב בחקירה.
ההלוויה של חיים ארלוזורוב נערכה ב-18 ביוני 1933. לאחר ההלוויה הוצגו בפני האלמנה סימה ארלוזורוב עשרה צילומים. תשעה מהם היו מאלבום הפושעים של המשטרה. תצלומו של סטבסקי נתחב ביניהם. סימה עיינה בתמונות, בזו אחר זו. כשהגיעה לתמונתו של סטבסקי התבוננה בה רגע ואמרה כי הפנים בתמונה עשויות להיות פניו של המתנקש הגבוה, הניחה את התמונה על השולחן והמשיכה להתבונן ביתר התמונות. כשסיימה להתבונן ביתר התמונות אמרה כי אינה מזהה בהן עוד מישהו. סטבסקי נעצר ב-19 ביוני. לאחר מעצרו נערכו, בזה אחר זה במשטרת יפו, שלושה מסדרי זיהוי בהם היה כבר זיהוי וודאי. בראשון הוכנסה סימה, כשהיא נתמכת בגופו של ארנסט סטפורד, למועדון של התחנה, לפניה ניצבה שורה של חמישה עשר גברים. בראותה אותם היא קרסה וסטפורד אחז לתמוך בה, הושיבה על כיסא וגיש לה מים. כשהתאוששה עברה על פני המסדר כשהיא נתמכת בזרועו של סטפורדבעוברה על פני סטבסקי הצביעה עליו וקראה: "זה האיש. אין הוא האיש שירה בבעלי; הוא האיש שהיה אתו". היא עברה שנית על פני השורה, מסופה לתחילתה וקראה שוב: "זה האיש שהיה עם האיש שירה בבעלי".[2]. המסדר השני נערך בחצר התחנה. סימה ישבה על כיסא ולפניה חלפה שורת הגברים, שפסעו על גבי מצע של חול ים, כדי לדמות את אופן הליכת המתנקשים בחוף, ושוב זיהתה סימה את סטבסקי ואמרה כי הליכתו דומה להליכת הברווז של המתנקש הגבוה. המסדר השלישי היה מסדר-קול. ארבעה גברים הוכנסו לחדר וכל אחד אמר לסימה "כמה השעה", זה היה הביטוי שהמתנקש השתמש בו בעת ההתנקשות, וסימה הכירה את קולו של סטבסקי.
צבי רוזנבלט נעצר כחשוד ברצח ב-23 ביולי 1933. החשד כלפיו התעורר בעקבות הודעה במשטרה של צעירה בשם רבקה פייגין. שהציגה עצמה כחברת בית"ר המקורבת ל"ברית הבריונים" ויוצאת פלוגת בית"ר בכפר סבא. לטענתה דבר הרצח קומם אותה והיא פנתה עורף לתנועתה. לדבריה, העורך הראשי של "חזית העם" גילה לה כי איש פלוגת בית"ר בכפר סבא, צבי רוזנבלט - או חבר אחר מ"ברית הבריונים", צבי שניידרמן, הוא שירה בארלוזורוב, וכי אברהם סטבסקי הוא האיש שהאיר בפנס.
למחרת מעצרו הובא רוזנבלט למסדר זיהוי בפני סימה ארלוזורוב. היא זיהתה אותו כרוצח, אך הזיהוי לא היה החלטי, חד וחלק, כפי שהיה זיהויה את אברהם סטבסקי. המסדר נערך ב-24 ביולי 1933. סימה לוותה על ידי ארנסט סטפורד שהסיעה במכוניתו מתל אביב למשטרת יפו בה נערך המסדר. בפניה הוצגו ארבע קבוצות של אנשים. צבי רוזנבלט היה השלישי בקבוצה הראשונה. בקבוצה השנייה היה צבי שניידרמן, כשעמד מולה צבי רוזנבלט הגיבה כי אינו האיש. בסיימה לסקור את אנשי הקבוצה, ביקשה כי יראו לה שוב את השלישי, את רוזנבלט. היא סקרה אותו שוב ואמרה כי הוא דומה ליורה אבל אינה יכולה לומר כי היא מזהה אותו בוודאות ומבקשת לראותו בעוד כיומיים כשאינו מגולח למשעי, אלא בעל זיפי שיער כפי שהיה היורה. בהמשך הוצגו בפניה עוד שלוש קבוצות והיא לא זיהתה איש מאנשיהן. צבי שניידרמן היה בקבוצה השנייה, וכשעמד למולה, סימה ארלוזורוב הצביעה עליו. לאחר מכן ביקשה כי יתנו לשניידרמן להחזיק חפץ בידיו, משום שבליל הרצח שמה לב לידיו. שניידרמן הרים תיק ניירות שהיה מונח שם, פעם בימינו ופעם בשמאלו ואז הודיעה כי הוא אינו האיש. משיצאה הקבוצה הרביעית הוכנסה לחדר שוב הקבוצה הראשונה. סימה ארלוזורוב הצביעה הפעם על צבי רוזנבלט ואמרה שהוא היחיד בקבוצה זו הדומה במבנה גופו וארשת פניו ליורה, אך נראה לה כצעיר יותר מן היורה מפני שהוא חיוור ממנו ומגולח. קצין בכור-שלום שטרית, מי שיהיה לאחר מכן התובע במשפט הרצח, סיכם את המסדר בכותבו כי סימה ארלוזורוב זיהתה את רוזנבלט כיורה, אך במידה מסוימת של הסתייגות.
המשפט עצמו החל ב-23 באפריל 1934 בבית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. במהלך המשפט זוכה אבא אחימאיר מהאשמה אך נעצר והועמד לדין כמקים הארגון "ברית הבריונים". ארנסט סטפורד היה אחד מעדי התביעה והעיד על החקירה ועל מסדרי הזיהוי. העיתונאי אורי קיסרי שנכח במשפט תיאר לימים את דמותו של ארנסט סטפורד כך:
- "חובש המשקפיים השחורות, הכהות, שעור פניו שחום ושפמו גזוז, שעבדאלה העניק לו את התואר ביי, ועל כן הערבים קוראים לו סטפורד-ביי."[3]
אבא אחימאיר נטר לראלף סטפורד גם עשרים שנה לאחר עדותו. בספרו "המשפט", שנכתב כעשרים שנה לאחר מכן ויצא לאור בשנת 1968, לאחר מותו, הוא מתאר כך את הקצין סטפורד:
- "ככל הפקידים הקולוניאליים לא נטה חיבה יתירה ליהודים, כמוהו כשאר תלמידיהם של לורנס ופילבי. הערבים נוחים יותר מעצם טבעם לשלטון הבריטי...".[4]
בסיומו של המשפט זיכה בית המשפט את רוזנבלט אך הרשיע את סטבסקי ודן אותו למוות. בערעור זוכה אף סטבסקי בשל העדר ראיה מסייעת לעדותה של סימה ארלוזורוב, ראיה שהייתה דרושה על פי הדין שחל באותה עת.
לקריאה נוספת
- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, הוצאת שוקן, 1982.
- אבא אחימאיר, המשפט - פרשת רצח ארלוזורוב, הוצאת הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968.
קישורים חיצוניים
- עדות הקצין סטאפורד דאר היום, 30.4.1934.
- המשך חקירתו של הקצין סטפורד דואר היום, 2.5.1934.
הערות שוליים
- ^ חיים לזר-ליטאי, אף-על-פי – ספר עליה ב', תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1957, באתר "כותר", עמ' 379.
- ^ שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, הוצאת שוקן, 1982, עמ' 118.
- ^ אורי קיסרי, דמויות שנשכחו - בפרשה בלתי נשכחת, מעריב, 5 ביוני 1953.
- ^ אב"א אחימאיר, המשפט, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968, עמ' 69.
